המעלות ממעמקים | לדרכו של החייל הדתי במלחמת הקוממיות

[*]

לא בסופה דרכנו ובסערה לא הלכנו. צנועות ושקטות הן הנתיבות בהן צעדנו. אך צעדנו באומץ, כי אכן לגדולות היו עינינו. חזון הוא שפרש את אורו על דרכנו ואנו לאורו הלכנו. עדיין מהסס הלב לצאת למרחב בדברים ברורים וגלויים. וגם כעת בתום תקופה קצרה של כמה חדשים, אשר בסיכומם יכולים אנו להצביע בסיפוק נפשי רב על הישגים רבים, לא קלי ערך, בעבודתנו, עדיין קיימת נטייה בלב לשפת רמזים. יש רצון לא לכנות את הדברים בשמותיהם המפורשים. ואמנם רוטטת היד בכתיבת וידוי ביכורים זה. אך ייאמרו הדברים בלי כחל ושרק, ברורים וגלויים: אנו, קומץ קטן של חיילים פשוטים, טוראים מן השורה, נשאנו בלבנו חזון גדול על דמותו של הצבא העברי. ואנו קיבלנו על עצמנו להיות בין אדריכלי דמות זאת, והעזנו להאמין שאנו הקומץ - באורחות חיינו היום יומיים, בביטויים פעוטים ואפורים ובהבעות נעלות ועשירות, שכולם גילויי חזון גדול אחד הם - נטביע את חותמנו, חותם התורה, על דמות הצבא כולו. ידענו כי לא קלה תהא דרכנו, הרצופה חתחתים ומכשולים, אך הכר הכרנו את העצמה הרבה הגנוזה בחזון זה ואת העוז שהוא נותן לנושאיו. ועל הנותן ליעף כח השלכנו יהבנו. פרטנו את החזון למטרות ולפיהן בחרנו את דרכינו. ברצוננו כאן למוסרן בקוויהן הכלליים, עד כמה שהיד מגעת במסגרת זאת.

בתרגום החזון לשפת המעשה עמדו לפנינו ארבע מטרות.

(א) לתרום את תרומת החייל הדתי בקביעת המסורת הצבאית של חיי הצבא הקבועים הנושאים עליהם אופי צבאי מאורגן. תרומה זאת מתבטאת בנוהג ובמעשים, שעליהם להוות גרעינים לחוקת המשטר והנוהג הצבאי, ובמשך הזמן עם השתרשותם בתוך ההווי הצבאי נכנסים הם לתוך מסגרת חוקה זו.

(ב) הטבעת חותם התורה על ההווי הצבאי, שמחוץ למסגרת הפיקוד והמשמעת, אשר דווקא בו בא לידי ביטוי אופיו המיוחד של המחנה, וחלקו רב בגיבוש הרוח הצבאית.

(ג) תרומת החייל הדתי לעצמו במטרה לרומם את כל אורחות חייו, מתור הכרת רוממות ערכם של הערכים הקדושים הגנוזים בצבא ישראל. כלוחם מלחמת ד' למען עמו וארצו.

(ד) והאחרונה במניין וראשונה במעלה - התרומה הנשגבה מלאת הטוהר, לא למעננו ולא למען זולתנו, אלא למען שמו הגדול יתברך. תרומה לד'. לקדש שם שמים ברבים, בארץ ובמרחבי-תבל. "ואהבת את ד' אלהיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך". להקשיב לקול קדוש ישראל האומר לנו: "עבדי אתה, ישראל, אשר בך אתפאר".

ובטרם נכנס לבירור פרטי הדברים עלינו להקדים כמה דברים לשם הבהרת מושגים אחדים שאנו מרבים להשתמש בהם.

אחת התופעות המעציבות בחייו הרוחניים של עם ישראל, שנגרמה עקב גלותו מעל אדמתו, היא טשטוש דמות התורה בקרב המוני העם. מאז פיזורנו בין הגויים הלכה וירדה, כביכול, התורה מגדולתה ואת מקומה התחילה לרשת ה"דת", שהנה נטע זר בישראל. ולאט לאט הגענו למצב שבו, כאילו, מזדהים המושגים של "תורה" ו"דת", שבעצם רחוקים הם זה מזה כרחוק מזרח ממערב. כי בעוד המושג "דת" אינו אלא ביטוי של פולחן היחיד או הציבור לאלהיו, - הנובע מתוך הצורך הנפשי של סיפוק הרגש הדתי, התופס אמנם מקום חשוב בנפש האדם ובאופן מיוחד בנפש האדם מישראל, אבל רחוק הנהו מלהקיף את כל מערכת חייו הנפשיים - הרי המושג "תורה" אומר לנו דברים אחרים לגמרי. התורה היא הביטוי של דרך ה', שהיא אורח חיים מלא המשתרע על כל שטחי החיים האישיים, הציבוריים, המדיניים והממלכתיים. אין תנועה גשמית או רוחנית שאין לה מקום ביצירה אלהית זו, שאנו מכנים אותה בשם תורה. ההליכה בדרכי ד' היא יסוד התורה כולה. וכשם שדרכיו יתברך מקיפות את הכל, כך דרישתו מעמו שידענו בכל דרכיו. "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". וסגולה זו ללכת בדרבי ד' נקבעה באופיה של האומה מימי קדם, מימות אברהם אבינו, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ללכת בדרך ד'". ומושג תורה, בתורת שכזה, כולל כמובן, גם את התוכן המצומצם המוגדר במושג דת. אך יהיה זה פשע לזהות את שני המושגים האלה. ולא כאן המקום להיכנס במחקר היסטורי על הגורמים הישירים של תהליך זה. ברצוננו רק לקבוע את העובדה, כי מעת גלינו מארצנו הלכה התורה והצטמקה, כביכול, עד שנהפכה ל"דת", דהיינו מין מס חובה של חובות שבין אדם למקום. ועל כן עם תקומת מדינת ישראל וראשית צמיחתה של מלכות ישראל שומה עלינו להחזיר את העטרה ליושנה. לחזור שוב לחיי תורה. חיים של תורה במקום חיים של דת, ודביקות בדרכיו במקום דתיות. ובדברנו על השפעת התורה בצבא ישראל מרגישים אנו צורך להדגיש שוב ושוב, כי התורה היא דגלנו, ושאיפתנו בצבא ישראל להטביע את חותם התורה ולא את חותם הדת, שאיננה אלא תחליף גלותי מצומק למושג ממלכתי נשגב ומקיף. לא מעטים הם מקומות התורפה בצבא שחסרה בהם השפעת התורה. על כן רבים גם התפקידים המוטלים על החייל הדתי לתקן פני הדברים. תפקידים אלה אינם ניתנים לבירור ופירוט מלא במסגרת מאמר זה. ברצוננו לתת כאן אך ציונים אחדים בדרכו של החייל הדתי במערכה על עיצוב דמותו של צבא ישראל על פי תורת ישראל. בדברנו על תרומת החייל הדתי בכינון המסורת בחיים הצבאיים יש להדגיש את הבעיה ה"בוערת" והיא בעיית הכשרות. רבות דובר על נושא זה, הן מצד החיילים והן מצד האזרחים, ואין כאן רצון להוסיף בבחינת "תבן לעפרים", ועל אחת כמה וכמה אין כאן המקום בבטאון זה לנגוע בחלקה של היהדות החרדית ומנהיגיה במערכה על פתרון בעיה זו. רצוננו אך להדגיש מה רב ערכה של עמידת החיילים הדתיים, וכי צורת עמידה נאותה תקבע את תכליתה ותביא כבוד לחייל הדתי. עמידה זו צריכה להיות מלווה הבנה מעשית וריאליות מחד גיסא ובבטחון ומסירות מאידך גיסא. והיא צריכה לשאוב את כוחה מתוך אותו החזון, שעליו יחדנו את הדיבור בראשית דברינו.

מקום חשוב בעיצוב המסורת הצבאית תופסת דמות השבת והחגים. וגם כאן שומה עלינו לעצב את הדמות הזאת בצורה שתהיה בה משום השראת רוח קודש ומקור להתרוממות נפשית. דמות זאת צריכה להתבטא בכל השטחים בחיי המחנה. בעיית השבת צריכה לקבל את פתרונה המלא, ולא פתרון סמלי פשרני. היא נוגעת בענייני אימונים, עבודות ומיסדרים; קביעת סדר יום מיוחד לשבת, שיכלול השכמה מאוחרת בלי התעמלות בוקר; צביון חגיגי לארוחות, שייקבע על ידי שולחנות ערוכים עם מפות ונרות, קידוש, שירה בצוותא, מאכלים חגיגיים וכו'. נדמה שאין צורך להדגיש, שמן ההכרח הוא שחייל, השקוע ראשו ורובו בים האפור של חיי מחנה כל ימות השבוע, ירגיש ביום השביעי את השבת במלואה. השבת, שכל כך רב חלקה בעיצוב דמות המשפחה היהודית, צריכה למצוא את מקומה גם בעיצוב משפחת הצבא העברי. אין לך דבר, שיכול לתרום כל כך הרבה לגיבושם החברתי של הפלוגות והגדודים כמו מסיבות השבת והחגים. אך כאן דרושה גם עמידה על המשמר, שמסיבות אלו לא תיהפכנה לערבים מוסיקליים עם להקות תזמורת, שהחיילים הדתיים יצטרכו להינזר מהם. די עשירה היא המסורת הישראלית העתיקה, יצירת הדורות, משנצטרך להחליפה במיני "מסורות" חדשות, מעשה ידי "תרבותניקים" למיניהם.

ואופיינית היתה גישתנו המעשית לבעיה זו בתוך הגדוד. שישה חדשים קיים הגדוד, ובחדרי האוכל אין זכר לשבת. הנך נכנס לחדר האוכל ועינך לא תבחין בשום דבר המשנה לילה זה מכל הלילות. אותו התור, אותו האוכל, אותו הרעש, אותם השולחנות ואותו החפזון באכילה. רק אי שם באחד השולחנות פולחת את אווירת החולין אנחתו של חייל: "האמן לי, אני שוכח אפילו מתי שבת". ורק אנחות תמימות אלה בביטוייהן השיגרתיים מכניסים את קומץ הקדושה בחלל אווירת חולין זו. וגדול היה סבלו של החייל הדתי. לא בדמות שכזו היתה השבת משובצת בחלומו על צבא ישראל. ומבלי לטכס עצה הרגשנו, כי הדרך לתיקון המעוות אינה מובילתנו דווקא לראיון עם הפיקוד לשם דרישת שינויים ושיפורים. דרכנו הובילתנו עם כלי אוכל ביד דרך התורים לפני אשנבי המטבחים ועם מנות ה"חול" פנינו לבית הכנסת. ועל יד שולחנות לבנים עם נרות דולקים קידשנו את השבת, כשם שקידשוהו חייליו עם יהושע בן נון. במתי מספר התחלנו, אך ציבורנו גדל משבת לשבת. כך המשכנו מדי שבת, והדבר היכה גלים בשכבות הרחבות של הגדוד, ובשלה ההכרה והורגש הצורך לקדש את השבת ולהבדילה מן החול, עד שביום אחד הופיעה פקודה בפקודת יום, לפיה חייבים מפקדי הפלוגות לערוך ארוחות חגיגיות בערבי שבתות. ואמנם התחילו הנסיונות הראשונים, ואם כי עדיין לא נמצאה הדרך המתאימה והרצויה, יש לקוות שבקרוב ימצאוה. ואמנם אין להעלים עין גם מן הקשיים המתעוררים במסגרת רחבה כמו פלוגה או גדוד. אין להשוות את ציבור החיילים, בני הגוונים השונים, לציבורנו בבית הכנסת המגובש למופת מבחינה חברתית, אך דווקא משום כך חשובה היא. הפעולה בשטח זה. וברוכים היוזמים ויהי נועם ד' במעשה ידיהם.

ובדברנו על השבת יש להזכיר עוד בעיה חשובה, הקשורה בה, ושאיו לזלזל בה כלל וכלל, והיא בעיית האסירים בשבת. יש לזכור, שמעוות שבת חלה גם על אסירים, והתורה אינה מפלה בין חייל חופשי לחייל אסיר. ולפי השקפת התורה אין כל הצדקה להחזיק חייל במאסר סגור בשבת בזמן שבלאו הכי עצור הוא במחנה. גם הרשעים בגיהינום, לפי אגדת חז"ל, שובתים בשבת. חושבני, שעלינו להעיז ולהכניס שינויים ראדיקאליים לפי רוחנו בחוקת הנוהג של צבא ישראל, אף אם לא הורגלנו בהם בצבאות עמי העולם. מכל מקום עד שימצא הדבר את פתרונו המלא, יש לאפשר לאסירים להשתתף בתפילות ומ'סיבות שבת בלי כל הגבלה.

ומן המחנה לחזית. הרבה קשיים מתעוררים בגלל חוסר ידיעת הלכה ברורה, ובמיוחד מורגש דבר זה בתנאי חזית השונים לגמרי מתנאי "בית". וגם זכינו, ב"ה, להרבה בעיות הלכתיות, שלא הכרנו במשך שבתנו בגלות. ועלינו להדגיש, כי רבה היא הציפיה בין שורות החיילים הדתיים לדעת התורה, שתגיד את דבריה, דבר ברור ושלם, בפתרון הבעיות ההלכתיות העומדות לפני החייל הדתי הלוחם. לעתים קרובות נדמה לו, שגם בשטח זה עזוב הוא לנפשו ובודד במערכה. ויורשה להביע בהזדמנות זו את הקריאה הגדולה המתפרצת לעבר גדולי התורה מלבות אלפי חיילים דתיים: דעו לכם, החייל הדתי סובל חרפת רעב - לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ה'. הבו לנו את דבר ה'! מצפים הננו ליום, בו תופיע דעת התורה באורה המלא והמקיף, ולא. צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם. ואנו מקווים שהרבנות הצבאית, שהוקמה לא מזמן, תהיה לפה לדעת התורה, שתצא מפי גדוליה.

יש לציין, שבין הבעיות העומדות לפני החייל הדתי בשעת הקרב, רבות הן הבעיות שבמיוחד נפגש בהן המפקד הקרבי הדתי. ומעשים בכל יום, שחיילים דתיים נמנעים בגלל זה מלקבל עליהם תפקידי פיקוד. יש להילחם נגד תופעה זו, ונדמה שהעצה היחידה היא הבאת דבר ההלכה הברורה לפני ציבור החיילים הדתיים. בעיות אלו כוללות גם את הבעיות המיוחדות במינן, המתעוררות בקרב. וכדאי להזכיר אחדות מהן. בראשונה עניין סיכון נפשות חיילים, שבעיקר נתקל בו מפקד קרבי. השאלה היא, מתי יכול הוא ומצווה לסכן את פקודיו ומתי עליו בעצמו להסתכן. וכן באיסוף פצועים קיימת השאלה, מתי חייבים לאסוף פצוע או מתי מותר לסכן אנשים או להסתכן לשם כך, ומתי אסור אפילו להתנדב או לתת יד למתנדבים. ואותה השאלה מתעוררת גם באיסוף גוויות החללים. וכאן, כמובן, דרושה הגדרה אחרת מאשר בשאלה הקודמת. וכן עדיין לא נקבעה הלכה ברורה לשאלה: האם למען קידוש שם ישראל וכבודו, שהוא גם קידוש שם שמים, מותר לבחור באיבוד לדעת על ידי עצמו או על ידי אחרים, כמו במעשה שאול ונושא כליו בהר הגלבוע, בזמן שאין חשש של התעללות באכזריות ויסורים. ובעניין זה, האם חוק אחד לכל הדרגות או רק מדרגה צבאית מסוימת ומעלה, שנפילתם בשבי כרוכה בחילול השם במידה יותר גדולה. שפתותנו לוחשות תפילה, שלא נגיע לכך, אך על החייל היוצא לקרב להיות מוכן לכל, ואסור שיהיה מצוי אצלו איזה היסוס שהוא באיזו שאלה שהיא. עליו לדעת לענות לעצמו תשובה מוחלטת על כל האפשרויות הקיימות.

ראויה לציון בעיית זיהוי החללים והבאתם לקבר ישראל. אצלנו אין זה עניין של סנטימנטים או של גמילת חסד חברית בלבד. זוהי אחת המצוות, שבקיומה צריך החייל הדתי בעיקר להשקיע יוזמה, מסירות וכובד ראש. עלינו לזכור את הכלל ההלכתי "ספיקא דאורייתא לחומרא". יש, על כן, להקפיד גם במקרים של ספיקות לקיים חובת קבורה. אין להסתפק בזיהוי גזעי של החלל, אלא מצווים אנו להשקיע עמל מאקסימאלי בזיהוי אישי. ותצויין לשבח עמידתם של כמה חיילים דתיים באחזי הגדודים הקרובים, שהתעקשו נגד דעות מומחים לגבי זהותם של חיילים שנפלו, והודות למסירותם המפליאה הובאו לקבורה. אחרי שבועיים זוהו החללים על ידי חבריהם.

ומכאן לטיפול בגוויות של האוייב. ההכרה שכל אדם נברא בצלם אלהים מחייבת גם בשטח זה. וכדאי להזכיר את דברי הכתוב: "לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, בי קללת אלהים תלוי ולא תטמא את אדמתך", ופירשו חז"ל: כי צלם אלהים תלוי ובזיוו הוא למלך בשעה שגוף האדם מתבזה. במלחמות בית דוד היו רגילים לקבור חללי האויב, כפי שמעיד הכתוב: "ויהי בהיות דוד את אדום, בעלות יואב שר הצבא לקבר את החללים" (מלכים-א, יא, טו). ובדוד נאמר גם במקום אחר: ויעש דוד שם בשובו מהכותו את ארם בגיא מלח (שמואל-ב, ח, יג), וכך פירשו רבותינו: "שעל ידי זה שקבר את חללי אויביו עשה שם טוב לישראל, שהיו כולם מקלסין אותו: מלך חסיד הוא שקובר את הרוגיו". השם שעשה לו דוד בא, איפוא., לא מן הנצחון המפואר שנחל במלחמתו עם ארם, כי אם ממה שעשה בשובו מהכות את ארם. וגם בנבואות של אחרית הימים מסופר, כי ישראל יקברו את חללי מגוג אויביהם ודבר זה יהיה להם לשם: "וקברום בית ישראל... והיה להם לשם יום הכבדי נאום ד' אלהים" (יחזקאל לט, יב-יג).

וראוי לציון אחד מחברינו, שהצטיין בטיפולו בגוויות ובהבאתן לקבורה, שזכה לקבל שכרו בעולם הזה, בבחינת שכר מצוה מצוה, ונתגלגלה זכות על ידו להציל נפש מישראל. מעשה באחד הכפויים הכבושים, שעות אחדות אחרי הכיבוש, שמצאו גוף ערום למחצה שוכב בין השיחים בצד הדרך, ולפי כל הסימנים החיצוניים של הגוף והמקום בו שכב, אי אפשר היה להעלות על הדעת מחשבה אחרת, אלא שגווית אויב עזובה היא. לאחד החברים התחשק לנסות את המקלע ולתקוע כדור ב"גוויה", אך החבר הנ"ל עיכבו בכוח מלעשות כן. אחר כך התברר, שאחד החברים העייפים הוא, ששכב לנוח באותו מקום מעמל הקרב[1].

הזכרנו את בעיית חללי האויב, ובכוונה הננו פוסחים על הבעיה היותר חשובה והיא היחס אל האויב הנופל בשבי, וכן בעית השלל וההתנהגות בקרב בכלל. רבות דובר על טהרת הנשק העברי, אך הגיעה השעה להאיר את הבעיה הזאת גם מנקודת השקפתה של התורה. יש להסביר היטב את דעת התורה בעניין זה, כי טעויות רבות נפוצות בקשר לכך, והן נובעות מתוך הסתכלות שטחית בתורה שבכתב מבלי להיזקק לתורה שבעל פדו, שהיא קשורה בה כנר בשלהבת. אך דבר זה אינו ניתן לליבון יסודי במסגרת מאמר זה. ואי"ה עוד נחזור אליו.

ולבסוף יש להזכיר עניין אחד, שאנו דשים אותו בעקבינו בהיותנו בשדה, והוא קביעת יד מחוץ למחנה. תורתנו מצוה באחת ממצוותיה המפורשות בעניין מחנה: "כי תצא מחנה על אויביך... ויד תהיה לך מחוץ למחנה". אין שאלה זו קיימת לגבי הבסיס, אשר בו נמצאים סידורים סאניטאריים קבועים. אך בהימצאנו בבסיס קרב, שמבחינה הלכתית הויי זה בגדר מחנה, נוהגת הזנחה פושעת לגבי חובה פשוטה ויסודית זו. דבר זה גורם סבל לחייל אנין הדעת וסבל נפשי נוסף לחיל הדתי, הרואה בזה סטייה ממצוה מפורשת בתורה, והדבר צריך לבוא על תיקונו.

כל השאלות האלה שעוררנו יוכלו למצוא במשך הזמן את פתרונן הרצוי במסגרת חוקת הנוהג הצבאי, אבל אין להסתפק בכך. כי בקיומה של המשימה הקדושה, שיהיה מחננו טהור, טהור מכל הבחינות, יש להשקיע שקידה רבה ורצון ויזמה. וכאן בעיקר שטח פעולתו של החייל הדתי.

אמנם יש גם שטחי פעולה כאלה, שחוקה צבאית אינה נוגעת בהם וגם לא תגע בהם לעולם; והם חיי האוהל והצריף בשעות הנתונות לחיילים לעשות בהן כרצונם; וכמו כן כל ביטויי ההווי הצבאי, שיד הפיקוד אינה מתערבת בהם. זהו כר נרחב לפעולות רבות מצדנו ומצד כל אלה הדוגלים ברעיון שעלינו להגיע לרמה אנושית וחברתית היאה לצבא עברי. אין להזכיר בזה פרטים ואף על פי כן ראוי להצביע על אי-אלו מקומות תורפה, כמו היחסים שבין אדם לחברו, משחקי הקלפים, שיחות וביטויים שהם בכלל ניבול פה. היחס אל רכוש הצבא ושמירתו. דברים אלה לא יתוקנו על ידי פקודות. אין זה מספיק לאסור בפקודה משחקי קלפים בכסף וזה גם אינו מועיל. יש צורר להבין את תנאי החיים במחנה ואת המסיבות, שבהן נדחף החייל למצוא פורקן לעצמו בשעשועים מפוקפקים. ומתוך הבנת הגורמים יש לחפש ולמצוא את התחליף הרצוי לאותה התיפלות שבה "הורגים" חיילים רבים את זמנם הפנוי. ההתעוררות לתיקון פני הדברים יכולה וצריכה לבוא מבפנים, מתוכנו.

תרומתנו אנו לשיפור המצב יכולה להיות על ידי גיבוש חברה למופת סביב בית הכנסת, חברה שלא יהיה בה כל רבב, הן מבחינה מוסרית וחברתית והן מבחינה צבאית. כאן תוכל להתפתח פעולה תרבותית עניפה, שיעורים קבועים בכל מקצועות היהדות, מסיבות, שיחות ובירורים על נושאים שונים. בפיתוחה של פעולה זו, הן בשטח הלימודים והן בביטויים אחרים של חיים חברתיים, יהיה משום תרומה חשובה לבעיות הכאובות שהזכרנו, וכן משום גורם שיעורר לפעולות דומות גם ביתר שכבות הגדוד, בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה". וברוכה תהיה גם קנאת אלה, הסובלים מתסביכים "בלתי דתיים", שתביא בעקבותיה פעילות תרבותית וחברתית.

התכלית האחרת, הקשורה בגיבוש פעילות תרבותית אינטנסיבית בתוך חברתנו, היא כוח המשיכה שבדבר זה לגבי הרבה חיילים בודדים, שיתעוררו להצטרף לשורותינו ולהיות בין הבאים בשערי ד'. חיילים אלה, שדתיותם מסתתרת תחת מסווה הבושה, יוכלו להיגמל בתוכנו ממידה זו, שאינה אלא מורשת הגלות, מימי ההתבוללות האומללה, שיהודים מסויימים התביישו ביהדותם וביקשו להדמות לפריץ כדי למצוא חן בעיניו. כי ישנם חיילים רבים שחונכו וחיו בסביבות זרות ואין להם כל מושג ביהדות, וקליטתם בתוכנו היא הפגישה הראשונה שלהם עם חיי תורה יהודיים. הרושם, שפגישה ראשונה כזאת מטביעה בנפש אדם, קובעת הרבה, ולכן רבה היא האחריות המוטלת עלינו.

וכאן עלינו להזכיר יסוד גדול אחד, מן היסודות שעליהם מושתת מוסר התורה, והוא הכרת הערך של היחיד מישראל. האדם נברא יחידי. "...ולפיכך כל אדם ואדם חייב לומר בשבילי נברא יעולם" (סנהדרין פ"ד משנה ה). יסוד זה צריך לתפוס מקום נכבד בהכרתו של החיל הדתי במערכה. ביחוד גדולה היא, הסכנה להכרת ערר אישיותו של הפרט בתוך הצבא, מקום שהשתרשה בו הדעה המשובשת, שהחייל הבודד אינו אלא מספר, שאפשר גם בלעדיו. כי בעקבות דעה זו נוצרת מצד אחר אצל החייל אותה ההרגשה הנפסדת, שהנצחון יוכל לבוא גם בלי אותו המספר בן ארבע הספרות, שבמקרה ניתן לו; ומצד שני - הרבה דרישות ובקשות אישיות, שיש להן ערך חשוב וקובע בחיי היחיד או המשפחה, נרמסות ברגל גאווה של השיגרה הצבאית. יש להתריע על תופעה הרת סכנות זו בעוד מועד והדברים אמורים בזה גם לתשומת לבם של המוסדות הגבוהים של צבא ההגנה לישראל.

ובאחרונה, מלים אחדות על מחננו אנו, שבמה זו רוצה להיות בטאונו. אין אנו מתאמרים, כי הכל כשורה אצלנו, ולכן רחוקים אנו מלהתעלם ממומי עצמנו. ואמנם לא מעט טיפלנו בצוותא בבל פגם מוסרי או צבאי, שנתגלה אצל חבר מחברינו, מתוך מגמה לתקן כל מעוות ופגם. יש לציין, כי ברכה רבה גנוזה בבירורים משותפים כאלה. והיו גם מקרים שמפקדים פנו לעזרתנו להשפיע לטובה על חבר שגילה נטייה שלילית בעניינים צבאיים שונים. ומבשרנו חזינו, כי החיים הדתיים והחברתיים מתוך כותלי בית הכנסת היו בעזרנו בשמירת הרמה המוסרית.

זכות גדולה היא לדורנו, אשר זכה שבימיו הולך ומתגשם חזון הדורות. מדינת ישראל קמה ותהי לעובדה חיה. בנים שבים לגבולם, והגבולות שבים לבעליהם. וזכות משנה היא לנו, חיילי ישראל, שזכינו להיות בין המושיעים בהר ציון ובמו עינינו ראינו את נפלאות צור ישראל, ההולך לפנינו בקרב. נשמע איפוא, לקול הצו האלהי, שיצא מפי הכובש הראשון של אדמת מורשה זו: "ויאמר יהושע אל העם התקדשו, כי מחר יעשה ה' בכם נפלאות".

[*] מורשת, בטאון בית הכנסת בגדוד 79, טבת תש"ט. במאמר זה איבדו, אולי, דברים אחדים מן האקטואליות שלהם. ראינו להביאם בשל חותם הראשונות הטבוע עליהם, ומשום שהם משתלבים מבחינה רעיונית במסכת כולה. המלבה"ד.

[1] אמר המלבה"ד: אותו ניצול הוא כיום פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים.