הן עם לבדד ישכון

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"הן עם לבדד ישכון" / הרב אהרן ליכטנשטיין


לפרשת בלק*

"כי מראש צֻרים אראנו, ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכֹּן, ובגויִם לא יתחשב" (כ"ג, ט).

רש"י, בעקבות תרגום אונקלוס, סבור שחלקו השני של הפסוק מתייחס אל אחרית הימים: כאשר הקב"ה יבוא חשבון עם כל האומות, עם ישראל לא יימנה עמהן. גם רבנו בחיי סבור שפסוק זה מתייחס אל העתיד הרחוק, אלא שלדעתו פער זה בין ישראל לאומות העולם, שיבוא לידי ביטוי באחרית הימים, שורשיו נעוצים כבר בהווה, בהיותו של עם ישראל "עם לבדד", דהיינו עם שמובדל משאר האומות בתורתו ובאמונתו.

פרשנים אלו מייחסים את הפסוק אל העתיד, כיוון שהפעלים "ישכֹּן" ו"יתחשב" הם פעלים בזמן עתיד. ברם, מבחינה פרשנית אין הדבר הכרחי, כיוון שפעמים רבות ניתן למצוא בתנ"ך פעלים בזמן עתיד שמתייחסים אל ההווה, כמו בפסוק "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" (ט', כג), "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו" (בראשית י"ח, יט), ועוד.

באופן דומה ניתן להבין גם כאן, שבלעם מדבר על מצבו הטבעי של עם ישראל: עם ישראל שוכן הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גיאוגרפית בנפרד משאר האומות.

ראשיתו של הפסוק, "כי מראש צֻרים אראנו ומגבעות אשורנו", מתייחסת, לפי המדרש המובא ברש"י, אל האבות והאימהות של עם ישראל. ואמנם, עובדת היותו של עם ישראל נפרד מכל העמים, ראשיתה כבר בימי האבות. חז"ל הסבירו שאברהם כונה "אברהם העברי", כיוון ש"כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מ"ב, ח). ומאז ועד היום, נשארו בניו של אברהם, עם ישראל, נפרדים ומיוחדים ביחס לשאר אומות העולם.

הפרדה זו שני פנים לה. מצד אחד, עולמם הרוחני והערכי של אברהם אבינו ושל ממשיכי דרכו שונה מזה של שאר אוכלוסיית העולם. ומצד שני, הקב"ה עצמו יצר הפרדה בין אברהם וזרעו לבין שאר האומות, בכך שבחר להתגלות דווקא לאברהם ולבני ישראל, ולא לאומות אחרות.

שני הפנים הללו מתקשרים לשני הפירושים של הפסוק "ה' בדד ינחנו, ואין עמו אל נכר" (דברים ל"ב, יב): ניתן להבין שהמילה "בדד" מתייחסת אל הקב"ה, שמנהיג את עם ישראל לבדו בלי שותף, או שהיא מתייחסת לעם ישראל, שהקב"ה מנהיג אותו בנפרד מכל האומות, כיוון שאינו עובד ע"ז (האבן עזרא שם הביא את שני הפירושים).

תחושת הייחוד וההפרדה מכל האומות אינה קיימת רק במישור האידיאולוגי, אלא גם במישור הקיומי. יהודים בכל מקום שהם מרגישים שונים ונפרדים מן הסובב אותם.

הגמרא בשבת קנו. קובעת ש"אין מזל לישראל". ניתן להבין שכוונת הגמרא לכך, שכל אומות העולם מושגחות ע"י מלאכים ושליחים של הקב"ה, ורק עם ישראל מטופל ומושגח ע"י הקב"ה בעצמו. לחלופין ניתן להסביר, שעם ישראל אינו פועל ומתפקד לפי חוקי ההסטוריה הרגילים, אלא לפי מערכת חוקים שונה. כמה הסטוריונים כבר עמדו על כך, שלפי חוקי הסיבתיות הרגילים, עם ישראל היה אמור להיכחד מזמן, ועצם קיומו מנוגד לכל חוקי ההסטוריה.

בדור האחרון נשמעים קולות המנסים לטשטש את ייחודו של עם ישראל בין העמים. במסגרת זו יש הקוראים לעזיבת תרבותו המיוחדת של עם ישראל, שהיא כביכול צרה ומצומצמת, ואימוץ תפיסות אוניברסאליות ומודרניות יותר. מעבר לכך, ישנם מנהיגים המדברים על "מזרח תיכון חדש", שבו תשתלב מדינת ישראל ותיטמע בנוף הכללי הגדול של האזור.

הצעה זו היא בלתי אפשרית. מדינת ישראל יכולה אמנם לשתף פעולה עם מדינות אחרות בתחומים שונים, אולם לעולם לא תצליח להיטמע ממש בין שכנותיה, כיוון שייחודו הבסיסי של עם ישראל בין האומות אינו מאפשר את הדבר.

למעשה, ייחודו של עם ישראל בין האומות, שתואר ע"י בלעם, הוא הסיבה לכך שבלעם לא הצליח לקלל את ישראל. עם ישראל אינו מושפע מקללות כאלו, כפי שאינו מושפע מכללי ההסטוריה הרגילים. הוא מושגח רק ע"י הקב"ה בעצמו.

ייחודו של עם ישראל בין העמים קיים, אפוא, הן בהווה והן באחרית הימים, הן במובן ההסטורי והן במובן המטא- הסטורי: "הן עם לבדד ישכֹּן, ובגוים לא יתחשב".



* השיחה הועברה בליל שבת פרשת בלק תשנ"ה, וסוכמה ע"י צבי שמעון.