המעלות ממעמקים: אל תירא ישראל כי אתך אני

  • הרב יהודה עמיטל

אל תירא ישראל כי אתך אני[1]

שאלה גדולה מעסיקה היום את הציבור בישראל, לוחמים ואנשי העורף כאחד. האם מלחמת יום הכיפורים, וכל הכרוך בה הוא בעל משמעות לעתיד הרחוק. לשון אחר: מה הערובה לקיומה של מדינת ישראל בעתיד בתוך עולם עויין המקיף אותה? יש ששואלים את השאלה הזאת בגלוי, ויש שהשאלה מעורפלת במוחם. ורבים מאלה, שאינם משמיעים את השאלה, נמנעים מלשאול לא משום שיש להם תשובה עליה, אלא דווקא משום שאין תשובה בפיהם. רבים הם שחסר להם האומץ להתייצב מול שאלות קשות ואכזריות, שעה שאין בידם תשובה.

ההנחות שעליהן התבססה אותה אופטימיות שאננה, שהיתה מנת חלקו של הציבור בישראל התנדפו במלחמה זאת. התחושה בציבור היתה כי בעיית ישראל-ערב היא בעיה לדורות. גם אם ייחתם הסכם שלום בעתיד הקרוב או הרחוק תוסיף הדאגה הבטחונית של ישראל להתקיים, ועל אף זאת לא הטרידה דאגה זאת את מנוחת הציבור. דומה, שאופטימיות זאת התבססה בדרך כלל על שלוש הנחות:

(א) הפער האיכותי בין ישראל לערב, פער שהתבטא בעליונותו של ישראל הן מבחינת הסגולות הנפשיות והן מבחינת הכושר האינטלקטואלי. העובדה כי ההתפתחות הטכנולוגית מכניסה יותר ויותר נשק וציוד מתוחכם הגבירה בציבור את הבטחון כי הנצחון יובטח לאותו צד אשר ייהנה מעדיפות איכותית.

(ב) הנחה שנייה היתה, כי קיים הבדל גדול בין המניעים שלנו למניעים של הערבים. אנחנו נלחמים על קיומנו והם נלחמים על כבודם בלבד, וברור שמלחמה על הקיום מבטיחה עוצמת יתר לעומת מי שנלחם על כבודו בלבד.

(ג) ההנחה השלישית אמרה כי על אף הפיתולים וההתחמקויות של ארצות המערב הרי הארצות האמונות על מורשה של תרבות הומאנית - אשר מצפונן עדיין מעיק עליהן ממה שאירע בהן לישראל בתקופת השואה - לא יתנו שישראל תפול טרף בידי ערב.

דומה כי במלחמה הזאת התערערו כל ההנחות הללו. ספק גדול אם פער איכותי יוכל לאזן פער מספרי אכזרי. כאשר שבעה עשר טאנקים נלחמים נגד מאתיים טאנקים משוכללים עם סיוע של מאות אנשי חי"ר המצוידים בטילי נ"ט. וספק גדול הוא אם צוותות של אותם שבעה עשר טאנקים הנהנים אמנם מעדיפות מוסרית ונפשית גבוהה יוכלו להכריע את מאתיים הטאנקים של האויב.

במלחמה זאת נתגלתה אמת אכזרית, כי מלחמה על הכבוד אצל ערבים זהה לחלוטין למלחמת קיום אצלנו. דבר זה נתגלה כאשר גדודים שלמים על מפקדיהם התקדמו מול אש תופת של כוחותינו - וכאשר הושמדו, באו אחרים במקומם. אשר לעזרה שאפשר היה לצפות לה מן "העולם הנוצרי המתורבת", דומה שחבל להשחית דיבורים. התמונה שנתגלתה לעינינו גלויה, מפורשת, וחמורה בכל אכזריותה.

אין איש יודע אם מערכת מדינית מעין זו שהיתה במלחמה זאת, תוסיף להתקיים בעתיד הרחוק. מי לידינו יתקע כי העולם יתחלק תמיד בין מעצמות-על, וכי האינטרסים הבסיסיים של מדינת ישראל יהיו חופפים את האינטרסים של אחת ממעצמות-העל, כמו שהיה הדבר במלחמה זאת? וגם אם יחזור ויישנה אותו מצב מדיני, מי יבטיח כי הדיפלומאטיה של אותה מעצמה תראה את הדברים באור הנכון? לנוכח כל אלה נשאלת אותה שאלה גדולה: מה מבטיח את קיומה של מדינת ישראל בעתיד?

ובסוגריים ייאמר: אמונתם של אותם יהודים המתפללים בוקר וערב, והמזדהים עם האמור במזמורי תהילים של דוד המלך "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם. אתה הוא מלכי אלהים צוה ישועות יעקב. בך צרינו ננגח, בשמך נבוז קמינו. כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני. כי הושעתנו מצרינו ומשנאינו הבישות. באלהים הללנו כל היום ושמך לעולם נודה סלה" (תהלים מד, ו-ט), אמונתם לא באה למלוא הביטוי של עוצמתה מעבר למלל חיצוני, לא בציבור הרחב שברחוב בלבד, אלא גם בינם לבין עצמם.

אך זאת, כאמור, בסוגריים. ונשוב לעיקר, שאלת קיומה של ישראל. כל מי ששאלה זו מטרידה אותו והוא מנסה להשיב עליה, בין שהוא מוגדר כדתי ובין שהוא רואה עצמו כבלתי דתי, חייב לחזור ולשנן לעצמו מספר עובדות שאין לערער עליהן. עובדות המייחדות את ההיסטוריה של עם ישראל באופן החד פעמי ואשר על כן כל אחת מהן היא בגדר חידה הזועקת לפתרון.

העובדה הבסיסית הראשונה היא תופעת נצח ישראל. ישראל הוא חלק ממשפחת העמים. תגובותיו הביולוגיות והנפשיות זהות בדרך כלל לתגובותיהם של שאר העמים. ואף על פי כן, מכל אותם העמים שמילאו את פני העולם בתקופת התנ"ך ואשר שמותיהם נזכרים בספר התנ"ך או בשרידים ארכיאולוגיים, העם היחידי שנותר על בימת ההיסטוריה הוא עם ישראל. עם ישראל המשיך להתקיים בעולם כתופעה לא נורמאלית בתנאים לא נורמאליים - מפוזר ומפורד בין העמים, ללא ארץ, ללא מלך, ובמידה מסויימת גם ללא שפה. בדרך כלל רגילים לייחס א.ת קיומו של עם ישראל ואי התבוללותו בין העמים לחוקיה של תורת ישראל אשר ייחדו אותו משאר העמים בהליכותיו היומיומיות: בשולחנו, בלבושו, בשמחותיו ובתוגותיו. בדיקה בלתי משוחדת של תולדות העמים בני קדם תגלה, כי כל הדתות בתקופת התנ"ך ובימי קדם היו לאומיות. כמוש היה אלהי מואב, אלהים משלהם היו גם לעמון, לפלשת ולצור. חוקיהם ייחדו אותם והיפלו אותם עם מעם בקיצוניות רבה יותר מאשר אצל העם היהודי. יתר על כן, כל דתות קדם האחרות, הקדומות, היו סגורות מכל וכל בפני כל זר. פלשתי לא היה יכול לקבל על עצמו את דת מואב כי אלהי מואב היה אלהי מואב בלבד.

כל מושג הגרות, האפשרות של הצטרפותו של זר לדת כלשהי, היה קיים אך ורק בישראל. ואכן קלט ישראל במשך כל הדורות רבבות רבבות זרים אשר הצטרפו אליו. ואף על פי כן - ישראל נשאר יחידי בתורת שכזה, בעוד כל יתר העמים התבוללו ביניהם ולא נשאר מהם שריד. דברים אלו ידועים ולא. כאן המקום לעמוד עליהם ולהוכיחם .

עובדה שנייה. יחסם של הגויים לישראל. תופעת האנטישמיות היא תופעה מיוחדת במינה. תופעה יציבה במשך כל הדורות בתנאים שונים ובנסיבות שונות. בכל דור ובכל תקופה חיפשו אנשי הגות הסבר לתופעת האנטישמיות. ואכן יגעו ומצאו, ובדרך כלל סיבות נכונות. אך ראה זה פלא, בכל דור מצאו סיבה אחרת, הסיבות השתנו, והתוצאה בעינה נשארה - אנטישמיות. הציונות המדינית באה לכלל מסקנה כי הסיבה הנכונה לאנטישמיות היא היותנו עם לא ככל העמים, עם ללא מדינה; וכאשר תקום מדינה יהודית תיעלם האנטישמיות מעצמה. זאת היתה טעותה הגדולה של הציונות המדינית ושל מבשריה הדגולים והמבריקים.

תקומת מדינת ישראל לא זו בלבד שלא הפחיתה את ממדיה של האנטישמיות, אלא, דומה, אף הגבירה אותם. שום מדינה בעולם, אשר חטאיה המדיניים היו כבדים הרבה הרבה יותר מחטאיה, כביכול, של ישראל לא לקתה ביחס כה משפיל וכה מעליב כדרך שנהגו לעתים כה קרובות במדינת ישראל. ואנו בעינינו ראינו. מדינאי הציונות ואף מדינאי העולם לא חזו ולא שיערו, כי תקומת מדינת ישראל תצליח ללכד נגדה את כל ארצות ערב המסוכסכות ביניהן מאז ומקדם ואישה א,ת רעותה חיים בלעה. רק המלחמה נגד ישראל היא שאיחדה אותן.

עובדה שלישית - יחסם של היהודים בגלותם לארץ-ישראל. זוהי תופעה היסטורית שאין לה אח ודוגמא בשום אומה ולשון. רוב שנות קיומו לא חי עם ישראל בארץ ישראל. שנות ישיבתו בארץ ישראל היו מעט שנות שלווה ומנוחה. ולמרות זאת באלפיים שנות גלות נמשכים יהודים לארץ ישראל לקומם הריסותיה ולהחיותה משיממתה. מה מביא את היהודים לארץ ישראל? אין אנו מדברים על יהודים אשר התפללו שלוש פעמים ביום: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". אנו מדברים על יהודים אשר זה דור שלישי או רביעי לא אמרו את התפילה הזאת. אנו מדברים על יהודי רוסיה אשר ספר התנ"ך הדה חתום בפניהם ולא ידעו דבר על היסטוריה יהודית, ובכל זאת הם נמשכים לארץ ישראל.

תופעה זאת מיוחדת במינה היא, אשר אין לה אח ורע בתולדות שאר העמים.

העובדה הרביעית - האינטנסיביות הגדולה שבהיסטוריה היהודית בתקופה של שלושים השנים האחרונות. ראשיתה - יהודים מובלים לתאי גאזים כצאן לטבח ומיד וסמוך לאחריה - עם כלביא יקום: מלחמת השחרור, ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים.

לפני שלושים שנה - התעלמות מוחלטת מקיומם של יהודים, ואחרי מספר שנים: ישראל בטבור העולם. אילו חרב חלילה העולם בשואה גרעינית, והיסטוריוני העתיד היו מנסים לשחזר את קורותיו בתקופתנו, הם היו מגלים שרידים ארכיאולוגיים המעידים מצד אחד על השואה באירופה ומצד שני על מדינת ישראל ומלחמותיה ומעמדה בעולם. ואין ספק כי היו מגיעים למסקנה ששני אירועים אלה אירעו בתקופות שונות שמרחק של מאות שנים מבדיל ביניהן. ולמעשה כל זה אירע לנו בדורנו בתקופה של שלושים שנה. ארבע עובדות אלה איש אינו רשאי ואיש אינו יכול להתעלם מהן. המסקנה המתבקשת ועולה מהן היא כי חוקי היסטוריה רגילים הפועלים בכלל העמים אינם חלים על ישראל. על אף היותו חלק בלתי נפרד ממשפחת העמים - שונים חוקי ההיסטוריה שלו מכל הוקי ההיסטוריה של כל אומה ולשון.

עם לבדד ישכון - מצב שהוא מקור של חולשה וסבנה אצל כל אומה, הריהו לישראל מקור לעוצמה ולביטחון. למסקנה זו יגיע כל מתבונן בלתי משוחד, גם אם לא ידע להסביר את פשרה.

ליהודי מאמין ישנו הסבר לעבר היחודי ותשובה לעתיד הספקני. הוא רואה בעם ישראל את עם אלהים חיים, אשר אלהיו הבטיח את קיומו לנצח; את העם שיעודו אשר יעד לו הקב"ה הוא: לייצג את האידאה האלהית עם הדרישה לאורחות מוסר, צדק ומשפט - הדרישה המקפת את כל העם לחברותיו השונות, והיכולה להתמלא רק בארץ ישראל, שהובטחנו מאת בורא העולם לאבות האומה ולבניהם אחריהם, שבה הי העם מאות בשנים, ולאחר הפסקה ארוכה שבה שממה ולא נתנה יבולה לבני אומות אחרות שניסו להיאחז בה - שבה ומניבה פירותיה לעמה - עם ישראל, הבונה מחדש אותה כפי הבטחת הקב"ה. יהודי מאמין רואה את תקופתנו כתקופה משיחית, ומכאן האינטנסיביות שבהיסטוריה היהודית בתקופתנו זאת.

האפיקורוס המושלם, המנסה לחפש הסבר אחר חייב גם הוא בדיסציפלינה מדעית ובהברת העובדות, שעה שהוא מנסה להשוות את ההיסטוריה היהודית ואת חוקיה לחוסי ההיסטוריה של עמים אחרים.

גישה מדעית שקולה אינה חייבת להשיב על כל שאלה וחידה. מותר לה להשאר עם השאלות ולצפות ליום שימצא להן פתרון. אך את העובדות עליה לקבל ללא סילוף.

דברים אלה חייבים להיות נר לרגלנו, כאשר אנחנו מתבוננים ותוהים במה שאנו תוהים בעקבות מלחמה זאת. המסקנה המתבקשת - חיפוש זהותנו ללא משפטים קדומים. לא "מיהו יהודי" אלא מהו יהודי? מה יעודינו, מה גורלנו, מה טעם מלחמותינו ומה סוד קיומנו ומהי העצמה הגנוזה בעובדה המאפיינת אותנו: עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.

אפשר שישנם עוד צדדים המייחדים אותנו משאר העמים. חובת השעה לבחון מוסכמות של אתמול, לשאול שאלות ולהתבונן בדברים מתוך אומץ - בא,ותו אומץ שנתגלה בשעת הסרב.

ונקודה נוספת, אני יודע שאני מדבר לפני חיילים לוחמים. רבים רבים מכם גילו את אלהי ישראל לראשונה בחייהם בתור .סערת הקרב. רבים רבים מצאו את עצמם מתפללים מבלי שהורגלו לכך. כלפיהם מבקש אני לומר מלים אחדות, להשיב על שאלות שנשארו במסתרי לבם, ולא עלו עדיין על דל שפתותיהם. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", נאמר בספר תהילים. לכל אשר יקראוהו באמת, בין דתי, בין לא דתי. לא אני כראש-ישיבה, ולא תלמידי והברי, חבריכם לנשק ולקרב, מייצגים את הקב"ה יותר מכם.

תפלתו של מי קרובה יותר לקב"ה - תפילתי אני, שחונכתי לה מילדות או תפילתכם שלכם, שגיליתם אותה בסערת קרב. רק הקב"ה יודע.

בשום פנים לא אוכל לומר, ואיש מאתנו לא יוכל לומר: אילו הייתי אני מתחנך וחי בתנאים שלכם הייתי מגיע לתפילה שאליה הגעתם אתם. תפילה כנה הבאה ממעמקים ונובעת מהם - גם כאשר היא מגומגמת במלים, היא נשמעת במרומים.

"ה' שמעה בקולי, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני" - אמר דוד המלך באחד ממזמורי תהילים. אחד מגדולי החסידות העיר על כך: ה' שמעה קולי – לא נאמר, אלא "שמעה בקולי": שמעה מה שחבוי בצלילי קולי, ומה שלא עלה בידי לבטא במלים.

משל יהודי קדום מספר מעשה באדם שטעה ביער בליל חושך ועלטה. לשוא חיפש את הדרך, את השביל שיוציא אותו מן הסבך. לפתע הבריק ברק בשמים והאיר את כל היער. עמד אותו אדם נרגש למראה המופלא והפטיר: מה יפה היער לאור הברק.

מי שלא ניחן בתבונה מספקת מסתכל בשמים ומשתעשע במראה המרהיב שמתגלה בהבריק הברק. מי שניחן בתבונה יתירה - מסתכל על הארץ שמסביבו, ולאור הברק מבין למצוא את השביל שיוציאנו מן הסבך.

 


[1] שיחה בפני לוחמים, חשוון תשל"ד