והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-לוהים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים"[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת בהר-בחקתי

כתב ראב"ע (כ"ו, יג): "וריקי מוח אמרו כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת, רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים לירא ולהפחיד השומעים, והמסתכל היטב יתברר לו דברי". ואכן, עיון בברכות מגלה שכולן מזכירות תחומים שונים בקיצור ועל דרך הכלל: התחום הכלכלי ("והשיג לכם דיש את בציר"), התחום המדיני ("ונתתי שלום בארץ"), התחום הצבאי("ורדפו מכם חמשה מאה") והתחום המשפחתי ("והפריתי אתכם והרביתי אתכם").

השיא והפסגה של כל אלה מופיעים ללא ספק בפסוק יב: "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לא-להים ואתם תהיו לי לעם". ומפרש רש"י על אתר: "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר: 'והייתי לכם לא-להים".

השכר המתואר כאן גדול מאוד: מחד, השכינה תצמצם את עצמה מבחינה מסוימת באופן שבני אדם יוכלו לעמוד במחיצתה, ומצד שני יינתנו בעם ישראל כוחות נפש עצומים, כדי שיוכלו להתהלך עם הקב"ה בלא להזדעזע.

אולם הבטחות אלו מעוררות גם סכנה גדולה. המודעות שלנו לפער העצום בינינו לבין הקב"ה עלולה להישחק בשעה שהוא יתהלך בתוכנו כאחד מאתנו. ועל כן ממשיך הכתוב "והייתי לכם לא-להים" - תחושת הפחד והיראה מהקב"ה תישמר.

ישנה גישה המדגישה את אפסותו של האדם מול הקב"ה והטבע ורואה בו יצור שפל וחלש. לפי גישה כזו החשש שהאדם לא יכיר בפער בינו לקב"ה הוא קטן. החשש שאליו מתייחס רש"י קיים בעיקר לפי הגישה המדגישה את יכולתו של האדם ואת עליונותו על שאר הנבראים. שליטתו של האדם בבעלי החיים ושותפותו במעשה הבריאה עלולות להביאו לגאווה ולהפרזה בחשיבותו העצמית.

סכנה דומה עלולה לצמוח גם מכיוון אחר: האדם עלול להתגאות בעקבות הסמכות ההלכתית הרחבה שניתנה לו. הרמב"ם מדגיש מאוד את גדלותם של החכמים שעליהם הוטלה קביעת ההלכה - פסיקה, תיקון תקנות וכו' - והמדרש בפרשת כי-תשא (מ"ח, ה) מתאר את סמכותו של איש ההלכה באופן המזכיר מאוד את דברי רש"י שהבאנו בפתח השיחה: " 'ויתן אל משה ככלתו לדבר את ו ... משל לתלמיד שלימדו רבו תורה, עד שלא לימדו היה הרב אומר והוא עונה אחריו, משלימד אותו אומר לו רבו 'בא ונאמר אני ואתה'. כך כשעלה משה לשמים התחיל לומר אחר בוראו התורה, כשלמדה אמר 'בא ונאמרה אני ואתה' ". גם גדלות בתורה עלולה להביא את האדם לתפישת הקב"ה כדומה לו.

סכנה זו קיימת לא רק במישור האישי אלא גם במישור הלאומי. בפסוק יג נאמר: "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהית להם עבדים ואשבר מטת עלכם ואולך אתכם קוממיות". המילים "ואשבור מוטות עולכם" מתייחסות לשחרור מן השעבוד הפיזי: הקב"ה שחרר את עם ישראל מכבלי מצרים וממרותם. המילים "ואולך אתכם קוממיות" מתייחסות לשחרור מהשעבוד הפנימי, מהמנטליות של השעבוד. רש"י על אתר מסביר "קוממיות - בקומה זקופה". מי שנשלט שנים רבות על ידי זרים מתקשה להתרגל לדרך המחשבה של אדם חופשי. הוא רגיל לרקוד לחלילם של אחרים, ועלול להמשיך להיות שפוף לאחר שחרורו. על כן מציין הקב"ה לא רק את שחרור עם ישראל מהשלטון המצרי אלא גם את יציאתו ממצרים בקומה זקופה ואת החזרת הכבוד והגאווה הלאומיים. אלא שתחושת הקוממיות עלולה אף היא להביא לאבדן תחושת הפחד מהקב"ה. עם המשתחרר מעבדות פיזית ומחזיר לעצמו את גאוותו הלאומית עלול לקבל תחושת כוח מועצמת, ולא לחינם אמרו חז"ל (ברכות מג ע"ב) כי "המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות - כאילו דוחק רגלי שכינה". על כן מדגיש הקב"ה "עבדי הם" (כ"ה, מב) - "ולא עבדים לעבדים": בני ישראל אמנם השתחררו מעול מצרים, אך הם עדיין סרים למרותו של הקב"ה.

הסכנה קיימת גם בתקופתנו. תנועת שיבת ציון הביאה, ללא ספק, הצלה פיזית ליהודים רבים, אך חשיבותה הייתה גם בכך שהשיבה להם את גאוותם. היהודי, שבגולה היה נתון למרמס, החזיר לעצמו את כבודו האבוד. ההכרזה על הקמת המדינה גרמה לתחושת גאווה וקוממיות אצל כל יהודי באשר הוא. עובדה זו משמחת ביותר, אך, כאמור, טמונה בה גם סכנה רבה - שכחת הקב"ה ושחיקת המודעות של אפסותנו לעומתו [הדברים נאמרו, בין השאר, מתוך מועקה על העדר שם שמים מנאום כניסתו לתפקיד של הנשיא עזר ויצמן].

חששות רבים שהעלתה התורה התממשו במהלך הדורות: התורה אמרה "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו" (כ"ה, כ) - ואכן, נתקן היתר המכירה; התורה אמרה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו" (דברים ט"ו, ט) - ואכן, נתקן הפרוזבול. התורה הזהירה "השמר לך פן תשכח את ה' א-להיך... פן תאכל ושבעת ובתים טבים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' א-להיך המוציאך מארץ מצרים... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח', יא-יז) - ויש לקוות שחשש זה לא יתגשם. טעות היא לחשוב שהפסוק מתכוון רק לחילוניות ולכפירה. הפסוק מכוון גם כלפי אנשים שומרי מצוות, שההרגל ותחושת הקוממיות שחקו אצלם את תודעת הפחד מהקב"ה. מסופר על הסמ"ג (בעל "ספר מצוות גדול") כי לאחר שגמר את ספרו שמע קול בחלום האומר לו ששכח לכתוב את העיקר; הוא התעורר בבהלה, בדק ומצא ששכח למנות את המצווה "השמר לך" הנ"ל.

דווקא בחודש זה, שבו מודגשות תחושות הקוממיות והגאווה הלאומית, עלינו לזכור את אפסותנו ביחס לבורא ולהכיר לו תודה על הנסים שעשה לנו. יהודי שומר מצוות חייב להבין את המורכבות שבמצבו: מחד - יהודי גאה החי בחופשיות במדינתו, ומאידך - עבד לקב"ה, הירא מפניו ומכיר בגדלותו.



[1] השיחה נאמרה בעודה שלישית של שבת קודש פרשת בהר-בחקתי תשנ"ג וסוכמה על ידי מתן גלידאי.