ויצא | ויאהב יעקב את רחל

 

בפרשת השבוע מספרת לנו התורה על פגישת יעקב עם רחל, וניתן לראות כיצד התורה מדגישה את הרגשות האנושיים העזים שהיו קיימים בין יעקב לאהובתו: "ויאהב יעקב את רחל, ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה... ויעבד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אתה."  (בראשית כ"ט, יח-כ)

 

תיאור זה של יעקב, שבאהבתו העזה את רחל נדמו לו שבע שנות עבודה ארוכות ומפרכות כימים אחדים, הינו אחד מתיאורי האהבה היפים ביותר שנכתבו בספרות בכלל.

אלא, שהיופי הרומנטי הזה - תמיהה בצדו: האמנם הולמת עוצמתה של אהבה זו את אופיו של יעקב? האמנם היא מתאימה לצדקותו וליראתו של בחיר האבות, המתהלך בעולמות עליונים ומלאכי א-לוהים מתגלים אליו על כל צעד ושעל?

כשהייתי ב'חדר' סיפר לנו ה'מלמד' על כך שבפגישה בין יעקב לרחל מתוארת ההתרגשות הרבה של יעקב בכך שנשק לה - "וישק יעקב לרחל". ה'מלמד' שלי הקשה כיצד ייתכן שיעקב הצדיק נשק בצורה כ"כ לא צנועה לרחל? התירוץ שהביא הוא, שמיד לאחר מכן אומרת התורה "וישא את קולו ויבך". יעקב מיד 'תפס' את עצמו וחשב 'מה חשבתי לעצמי כשנישקתי אותה?', ולכן הוא בכה מתוך חרטה ובקשת סליחה מהקב"ה על המעידה שהייתה לו. התפיסה שאותה ביטא ה'מלמד' היא שכל ביטוי של רגשות אנושיים הוא פסול, ולכן יש לתרץ ולהסביר את ההתנהגות האנושית שמפגין יעקב.

אולם, נדמה שדווקא ע"י הדגשת הרגשות האנושיים של יעקב רוצה התורה ללמדנו שאין כל סתירה בין התגלות המלאכים ליעקב לבין אהבתו העזה לרחל. הגמרא בברכות סא: מספרת שר' עקיבא הגיע לדרגה כ"כ גבוהה של אהבת ה', עד כדי כך שכשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל "היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו ב'אחד'". והנה, על אותו רבי עקיבא מרחיבה הגמרא בנדרים ומספרת כיצד התאהב בבתו של כלבא שבוע, וכיצד נפעם למראה יופייה של אשת טורנוספורוס:

"[היה] אדון אחר ששמו רופוס והיה מפטפט בדברי תורה כנגד ר' עקיבא, והיה ר' עקיבא מנצחו בכל פעם; והיה אותו אדון מתבייש ובא, וסיפר לאשתו. אמרה לו: 'אני אפתהו ואכשילהו', לפי שהיתה יפת תואר ביותר. באתה אצלו, וגילתה שוקה כנגדו; ורק ר' עקיבא וצחק ובכה. אמרה לו: 'מדוע עשית כן?', אמר לה: 'השנים אומר לך: מה שרקקתי בשביל שמטיפה סרוחה באת, ובכיתי בשביל שיופייך עתיד לבלות בארץ'; ומה ששחק לא רצה לומר לה. אעפ"כ הפצירה בו עד שאמר לה שעתידה להתגייר ותנשא לו. אמרה לו: 'וכי יש תשובה?', אמר לה: 'הן', ונתגיירה. לאחר שמת בעלה ונשאת לו הביאה לו ממון גדול."  (נדרים נ ע"א)

 

מסיפורים אלו ניתן לראות שחז"ל, בעקבות התורה, לא ראו סתירה בין רגשות אנושיים לגדלות תורנית ורוחנית.

הרבי מקוצק התייחס לנקודה זו, ונהג להסביר את הפסוק "ואנשי קדש תהיון לי", בכך שהקב"ה כביכול אומר לעם ישראל: "מלאכים יש לי מספיק - מכם אני מבקש שתהיו 'אנשי קודש' דווקא". התורה איננה מבקשת לדכא את היצרים האנושיים; נהפוך הוא: היא דורשת מאתנו לחיות כאנשים, ולהשתמש בתכונות וברגשות האנושיים שלנו לעבודת ה'.

ובכל זאת, לצערנו, עם הזמן השתנתה תפיסה זו ביחס לתכונות האנושיות הטבעיות. הרב קוק מסביר, כי לפני שבוטל יצרא דעבודה זרה, ובלב הכל פיעם יצר חזק של אהבת ה', לא הייתה כל בעיה בכך שגבר אהב אישה אהבה עזה. רק לאחר ביטול יצרא דעבודה זרה, שגרר אחריו פיחות בעוצמתה של אהבת ה', השתנה היחס כלפי יצרים אנושיים טבעיים. ובאמת, רק לאחר ביטול יצר הע"ז, בזמן הבית השני, מוכרים לנו כתות (כדוגמת האיסיים והנוצרים) שנהגו פרישות וסגפנות. בתקופה זו אהבת אישה לא נתפסה עוד כדבר אנושי, אלא קיבלה קונוטציה של מעשה עבירה. לצערנו, היהדות הושפעה מגישות אלו. זהו מצב לא-טבעי, והתנהגותו של יעקב אבינו בפרשה תעיד על כך.

נדמה, שחז"ל ידעו 'סוד' זה, ולכן ב'תנחומא' על פרשתנו הם דורשים לטובה את התנהגותו ה'רומנטית' של יעקב: 

הגישה השוללת רגשות אנושיים-טבעיים נובעת מכך שאצל אנשים מסוימים קיים עודף הערכה עצמית, וחוסר הבנה של מקומם בעולם. יש שחושבים שחכמתם וקיום המצוות שלהם מעניקים להם את הזכות לומר: 'מקומי הוא מעל כל בן-אנוש אחר, ואנושיות איננה בשבילי'. גישה זו בעייתית במיוחד משום שאדם שאינו מסוגל לתקשר עם אחרים, ואינו מסוגל להזדהות עם רגשותיהם ועם רצונותיהם, באותה מידה לא יוכל להתחבר לרצון ה'. על אנשים שאינם מבינים את מקומם בעולם, ומעריכים את עצמם כ'מעבר' לרגשות האנושיים, אומר הקב"ה "אין אני והוא (בעל גאווה) יכולים לדור בכפיפה אחת".

בהקשר זה, אחד מהדברים שפוגעים בי אישית הוא כשאני שומע שבוגרי הישיבה מנצלים את "מעמדם" כבחורי ישיבה על מנת להתייחס לאחרים בצורה לא ראויה. למה הם חושבים את עצמם? האם מותר לך להתעלם מרגשותיהם של אחרים רק מפני שאתה "בחור ישיבה"?!

באותו הקשר, אף על פי שאני יודע שהדבר אינו בר יישום לרבים מכם, הרשו לי לתת לכם מספר עצות כיצד להתנהג כשיגיע זמנכם לבחור שותפה, בכדי שאותה שותפה לא רק תחיה לצדכם אלא תהיה בעלת חשיבות לחייכם: אל תתמקדו רק בצרכים וברצונות שלכם, אלא גם באלו שלה; התקשרו לעתים קרובות יותר, ואל תאשימו אותה בשגיאות שלכם; כשהדברים אינם מסתדרים אל תעברו על כך לסדר היום, אלא חפשו בתוככם את הסיבות לכך. וכן, אשתי אומרת לי להוסיף, לעולם אל תסיימו קשר בטלפון. אפילו אם תזדקקו לשם כך לפגישה נוספת - המצווה הכרוכה בכך מצדיקה את זה. רק כאשר נשקיע מחשבה גם בצדדים האנושיים שלנו וגם בצדדים האנושיים של אחרים נוכל כולנו להיות ראויים לתואר "בני אברהם יצחק ויעקב".