בענין חיוב סומא בנר חנוכה – חלק ב'

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בשיעור הקודם הוחל לדון בחיוב סומא בנר חנוכה לשיטת ר' יהודה, שסומא פטור ממצוות. הוצע כי יש לחייבו כיוון שאף הוא היה באותו הנס, אך דבר זה תלוי במהות פטור סומא - האם הוא הקלה על הסומא המתקשה לקיים את המצוות כפטור נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, או פטור הקשור לחיסרון מסוים בדעת כמו פטור חרש.

ונראה שנחלקו ראשונים בנידון, דהנה יעויין במקור שיטת ר' יהודה והסברה בסוגיא בהחובל: "ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת וכך היה ר' יהודה פוטר מחייבי גלויות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב"ד מ"ט דר' יהודה גמר עיניך עיניך מעדים זוממין מה התם סומין לא אף הכא סומין לא וכו'" (ב"ק פו:). והקשו התוספות על אתר (ד"ה מה): "וא"ת אי מה להלן גזלנים ועבדים לא אף גבי בושת ליפטרו וא"ת אישה תוכיח דפסולה לעדות וחייבת בבושת כדכתיב והחזיקה במבושיו א"כ סומא נמי לא אתי וי"ל כיון דעיניך עיניך גמר אע"ג דעיניך אבית דין קאי סברא הוא דלענין דבר התלוי בראיה ניתנה ג"ש". והנה אם נאמר שלגבי דינים מסויימים סומא מופקע מדעת אין מקום לקושייתם שהרי יש לתרץ בפשטות שודאי לא מסתבר להקיש פסול עדות לפטור מבושת, ואפילו על סמך גזירת הכתוב, באורח שרירותי; וכל ההשוואה אינה אלא ביחס לדעת, והנה בגמרא כאן לא נתבאר למה באמת אין סומא כשר לעדות, ויעויין ברש"י (ד"ה בעדים) שכתב: "עדין אי אפשר בסומין דבעינן ראיה דאם לא ראה שקטע ידו של חבירו היאך יעיד." ולדעתו כנראה אין כאן פסול גברא אלא פשוט שאין היכא תימצא של ראיה והגדה. אך כבר הקשה ר' עקיבא איגר בגליון הש"ס שם: "תמוה לי הא יכול להעיד שראה קודם שנסתמא שזה קטע ידו והחיוב על מעשה שלו שהיה בעידן סומא וה"נ בבושת וצ"ע ולמ"ש תוספות ב"ב דף קכט ע"א ד"ה אי דלמסקנא סומא פסול להעיד בהלואה ובהרא"ש שם דסומא פסול דכתיב או ראה פרט לסומא ניחא סוגיא דהכא". ובעצם, שאלה זו תלויה בדעות השונות בסוגיא ביש נוחלין (בבא בתרא קכח.), דגרסינן התם: "שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרנהא אבל גלימא לא ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפי' נסכא אפשר דמכוין מדת משקלותיו מיתיבי היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פיקח ונתחרש פיתח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול וכו' תיובתא דכולהו תיובתא". הרי שלשמואל, רב ששת ורב פפא סומא כשר לכל עדות שהוא בפועל מסוגל להעיד עליה אך דבריהם נדחו מן הברייתא.

והנה המאירי שם כתב: "ומכל מקום בדברים שאין אנו צריכים בו לשום כוון אלא להודעה על מה שהיה כגון שבפניו הלוה פלני לפלני מנה או שחבל בו או שנעשה בפני כך וכך ונסתמא אע"פ שלא נתפתח אח"כ כשר אחר שהוא בן דעת וכמו שאמרו במסכת גיטין (כג.) שכשר להביא את הגט שאין אנו צריכין לעדותו אלא שבפניו נכתב ונחתם והרי יכול להעיד על כך ולסמוך על עדותו". הרי שלדעתו אף למסקנא סומא כשר לעדות עקרונית. אך התוספות והרא"ש, אותם ציטט רע"א, הבינו שלאור התיובתא נדחתה תפיסתם היסודית של שמואל ודעמיה ונפסל סומא כגברא; ואשר לראיה מן הסוגיא בגיטין דחה הריטב"א, "דהתם קיום שטרות מדרבנן ואקילו ביה משום עיגונא". ומקור הדברים בתוספתא (שבועות פ"ג ה"ו): "או רצה להוציא את הסומא"; ולאורה פסק הרמב"ם אחרי שקבע שנשבעין על טענת סומא ואף על פי שהוא פסול לעדות, הסביר: "דהתם בעדות כיון דלא חזי לכלהו עדות לא חזי לחד מינייהו אבל לטענות הא ודאי מצי טעין" (פ"ט הל' עדות חלק א', ס"ב). ולפי זה, קיימת לגבי הכשר עדות דרישה מעין דין "והוא שיהיה ראוי לכל הדברים" שקבע הרמב"ם (פ"ד הל' סנהדרין הל' ח) ביחס לסמיכת דיינים. אלא שלא ברור אם העלה בעה"ת דרישה זו מסברא או שפירש כך את אופי גזירת הכתוב אם כי לא ציטטה. מעין זה – אם כי ללא היקף "חזי לכלהו" – כתב ה"יד רמה" ובדבריו מפורש שמדובר במיעוט מקרא: "וסומא דפסול לעדות נפקא לן מדכתיב הוא עד או ראה או ידע ואפילו בעדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה כלומר כל היכא דקרינא ביה או ראה קרינא ביה או ידע וכל היכא דלא קרינא ביה או ראה לא קרינא ביה או ידע" (בבא בתרא, פ"ח, סי' קי"ח), אך לדעת הראשונים, כגון הרמב"ם והרא"ש, שלא הזכירו דרישת ראוי לכל הדברים, יש לעמוד על טיב הפסול. ונראה שיש להציע שתי תפיסות. יתכן שמדובר בפסול צדדי בתור גזירת מלך; וכך אולי יש להבין את דברי ר' שרירא גאון, שבתשובה הסוקרת פסולי עדות למיניהם כתב: "חרש שוטה וקטן לפי שאינן בני דעת וסומא שאינו בראיה והגדה"[1]. אך יותר מסתבר שביסוד גזירת הכתוב עומדת נקודה הגיונית: סומא הופקע מעדות מפאת קלישות דעתו. ואף על גב דלגבי קניינים ומצות, לרבנן דר' יהודה, הרי הוא כבן דעת, לגבי עדות – כשדרך כלל לא מדובר על תכנון צעדים מחושבים וקבלת הכרעות לפי קצב אישי אלא בקליטת ותפיסת מציאות שוטפת וחולפת – רמת הדעת הדרושה היא יותר גבוהה; ולפי אמות המדה הקובעות דעת ביחס לעדות אין סומא בכלל. ולא עוד אלא שנראה שכך צריך להבין אף את דעת בעל התרומות והרמ"ה. שהרי הרמ"ה רק הסביר למה עדות ידיעה בלא ראיה פסולה בסומא והוא נימק את הדבר בכך שהוא אינו בר עדות ראיה. אך עדיין יש מקום לשאול: למה הוא באמת פסול לעדות ראיה? שהרי על כרחנו לא מדובר רק על מגבלה פיזית אלא על פסול הלכתי. דלו היתה כאן רק המגבלה לא היה ניתן לפסול פיתח ונסתמא מטעם הצורך תחלתו וסופו בכשרות מכיון שעל פי דין היתה אז אף תחלתו בכשרות. אלא על כרחך שנפסל ממש; ונראה שפסול זה, אף לדעת בעה"ת והרמ"ה, מעורה בקלישות דעתו[2].

והנה אם אמנם כך אופי פסול סומא לעדות – וכך ודאי מסתבר – לכאורה ניתן לתרץ קושיית התוספות בהחובל, דלמה לא נמעט גזלנים ועבדים מבושת לר' יהודה וכמו שנתמעט סומא, בפשטות, סומא נתמעטו מבושת על סמך ההשוואה לעדות מפני שפסולו לעדות מושרש בחוסר דעת וגורם זה יכול גם לפוטרו מחיוב בושת. אך אשר לגזלנים ועבדים שנפסלו לעדות ללא כל קשר עם רמת דעתם אין סיבה לפוטרם מבושת. ומדלא תירצו התוספות כך משמע שהבינו שהפטור מבושת – או הפסול לעדות, ואולי שניהם – אינו מטעם חוסר דעת.

אך יעויין ב"שיטה מקובצת", שם הובאו דברי תוספות שאנץ שהקשו אף הם קושיית התוספות; ואחרי שהעלו אפשרות שאולי עבד באמת יהיה פטור מבושת הסיקו: "ואפילו תימצי לומר דבושת נמי חייב אין סברא להקל לא בעבד ולא בשאר פסולים יותר מישראל הכשר לעדות ואף על פי שהקלנו בסומא", הרי שבהיות שהתוספות שלפנינו עמדו על היקף גזירת הכתוב מצד לשון עיניך התמקדו התוספות שאנץ באפשרות למעט מצד הסברא. ואף שדעתם הראשונה – שאף עבד פטור מבושת – ודאי לא סברה שפטור בושת נעוץ בחוסר דעת נראה שלמסקנא יש להבין דבריהם כמו שהסברנו לעיל שהפטור אמנם מצטמצם לסומא מפני שהוא מעורה בהפקעת דעת לגבי בושת כמו לגבי עדות.

והדברים מבוארים להדיא בחידושי הראב"ד שם שכתב: "מה להלן סומא פטור שאינו בר דעת אף כאן סומא פטור ואינו בדין בשת כלל לא ליתן ולא ליקח". והנה בסוף דברי הראב"ד מפורש לר' יהודה סומא מופקע מבושת הן כמבייש והן כמתבייש. וכן באמת משמע מפשטות הגמרא שהרי המשנה רק קבעה כי המבייש את הסומא חייב ואילו דין סומא שבייש לא הוזכר בה כלל ועל זה העירה הגמרא, "מתניתין דלא כר' יהודה וכו'". והראב"ד קבע כך לשיטתו. שהרי ברור שאם ההפקעה מבושת אינה אלא הקלה ללא קשר עם רמת דעת הסומא שאין מקום ליישמה במצב הפוך כשהסומא התבייש. אך אם היא מעורה בחוסר דעתו יש מקום להעלות אפשרות שיהיה מופקע אף כמתבייש – אם כי, כמובן, אין הדבר פשוט למאי דקיימא לן (שם פו:) שמבייש את השוטה אמנם פטור אך המבייש את החרש חייב. אך התוספות שם (ד"ה סומא) כתבו בדעת ר' יהודה: "דסומא שבייש פטור אבל המבייש את הסומא חייב דהא לא משתמע מעיניך שיהיה פטור". ואף הם לשיטתייהו קאזלי שהפטור הוא מצד גזרת הכתוב ללא קשר עם דעת ובכן דאי אין מקום לפטור מבייש את הסומא. ואם כי יתכן כמובן שאף לא היו רואים פטור סומא שבייש מפאת חוסר דעת שעדיין היו מחייבים המביישו משום דלא גרע מחרש, אך ברור שלאור שיטתם לא יכלו להעלות על הדעת שסומא מופקע מבושת, "לא ליקח ולא ליתן".

שיטת הראב"ד, לעומת זאת, משתקפת בחידוש נוסף, דהנה בברייתא שניה בהמשך הסוגיא בהחובל שם גרסינן: "ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת וכן היה ר' יהודה פוטר מכל דינים שבתורה". לכאורה הכוונה היא שלא ניתן לתובעו ממון ולחייבו – ובמקביל להפקעה מגלות, מלקות, ומיתות בית דין המוזכרת בראשית הסוגיא – לכן הגמרא מקשרת את הפטורים: "מ"ט דר' יהודה אמר קרא ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה כל שישנו במכה ובגואל הדם ישנו במשפטים כל שאינו במכה ובגואל הדם אינו במשפטים". אך הראב"ד שם פירש: "וכן היה פוטרו מכל דינן שבתורה שאין דן ואין דנין אותו ואין ב"ד חייבים להזקק לדינו". ומשמע שכמו שאינו נתבע ומתחייב כך אינו תובע לר' יהודה. וכן מוכח מדברי בעל התרומות – שכידוע מסתמך הרבה על הראב"ד – שאחרי שקבע כי סומא יכול לטעון, להישבע, ולהשביע, הוסיף: "וא"כ (וא"ת?) דאין נשבעין על טענתו ואין נשבע על טענת אחרים אם כן לא נעיד בו ואין דנין אותו דכשלא בפניו דמי ונמצא שנעשה כשוטה ואנן קימא לן דסומא יש לו בושת ואין הלכה כרבי יהודה שהיה פוטרו מכל דינין שבתורה". הרי שלרבי יהודה אין הכי נמי שאינו בגדר טוען ונטען. וההסבר הוא, כפי שפחות או יותר מפורש בדבריו, מפני שלר' יהודה אמנם "נעשה כשוטה"; וזה כשיטת הראב"ד דלעיל.

מאידך גיסא, נראה ברור שהרשב"א הבין שפטור סומא אינו מטעם דעתא קלישתא – לפחות, לגבי מצות דרבנן. דהנה כבר צויינה לעיל שיטתו "דלר' יהודה פטור לגמרי מכל המצות ואפילו מדרבנן וממדת חסידות בלבד חייב והיינו דרב יוסף ופריסת שמע כיון דאינו אלא מדרבנן אפילו סומא שראה מאורות ונסתמא ואלו בא לומר ברכת יוצר אור רשאי וחסיד מפני שכבר נהנה אף הוא מוציא את הרבים". דעה זו, שאף מי שאינו חייב אלא ממדת חסידות יכול להוציא אחרים ודאי מחודשת, ואף היא מצטמצמת למצות דרבנן; ולא כאן המקום לדון בה. אך האיך שלא נסבירנה, חייבים להניח שהרשב"א הבין שסומא פטור ממצות אך קיומו – שוב לגבי מצות דרבנן – אינו נופל משל פיקח. ברור שאם היה ביניהם פער איכותי אף ביחס לקיום שלא יתכן שיוכל סומא להוציא אחרים. אך הנחה זו רק מובנת אם פטור סומא מעוגן בסיבות צדדיות. אם הוא מעורה בקלישות דעתו סביר לומר שגורם זה פוגע לא רק בחיובו אלא אף בקיומו ושוב לא יוכל להוציא אחרים.

 

[1]   הובאה ב"אוצר הגאונים למסכת סנהדרין", סי' תקיא. יתכן כי דברי רש"ג מבוססים על הגמרא בערכין (יח.), "שאני התם דאמר קרא או ראה אם לא יגיד בראייה והגדה תלא רחמנא מילתא והא איכא", אך יש להעיד שהגמרא שם לא הביאה את הפסוק כדי לציין את מקור פסול סומא אלא כדי להסביר למה פתוח ונסתמא ואח"כ נפתח כשר היות ותחלתו וסופו בכשרות ואין אנו מצריכים שיהא כשר מתחילה ועד סוף.

[2]   ניתן לפתח דיון מקביל לגבי עדות אלם, אם נבין, כשיטת רבינו תם (הובאה בתוספות, ב"ב מ., ד"ה מחאה, ובמקבילו). שהיא פסולה אף אם עדות בכתב כשרה, ועיין בקצות החשן, סי' מ"ו ס"ק י"ט שחלק על דעת הש"ך (סי' מ"ו ס"ק צ"ג) שאלם כשר לחתום על שטר והעלה שיש לפוסלו מטעם פסול גברא ואפילו לראשונים החולקים על ר"ת; וכדבריו פחות או יותר מפורש בתוס' רי"ד, גיטין עא., יעו"ש. ולדבריהם יש לדון האם אלם פסול מטעם דעת קלישתא, ומעין ההוא אמינא של הסוגיא ועיין ברא"ש, בבא בתרא פ"ח סכ"ד, שבאמת השוה סומא ואלם. ביבמות קד:, או מצד גזה"כ נפרדת; ועיין בתוספות הרשב"א, כתובות כ., ד"ה כותב (דף ד') שהביא בשם רבו (=הר"י) ספק לגבי כשרות שטר שחתמו אלם. אך בהסבר אפשרות הפסול הוא לא הזכיר פסול הגוף על דרך הקצוה"ח אלא מפני שאילם אינו בר חקירה וממילא לא ניתן לומר שהגדתו כמי שנחקרה עדותו בב"ד. ואשר לעיקר הספק, הן לגבי סומא והן לגבי אלם, יש אולי מקום לפושטו ממה שמצינו שאלם כשר לעדות אשה (גיטין עא.) וסומא לבפני נכתב ובפני נחתם (גיטין כג.). לכאורה הוא הדין להיפך; וכן באמת הכשיר הרמב"ן (בחידושיו, גיטין ט., עיי"ש בהשמטות) אולם בלפ"נ ובפ"נ (ודלא כדעת הריב"ש שקבלה הרמ"א להלכה, אבן העזר, סי' קמ"ב ס"ז; ויתכן שאף לריב"ש החסרון הוא מצד המעשה ההגדה ולא מטעם פסול גברא, ועיי"ש בבית שמואל, ס"ק י"א). ומסתבר – אם כי לא מצאתי הדין בראשונים – שסומא יהיה כשר לעדות אשה וכגון ששמע עד מפי עד או היה פיתח ונסתמא. כל זה יותר מסתבר אם נבין שאין כאן חסרון דעת שהרי פסול דעת קובע אף בתחומים אלה, והראיה שחרש שאינו שומע ואינו מדבר פסול, אך ברור שאין כאן הוכחה גמורה שודאי יתכן שאף אם הפסול הוא מטעם דעתא קלישתא, אולי בתחומים אלו מסתפקים ברמת הדעת המספקת לקניינים ולא לרמה המיוחדת הדרושה לעדות דכל התורה כולה.