ברכה על מסטיק

  • הרב אביעד ברטוב

ברכה על מסטיק

"אסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה ללא ברכה" - כך כותבת הגמרא בברכת. אולם מה דינם של דברים הגורמים לאדם הנאה, אך בפועל האדם אינו צורך אותם? כיצד מברכים, למשל, על גומי לעיסה, שיורקים אותו לאחר שממצים ממנו את טעמו?

הגמרא בברכות יד ע"א פוסקת שהמטעמת - האישה הבודקת את טעמו של התבשיל - אינה מברכת על טעימתה, וכך נפסק בשו"ע (ר"י, ב). לכאורה אדם שאוכל מסטיק זהה בדינו לאותה מטעמת המוזכרת בגמרא, שכן אף הוא צורך רק את טעמו של המאכל, בלי לאכול אותו.

בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' ל"ג) מובא שהמטעמת אינה טעונה ברכה רק כאשר אין לה כוונה לאכול, אולם מי שטועם ממאכל על מנת לאוכלו - חייב לברך. לכאורה, ניתן להסיק מכך שהלועס מסטיק, שכוונתו ליהנות מן הטעם ו'לאכול' את המסטיק, חייב לברך עליו.

רבי עובדיה הדיה, בשו"ת ישכיל עבדי (או"ח סי' כ' אות נד), פוסק שמסטיק אינו טעון ברכה, כיוון שאין לאדם 'הנאת גרון' מן המסטיק, אלא מתיקות בעלמא. הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ז או"ח סי' ל"ג) תמה על חילוקו של ה"ישכיל עבדי": הלוא המתיקות המופקת מלעיסת המסטיק מגיעה לחלל הפה, ומה פשר החלוקה בין 'הנאת גרון' לבין 'מתיקות בעלמא'? לדעתו, אף על פי שכמות המסטיק הנאכלת בפועל היא זעירה, כלל נקוט בידינו כי חייבים לברך ברכה ראשונה אפילו על כלשהו, ולכן יש לברך גם על מסטיק.