והיה לאות על ידכה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת בא / הרב אהרן ליכטנשטיין

"והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני… ונתנה לך… והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת… והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (י"ג, יא-טז).

שתי הפרשיות החותמות את פרשתנו "קדש", "והיה כי יביאך", עוסקות בין היתר במצות התפילין וע"כ הן צורפו ל"שמע" ו-"והיה אם שמוע" במניין ארבע הפרשיות הנכתבות בתפילין.

בפרשיית "והיה כי יביאך" שינוי מעניין באיות המילה "ידך".

בעוד שב"שמע" נא' "וקשרתם לאות על ידך" ובפרשת "קדש" "והיה לך לאות על ידך" בפרשתנו נא' "ידכה".

שתי שאלות מתעוררות בעקבות איות זה, על האחת דובר כבר בגמ' ובשניה יש לנו במה להתגדר.

בגמ' במנחות לו: מובאות ילפותות שונות מדוע תפילין מונחות על יד שמאל.

"ת"ר ידך זו שמאל… ואומר למה תשב ידך וימינך… וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין" ובהמשך "ר' אשי אמר מידכה, כתיב בה' כהה".

וא"כ ידכה זוהי ידך הכהה דהיינו שמאל. נראה שילפותא זו נתקבלה להלכה.

רש"י בפרשת "קדש" מביא כדבר פשוט "על ידך - יד שמאל לפיכך ידך מלא בפרשיה שניה לדרוש בה יד שהיא כהה". ואכן דבר זה נתקבל "ואטר מניח תפילין בימינו שהוא שמאלו" (מנחות לז.).

לנו נותר לברר מדוע לימוד זה מופיע דוקא בפרשת "והיה כי יביאך".

בפרשת "עקב" מוכיח ומזהיר משה את העם "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך לבלתי שמור מצותיו… פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת… וכסף וזהב ירבה לך… ורם לבבך ושכחת את ה'… ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה…".

על סף הכניסה לארץ נדרש משה להזהיר את העם פן יאמר "כחי ועוצם ידי". בחיי המדבר אין חשש ממצב זה שכן כל מסע 40 השנים מלווה בתלות מוחלטת בקב"ה "המוציא לך מים מצור החלמיש… המאכילך מן במדבר", אך בכניסה לארץ ולאחר כינון מערכות החיים החברה הכלכלה והבטחון. לאחר ביסוסם וטיפוח עצמתם כאן מתעוררת הסכנה של "כחי ועוצם ידי".

לאור מודל זה נבחן אף אנו את הציווי "על ידכה" יד כהה.

התפילין מסמלות בין השאר את זיכרון היציאה ממצרים, יציאה שנעשתה ב-"יד רמה" תוך שימוש בכח.

לעיתים על עם ישראל לגלות מכוחו ומעוצמתו ולהשתמש בו. איננו אומה שוחרת קרבות ומאדירה מלחמות אך מאידך איננו פציפיסטים. קולנו רול יעקב ולא נתברכנו "על חרבך תחיה" אך יש ועלינו להגן על עצמנו לשמור ולהציל. אכן לעיתים "וחרב גאותך" וגם אז מתוך שיקול דעת ואחריות. את התפילין מניחים אנו על זרוע ידינו אך גם אז מצווים אנחנו "על ידכה" על היד הכהה "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

הגמ' במנחות לז. מעלה הו"א "ואימא ידך שבכח" שכן ה' וח' מתחלפות לעיתים ואולי דוקא עלינו להניח תפילין על ידינו החזקה? ומשיבה הגמ' "מי כתיב בח', כתנאי "ידכה" בה' זו שמאל".

דוקא בפרשת הביאה לארץ יש עלינו ללמוד את השימוש בכח.

עם גלותי זה, עם העבדים עומד להכנס לארצו לא רק שחרב לא היתה לעם זה בגלות אף אוכל לא היה להם. וממחנות העבודה והשעבוד המצריים יוצא עם ישראל לחרות. מתוך התופת הנוראה יוצא היהודי לארצו ומקבל רובה בידיו.

פתאום מקים היהודי מערכת כלכלית, מתקן מוסדות ציבוריים, מפתח סדרי חוק ומשפט ומעל לכל שומר על עצמו בעצמו מתוך מערכת צבאית בטחונית ענפה.

דוקא אז מופיע השינוי ובידך הופך "ידכה" שכן דוקא מתוך שכרון הכח ובלבול החושים דוקא מתוך תחושת העצמה עלול להטשטש הגבול הדק וסכר ההגיון עלול להפרץ.

אם אכן המודל שהצגנו נכון נוכל אף לאששו מתוך ראיות המקרא.

בפרשת קדש נא' "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וכו' אשר נשבע לאבותיך לתת לך" ובפרשתנו "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לאבותיך ונתנה לך" - כאן מדובר לאחר ביסוס מערכות החברה. "כי ישאלך בנך מחר" מחר לאחר שהכלכלה תתייצב והתרבות תפרח, שאלות של בן אשר לא ירא את השוט המצרי.

בפרשת "קדש" "והיה לך לאות על ידך… כי ביד חזקה הוציאך" היד היא שם העצם וחזקה מופיע רק כתואר נספח ונלווה, בעוד שבפרשתנו "והיה לאות על ידכה… כי בחוזק יד" בסמיכות זו הנסמך, החוזק הוא שם העצם והיד היא המשמשת בתפקיד שולי שכן בפרשתנו עלינו ללמוד את מושג החוזק והכח, ואכן אין כמו פרשת "והיה כי יביאך" ללמדנו "והיה לאות על ידכה" ידכה בה' כתיב ידך הכהה!