דעת וכוונה בקניין

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

*שני דברים מלווים דרך כלל את הקניין - מעשה ודעת. האם ייתכן קניין שיחסר אחד ממרכיבים אלה?

מצאנו קניין בעל כורחו בירושה: אין היורש יכול למנוע את זכייתו בירושה. דוגמות נוספות לקניין בעל כורחו הן העקרונות "זכין לאדם שלא מדעתו" ו"חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו".

לגבי "זכין" נחלקו ראשונים. רוב הראשונים סוברים שזכין לאדם רק כשרוצה בכך; אולם ריטב"א מחדש, שאם זו זכות גמורה, כמו, למשל, זכייה עבור עבד בשטר שחרור - שתהפוך אותו לבן חורין - אומרים "זכין" אף בעל כורחו.

מרשב"ם במסכת בבא בתרא משתמע אף יותר מכך. הגמרא שם בדף קלז ע"ב אומרת:

אמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב נכסיו לאחר, ואמר הלה 'אי אפשי בהן' - קנה, ואפילו עומד וצווח.

בהמשך (קלח ע"א) מבארת הגמרא כי אם הזוכה צווח מעיקרא, עוד קודם מעשה הקניין - אין הקניין חל. וכותב שם רשב"ם ב("ה כאן בצווח מעיקרא):

מתחילה כשמסר לו זה את השטר התחיל צווח, הלכך לא קנה, שאין מזכין לו לאדם בעל כרחו, דחוב הוא לו, דכתיב 'שונא מתנות יחיה' (משלי ט"ו, כז).

מדברי רשב"ם משמע שלו הייתה זו זכות (כלומר: לולא הפסוק 'שונא מתנות יחיה') - היה הקניין חל אפילו בעל כורחו. בשתי נקודות יתרים אפוא דברי רשב"ם על דברי ריטב"א: 1. ריטב"א אמר את דבריו רק ביחס לדין "זכין", שבו מעשה הקניין מתבצע על ידי אחר ורק החלות חסרה. לפי רשב"ם, לעומת זאת, הקניין חל גם כאשר המעשה מתבצע על ידי הזוכה עצמו (שאיננו מעוניין בכך). 2. לפי רשב"ם הקניין חל בעל כורחו גם בממון, בעוד שבריטב"א ראינו התייחסות כזו רק לגבי שחרור עבד (ויש מקום לחלק בין ממון לבין שחרור עבד, שכן עבד - האדון יכול לשחררו בעל כורחו).

מצאנו, אם כן, קניינים החלים גם ללא דעת. אך עדיין עלינו לחקור: בקניינים שבהם דרושה דעת - באיזו מידה היא דרושה?

הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ח ע"א ודף יב ע"א) אומרת שקטן אינו יכול להקנות לפיקח, הואיל ואיננו בן דעת. כיוצא בדבר מצינו במסכת גטין (דף נט ע"א) כי היות שקטן איננו בר קניין, אין מציאה שהוא מוצא נקנית לו, ועל כן האיסור לקחתה אינו אלא מפני דרכי שלום - אך לא משום גזל ממש.[1]

עד כמה נקרא קטן לעניין זה? הגמרא בגטין (דף סד ע"ב) נותנת בכך שיעורים:

אמר רב יהודה אמר רבי אסי: צרור וזורקו אגוז ונוטלו - זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים; חפץ ומחזירו לאחר שעה - זוכה בין לעצמו בין לאחרים...

בגמרא אין מבואר אם קניין זה של קטן הוא מדאורייתא או מדרבנן. פשטות הגמרא היא שמדובר אף בדאורייתא. ברם, רש"י שם כותב שמדובר בזכייה מדרבנן.

תוספות וראשונים אחרים אומרים שמדובר בדאורייתא, כלומר - קטן זוכה מדאורייתא. מדוע, אם כן, אין במציאת קטן אלא גזל מדרבנן (כפי שראינו בגטין דף נט ודף סא)? תוספות מתרצים שקטן קונה מדאורייתא רק כאשר יש דעת אחרת שמקנה לו; אבל במציאה, שאין דעת אחרת מקנה, אינו קונה אלא מדרבנן.

הש"ך (חושן משפט סימן רמ"ג ס"ק ו) חולק על תוספות וטוען כי אם אכן אין קטן קונה אלא כשדעת אחרת מקנה לו, צריכה הייתה הגמרא לומר זאת בפירוש. על כן מבאר הש"ך שקטן זוכה מדאורייתא אף ללא דעת אחרת מקנה, ומפרש את המשנה על מציאת קטן על פי הירושלמי (מסכת מעשר שני פ"ד ומסכת עירובין פ"ז), שאינו מחלק בין תחומים שונים (מתנה ומציאה) אלא בין גילים שונים: מגיל אגוז ונוטלו ומעלה - קונה הקטן מדאורייתא; פחות מכן - אינו קונה מדאורייתא (ועל כך מדברת המשנה של מציאה).

ראינו, אם כן, שלוש שיטות:

1. רש"י - קטן קונה רק מדרבנן, וזה טעם הסוגיה במסכת גטין בעניין מציאת קטן.

2. תוספות ועוד ראשונים - קטן קונה מדאורייתא רק כשדעת אחרת מקנה לו (ועל כך מדברת הגמרא במסכת גטין דף סד), ובלא דעת אחרת - אינו קונה (ועל כך מדברת סוגיית מציאת קטן).

3. הירושלמי והש"ך - מעל גיל מסוים קונה אף מדאורייתא, ומתחת לגיל זה אינו קונה מדאורייתא (אין משמעות לדעת אחרת מקנה).

ננסה כעת לבאר את השיטות השונות על פי יסוד מרכזי שמחדש ר' חיים. ר' חיים מבחין בין דעת לבין כוונה: 'דעת' מתייחסת לתוצאות המעשה, וקיומה בא להגדיר את אדם כבעל יכולת ובעלות; ואילו 'כוונה' מתייחסת למעשה ולתהליך, והיא באה לתת לפעולה אופי מסוים.

הבה נבהיר את החילוק באמצעות דוגמה. יש ראשונים הסוברים שקטן יכול לכתוב גט כאשר גדול עומד על גביו. מקשה ר' חיים: אם כן - מדוע אין קטן יכול לקדש אישה או להקנות כאשר גדול עומד על גביו? והוא מתרץ שבקידושין ובהקנאה דרוש רצון חופשי של האדם המביע את החלטתו - דהיינו דעת - ודבר זה אין הגדול יכול לתת לו. מה שאין כן בכתיבת גט ובכתיבת ספר תורה, ששם דרושים רק תכנים מסוימים שיעניקו אופי מסוים לכתיבה - דהיינו כוונה[2] - וכאן יכול הגדול העומד על גבי הקטן להדריכו ביחס לתכנים אלו, וכך ליצור את האופי הנכון של המעשה.[3]

מה נחוץ בקניין: האם דרושה דעת, או שמא די בכוונה? ייתכן שניתן לחלק בנקודה זו בין קניה לבין הקנאה: כדי להקנות, אדם צריך להיות בעל יכולת ובעלות, ומשום כך קטן, שאין לו דעת, אינו יכול להקנות; לעומת זאת, כדי לקנות מספיקה כוונה, ומשום כך קטן - שיש לו כוונה - יכול לקנות.

נשוב כעת לבאר את מחלוקת רש"י, תוספות והש"ך.

לדעת הש"ך בקניין מספיקה כוונה. לכן קטן שיש לו כוונה - קונה מדאורייתא, אך קטן מאוד, שאפילו כוונה אין לו - אינו מבין שבהרמת החפץ הוא עושה מעשה קניין, ולכן איננו קונה מדאורייתא.

הש"ך מתבסס על שתי הנחות: 1. בקניין מספיקה כוונה ואין צריך דעת; 2. לקטן יש כוונה. הראשונים החולקים על הש"ך חולקים על אחת משתי ההנחות: או שהם סוברים שבקניין צריך גם דעת, או שלדעתם לקטן אין אפילו כוונה. בנקודה זו נחלקו רש"י ותוספות.

תוספות, הסוברים כי דעת אחרת מקנה מועילה מדאורייתא, מבינים אחת משתיים: או שלקטן אין אפילו כוונה, ודעת אחרת מקנה נותנת אופי למעשה הקניין ובאה במקום כוונתו; או - מה שסביר יותר - שלקטן יש כוונה, אך בקניין דרושה גם דעת, ודעת אחרת מקנה משפיעה על החלות (ולא על המעשה) ובאה במקום דעתו (לפי זה, תוספות מסכימים עם הש"ך שמעשה קניין מועיל בקטן, אך הם סוברים שצריך גם דעת).

 לפי ההבנה השנייה, הסבירה יותר, תוספות מתבססים על שתי הנחות: 1. מעשה קניין מועיל בקטן; 2. דעת של אחד יכולה להצטרף למעשה קניין של אחר.

רש"י יכול לחלוק על אחת משתי ההנחות: או שלדעתו אין לקטן אפילו מעשה קניין (כוונה), או שלדעתו יש לקטן מעשה קניין, אך אין אפשרות לצרף למעשה הזה דעת של אחר.

 


* סיכום מתוך שיעור כללי מיום שלישי י"ב בטבת ה'תש"ן. הופיע לראשונה בגיליון של דף הקשר לחיילי ישיבת הר עציון המשרתים בצה"ל.

[1] אמנם רבי יוסי סובר כי זהו גזל גמור. אך הגמרא שם (סא ע"ב) מבארת כי גם לדעתו אין זה גזל אלא מדבריהם. (נפקא מינה בין רבי יוסי וחכמים - להוציא את המציאה בדיינים.)

[2] בדומה לכוונה הבסיסית הדרושה בעשיית מצווה - לעשותה על מנת לצאת ידי חובת המצווה, ולא למטרות אחרות.

[3] אמנם יסוד זה אינו פשוט כל כך ביחס לכתיבת ספר תורה, עיין חולין יב ע"ב (בעניין אם יש מחשבה לקטן) ובבא מציעא כב ע"ב (לגבי ייאוש בקטן), ואכמ"ל.