הקדמה - בעניין כתובה דאורייתא או דרבנן

  • הרב יאיר קאהן

בעניין כתובה מדאורייתא או מדרבנן[*]

בשעת הנישואין, הבעל מתחייב לשלם לאשתו סכום כסף במקרה שהוא ימות או שיגרשנה. התחייבות זו נכתבת בשטר הנקרא "כתובה". נחלקו הדעות אם חיוב כתיבת הכתובה הוא מן התורה, או שמא אינו אלא תקנת חכמים. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בשתי נוסחאות שונות המופיעות עד היום בשטר הכתובה: יש הכותבים בשטר זה "ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא" (=ואתן לך את מוהר הבתולות, מאתיים זוזים המגיעים לך מן התורה), ויש המוחקים את המילה "מדאורייתא".

הרמב"ם פוסק הלכה זו בזה הלשון:

"וחכמים הם שתיקנו כתובה לאשה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה... שלא תקנו כתובה אלא כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה". (הל' אישות י', ז-י)

לכאורה, דברי הרמב"ם אינם מותירים שום מקום לספק: לדעתו - כתובה אינה אלא תקנת חכמים. אולם, בכותרת להלכות אישות מונה הרמב"ם שתי מצוות הכלולות בהלכות אלו: "לישא אשה בכתובה וקידושין" ו"שלא תבעל אשה בלא כתובה ובלא קידושין". גם בספר המצוות הרמב"ם מזכיר את הכתובה:

"שהזהירנו שלא לבוא על אִשה בלא כתובה ובלא קידושין, והוא אמרו יתברך "לא תהיה קדשה מבנות ישראל'". (סה"מ ל"ת, שנ"ה)

מכאן נראה שלדעת הרמב"ם הכתובה היא מן התורה. כך משמע גם מפסיקתו בהלכות מלכים (ד, ד), שלכל אדם מישראל שאינו מלך אסור לקחת לו פילגשים, ופילגשים הן נשים הנישאות "בלא כתובה ובלא קידושין". שוב - ברור מכך שלדעתו חייב אדם לתת לאשתו כתובה מדאורייתא, ואם לא נתן לה כתובה - היא נחשבת פילגש, ואסור לקחתה.

אם כן, אנו רואים שהרמב"ם כותב במפורש שכתובה היא מדרבנן, אולם ממקומות אחרים משמע ממנו שכתובה היא מן התורה. מהי, אפוא, דעתו של הרמב"ם? כדי לענות על שאלה זו, נתעמק בסוגיית הכתובה, ונתחיל בעיון בפרשת המפתה, המהווה מקור לדעה שכתובה נצרכת מדאורייתא.

"מוהר הבתולות"

"וכי יפתה איש בתולה אשר לא אֹרָשָׂה ושכב עמה - מָהֹר ימהרנה לו לאִשה. אם מָאֵן ימאן אביה לתִתָהּ לו - כסף ישקֹל כמֹהַר הבתולות". (שמות כב, טו-טז)

רש"י על אתר מפרש את המונח "מוהר" ככתובה:

"יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו, שכותב לה כתובה, וישאנה". (רש"י ד"ה מהר ימהרנה)

כלומר, לפי רש"י הפירוש המילולי של המילה "מוהר" הוא כתובה, ומכאן שכל אדם צריך לשאת את אשתו בכתובה מדאורייתא, שהרי התורה לומדת את תשלומי המפתה מחיוב הכתובה בכל נישואין רגילים. הרמב"ן על אתר חולק על פירושו של רש"י, וכותב שהכתובה אינה מן התורה אלא מדרבנן. לכן, הוא חולק על פירושו של רש"י ומפרש: "אבל פירוש 'מוהר' (הוא) השלוחים שאדם משלח לארוסתו - כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנשואים, והן הנקראים 'סובלנות' בלשון חכמים". הדים למחלוקת זו יכולים אנו למצוא בפירושיהם של רש"י והרמב"ן בפרשת חיי-שרה (בראשית כ"ה, ו'), שם מפרש רש"י: "נשים בכתובה, פילגשים בלא כתובה" (ד"ה הפילגשים), ואילו הרמב"ן חולק וכותב: "ואין הדבר כן... כי הכתובה מדברי סופרים".

למעשה, יסוד המחלוקת אם כתובה היא מדאורייתא או מדרבנן מצוי כבר בברייתא, המופיעה בגמרא בכתובות:

"כסף ישקול כמוהר הבתולות" - שיהא זה כמוהר הבתולות, ומוהר הבתולות כזה. מכאן סמכו חכמים לכתובת אִשה מן התורה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אִשה אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים". (כתובות י ע"א)

בהמשך, מקשה הגמרא מסוגייה אחרת, שבה נאמר שר' שמעון בן גמליאל דווקא מחמיר בדיני הכתובה, ומסיקה שיש להפוך את הברייתא, ולמסקנה רשב"ג סבור שהכתובה היא מדאורייתא, וחכמים סבורים שהיא מדרבנן. מנגד, לפי התלמוד הירושלמי (כתובות פי"ג הי"א), רשב"ג הוא זה שפוסק שכתובה אינה מן התורה: "ודלא כרשב"ג... (שאומר) אין כתובת אשה אלא מדברי סופרים".

על כל פנים, לכאורה שני התלמודים תמימי דעים בכך שישנו תנא הסבור שכתובה היא מן התורה ונלמדת מפרשת המפתה. תוס' חולקים על מסקנה זו, ומדייקים מלשון הברייתא - "מכאן סמכו חכמים לכתובה אשה מן התורה" - שהכתובה אינה ממש דאורייתא:

"כתובת אשה דאורייתא - לאו ממש דאורייתא, אלא אית ליה סמך מן התורה כדאמרינן 'מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה'". (תוס' סוטה כז ע"א, ד"ה איש)

לדעת תוס', הפסוק אינו אלא אסמכתא, וכל התנאים מסכימים שהכתובה אינה אלא תקנת חכמים. מכל מקום, רוב הראשונים מסכימים שישנה שיטה הגורסת שהכתובה אמנם נלמדת מ"מוהר הבתולות", והיא מחוייבת מדאורייתא.

בין תשלומי המפתה לתשלומי כתובה

לאור האמור, יש לדון בהיקף ההשוואה שבין תשלומי המפתה לתשלומי הכתובה. לכאורה, לפי הדעה שהכתובה נלמדת מתשלומי המפתה - יש להשוות בין כל פרטיהם, וכשם שמפתה משלם מאתיים זוז של כסף צורי ממיטב נכסיו - הוא הדין ביחס לכתובה. למרות זאת, הגמרא בגיטין (מח ע"ב) מביאה מחלוקת תנאים בשאלה אם כתובה משתלמת מן הזיבורית (הכסף הגרוע ביותר) או מן הבינונית, אף על פי שאין חולק על כך שתשלומי המפתה משולמים מהכסף הטוב ביותר - מהעידית.

הרמב"ן בגיטין עומד על שאלה זו, וכותב:

"ויש שמקשים - למאן דאמר כתובה דאורייתא, מדכתיב "כמוהר הבתולות" - תגבה מעידית כאונס ומפתה?

ולאו מילתא היא, שאין אנו אומרים שתהא כתובה כאונס, דהתם חמישים כסף צורי וכאן סלע מדינה, והתם נמי בעידית וכאן בבינונית. אלא משום דאפקיה רחמנא בלשון "מוהר" - סמכו חכמים שיש מוהר לבתולות, והיינו כתובה". (רמב"ן, גיטין מח ע"ב, ד"ה מתניתין)

לדעת הרמב"ן, אפילו אם לומדים את דין הכתובה מהמילים "מוהר הבתולות" - אין מקום להשוות בין כל פרטי תשלומי המפתה לכל פרטי הכתובה. תוספת הסבר מוסיף הרמב"ן בפירושו על מסכת כתובות:

"ומשמע דאפילו לרשב"ג - אסמכתא דרבנן היא, דהא "סמכו" קתני. ואף על גב דכתובת אשה מן התורה קאמר - הלכה למשה מסיני, כמו שאר תורה שבע"פ קאמר". (רמב"ן, כתובות קי ע"ב, ד"ה נשא אשה בארץ ישראל)

גם רשב"ג, הסובר שכתובה מדאורייתא, אינו לומד את חיוב הכתובה מהמילים "מוהר הבתולות", ואין זו אלא אסמכתא להלכה למשה מסיני המחייבת לכתוב כתובה. פירוש זה מסתדר היטב עם שיטת הרמב"ן דלעיל, המפרש שהמילים "מוהר הבתולות" כלל אינן מתייחסות לכתובה. לכן לדעתו הדעה הסוברת שכתובה היא מדאורייתא לומדת זאת מהלכה למשה מסיני, ולא ממילות הפסוק. מכל מקום, לשיטת הרמב"ן אין מקום להשוות בין טיב תשלומי הכתובה לבין טיב תשלומי המפתה[1].

לפי שאר הראשונים (פרט לרמב"ן), הסבורים שרשב"ג לומד את דין הכתובה מהמילים "מוהר הבתולות", קושייתנו במקומה עומדת: כיצד נחלקו התנאים באיזה כסף יש לשלם את הכתובה, אם מפורש בכתוב שתשלומי המפתה ניתנים מעידית, והכתובה נלמדת מתשלומים אלו?!

תוס' (כתובות י ע"א, ד"ה הואיל) מתייחסים לשאלה זו, ומסבירים שאכן מעיקר הדין צריך היה לשלם את הכתובה ממיטב הנכסים, אך חז"ל עקרו חיוב זה כדי שאנשים לא ימנעו מלהתחתן.

ניתן לתרץ את קושייתנו בצורה אחרת, וכדי לעמוד על כך - נתעכב על המקור לתשלומי המפתה. המקור לחובת התשלום מעידית היא בפסוקים שנאמרו לגבי מזיק: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כ"ב, ד). הברייתא לומדת שגם תשלומי אונס ומפתה נחשבים לתשלומי נזיקין, ולכן גם אותם יש לשלם מעידית (ב"ק ה ע"א). תשלומי כתובה - לעומת תשלומי המפתה - אינם תשלומי נזיקין, שכן בנישואין רגילים לא נעשה לאישה שום נזק. מכאן, שהלימוד מתשלומי האונס והמפתה לתשלומי הכתובה אינו כולל את טיב התשלום (הייחודי לתשלומי נזיקין), אלא את סכום התשלום בלבד.

ניתן להציע אפשרות נוספת להסביר מדוע אין מקישים בין טיב תשלומי המפתה לבין טיב תשלומי הכתובה. במספר סוגיות עולה השאלה אם חובת התשלום מעידית הוא פרט טכני בלבד, או שמא הוא חלק אינטגרלי ומהותי מחיוב התשלום, וכשם שהאדם חייב לשלם מאתיים זוז - כך הוא חייב לשלם אותם מעידית. אם נניח שטיב התשלום אינו מהותי לחיוב, והוא דין נפרד - הרי שאין הכרח להשוות בין כל פרטי תשלומי המפתה לפרטי תשלומי הכתובה, וייתכן שהלימוד ממפתה לכתובה נוגע רק לפרטים המהותיים. לעומת זאת, ככל שנראה את טיב התשלום כחלק מהותי מחיוב התשלום - כך יש יותר מקום להשוות בין טיב תשלומי המפתה לבין טיב תשלומי הכתובה.

תירוץ נוסף לשאלה שהצבנו עולה מהמכילתא דרשב"י. לאחר שהיא מביאה את הלימוד של כתובה מאונס ומפתה, כותבת המכילתא:

"רבן שמעון בן גמליאל אומר: כתובת אִשה - אין לה קיצבה מן התורה". (מכילתא דרשב"י, שמות כ"ב, טו)

רשב"ג אינו סבור שהכתובה אינה מן התורה, אלא רק שסכום הכתובה אינו מהתורה. לפי מדרש זה, קיימת עמדת ביניים בין הדעה שכתובה מדאורייתא לבין הדעה שכתובה מדרבנן: מושג הכתובה עצמו נלמד מהתורה (מהמילים "מוהר הבתולות"), אולם פרטי החיוב אינם נלמדים מהתורה, ומקורם בתקנות חז"ל. כך ניתן ליישב את המשנה בגיטין, החוקרת מהו טיב תשלומי הכתובה, עם הדעה שהכתובה היא מהתורה: אפילו אם הכתובה נלמדת מתשלומי המפתה - בכל זאת אין להקיש בין הכתובה לתשלומי המפתה לגבי טיב התשלום, אלא לגבי עצם קיום חובת התשלום בלבד. מ"מוהר הבתולות" למדנו שקיים מושג של כתובה, ותשלומי המפתה בנויים על מושג זה. מכל מקום, מושגים אלו אינם זהים לחלוטין, והם שונים בפרטי דיניהם.

יישוב שיטת הרמב"ם

על פי החילוק שהסברנו, ניתן ליישב את הקושייה שהקשינו לעיל על שיטת הרמב"ם. כאשר אנו עוסקים בדין מסויים, ודנים אם הוא מהתורה או מדרבנן, יכולים אנו לדון בשני נושאים: אנו יכולים לדון על עצם הדין - אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, וכן אנו יכולים לחקור אם דין זה תקף גם בנושאים מדאורייתא או רק בנושאים מדרבנן. לדוגמא: בכמה מקומות עולה השאלה האם שעבוד הלווה לשלם את חובו הוא מהתורה - האם שעבודא דאורייתא או דרבנן. ניתן להבין שהשאלה היא האם קיים מהתורה מושג של שעבוד נכסים, אך ניתן גם להבין שהשאלה היא האם הלווה משתעבד לשלם חיובים שמקורם מהתורה. בדרך הראשונה - נשאל אם מושג השעבוד קיים בתורה, ואילו בדרך השניה נניח שקיים מושג כזה, ונשאל אם דיני השעבוד תקפים גם ביחס לחיובים שהם מן התורה.

כך גם ביחס לכתובה. ניתן להבין שהשאלה "כתובה דאורייתא או דרבנן" מתייחסת לעצם המושג - האם התורה מכירה בהתחייבויות של הבעל לאשתו כאשר הם מתחתנים. מאידך, אפשר להבין שמושג הכתובה אכן קיים מהתורה, והשאלה מתייחסת לפרטי הכתובה - האם הם מהתורה או מתקנת חכמים. ייתכן שהרמב"ם סבור שמושג הכתובה קיים מן התורה, והכתובה היא חלק מהותי ממוסד הנישואין, שהרי בלא כתובה - הנישואין הם נטולי מחוייבות, והקשר שנוצר אינו קשר נישואין אלא קשר של פילגשות. כדי ליצור מערכת אישות של נישואין, קבעה התורה מחוייבות של הבעל לאשתו, הבאה לידי ביטוי בדמי הכתובה. מסיבה זו, מצווה לשאת אישה בכתובה, ואסור לגרשה בלא כתובה. אולם סכום הכתובה - בניגוד לעצם קיומה - אינו מדאורייתא אלא מדרבנן, וכן גם הדין שהאישה אסורה לבעלה כאשר בעלה לא כתב לה כתובה - אף הוא אינו מדאורייתא אלא מדרבנן בלבד.

בכותרת להלכות אישות, כאשר הרמב"ם מנה את מצוות הנישואין - הוא כתב שיש מצווה לשאת אישה בכתובה ולגרשה בכתובה; אולם כאשר הוא מפרט את דיני הכתובה - הוא כותב שחכמים תיקנו את הכתובה, שכן הדין שהאישה אסורה לבעלה ללא כתובה הוא מדרבנן בלבד, כדי "שלא יהיה קל עליו לגרשה".

 
 

[*] השיעור מבוסס על שיעור כללי שהעביר ראש הישיבה, הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א.

[1] עדיין ניתן להקשות על דברי הרמב"ן, שאם כתובה היא דין תורה - אפילו אם היא נלמדת מהלכה למשה מסיני - יש לשלם אותה מכסף צורי, כמו כל תשלום אחר המחוייב מדאורייתא. הרמב"ן אינו מתייחס לשאלה זו, אך מצינו ראשון אחר הסבור שהכתובה היא מדרבנן, ובכ"ז משתלמת מכסף צורי: תלמידי רבנו יונה המובאים ב"שיטה מקובצת", כותבים שחכמים תיקנו שתשלומי הכתובה יינתנו מכסף משובח, אף על פי שהיא מדברי סופרים.