בעניין מצוות ימים טובים – חלק א'

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

גרסינן בפסחים:

א"ר יהודה אמר שמואל: ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה. שתאן חי – יצא. שתאן בבת אחת – יצא. השקה מהן לבניו ולבני ביתו – יצא. שתאן חי – יצא; אמר רבא: ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא. שתאן בבת אחת – רב אמר: ידי יין יצא, ידי ארבעה כוסות לא יצא.    (פסחים קח:).

ופירשו רש"י והרשב"ם, לגבי שתאן חי: "ידי יין יצא – ששתה ד' כוסות". ביאור דבריהם, שבכי האי גוונא קיים מצוות ד' כוסות ברמה מסויימת, אם כי לא במלואה. וכן מפורש לפי גרסת הרי"ף, שלא גרס "ידי יין יצא", אלא "ידי ד' כוסות יצא". אך לגבי שתאן בבת אחת פירש הרשב"ם: "ידי יין יצא – משום שמחת יום טוב, כדתניא לקמן: 'ושמחת בחגך – במה משמחו? ביין' ". וכן, ביתר הרחבה, בתוספות: "פירוש – ידי שמחת יום טוב, דסלקא דעתך הואיל ותיקנו ד' כוסות לא נפיק מידי שמחת יום טוב אלא אם כן יצא ידי ארבעה כוסות" (ד"ה ידי). והקשה ה"שאגת אריה" (סי' ס"ח) מברייתא מפורשת, בה נאמר ששמחה נוהגת בליל שמיני עצרת, אך לא בליל יום טוב הראשון:

דת"ר: 'והיית אך שמח' – לרבות לילי יום טוב האחרון. או אינו אלא יום טוב הראשון? כשהוא אומר 'אך' חלק. ומה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון, ולהוציא לילי יום טוב הראשון? מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו. (סוכה מח., ומובאת גם בפסחים עא.).

ואם כי בברייתא מדובר בסוכות, הרי הנימוק השנוי בה יפה אף לפסח[1]. ובכן, קשה על הרשב"ם שפירש שיצא ידי שמחת יום טוב בליל הסדר. ואיברא שבירושלמי (סוכה פ"ד ה"ה), וכן בספרי (ראה, פיסקא פ"ט), הגִרסה הפוכה: " 'והיית אך שמח' – לרבות לילי יום טוב הראשון לשמחה, או יכול אף לילי יום טוב האחרון? ת"ל 'אך' – 'אך' חלק"[2]. מן הסתם עלינו להתאים את הסוגייה בערבי פסחים לגירסת הבבלי; ובכן, דברי הרשב"ם צריכים עיון.

מעין זה, הקשה השאגת אריה שם על המבואר ברי"ף בשלהי "היה קורא" (ברכות י. באלפס), שיום טוב מפסיק אבלות כבר בלילה הראשון, אף למאן דאמר אנינות ואבלות לילה הראשון מן התורה. והרי אם אין מצוות שמחה נוהגת בליל ראשון, אין כאן עד הבוקר עשה דרבים של שמחת הרגל שידחה עשה דיחיד של אבלות. ובכן, המשתמע מדברי הרי"ף ששמחה נוהגת מן התורה כבר בלילה, שהרי מפורש בגמרא (מועד קטן יד:) שעשה דשמחה הוא המפקיע אבלות, וזה בניגוד לסוגייה בסוכה וב"אלו דברים". ויעויין בשאגת אריה שם שקבע, שאמנם אין שמחה מן התורה בלילה הראשון, אך מדרבנן מיהא נוהגת. וכך ביקש להוכיח ממה שלא מצינו בסוגיות בביצה[3] שבהן הותרו כמה דברים משום שמחת יום טוב, שיש חילוק בין לילה ליום – ובזה הציע לתרץ את דברי הרשב"ם. אך כמובן שאין בתירוצו כדי להעלות ארוכה לרי"ף, ואף פשטות לשון הרשב"ם מורה שמדובר ברובד דאורייתא. ובכן, עדיין נותר כאן מקום עיון.

והנראה בזה, שיש להבחין בנידון בין שני פנים של שמחת החג. דהנה ידועה שאלת השאגת אריה (סי' ק"ב), האם שמחת יום טוב נוהגת בראש השנה כברגלים. מסקנתו הינה שאמנם כך, שכן לדעתו אלמלא מצווה זו לא היתה מלאכת אוכל נפש מותרת בראש השנה. מסקנה זו – אם כי, ללא הנימוק – משתקפת לכאורה גם בשיטת בני ארץ ישראל, שאימצוה כמה גאונים וקדמוני אשכנז, לומר "והשיאנו", וכן "ותתן לנו וכו' מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון", אף בראש השנה, ואפילו ביום הכיפורים[4]. ייתכן שאף הסוברים שאין לאומרם, מסכימים ששמחה נוהגת בראש השנה וביום הכיפורים, אלא שאין להגדירם כמיועדים לכך. יתרה מזו, לכאורה הדבר תלוי במחלוקת התנאים במשנה במועד קטן (יט.), ביחס לשאלה האם ראש השנה ויום הכיפורים מפסיקים אבלות; ולמאי דקיימא לן כרבן גמליאל, ש"ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים", משמע שלהלכה שמחה אמנם נוהגת בהם. אלא שלפום ריהטא דעה זו תמוהה, שהרי פשוט שאין ביטויי המצווה נוהגים בהם: אין שלמי שמחה וחובת אכילת שלמים בראש השנה; וביום הכיפורים הרי אין לדבר על בשר ויין או על אכילה ושתיה כלשהן.

והנה מרגלא בפומיה דמו"ח זצ"ל, והוא אף העלה הדברים על הכתב[5], שיש לראות בשמחה מצווה בה הקיום והמעשה מתפצלים. הקיום הינו בלב, בהגשמת חווייה נפשית בעלת תוכן מוגדר, ואילו המעשה, אכילת הבשר ושתיית היין או לבישת בגדים צבעוניים, אינו אלא אמצעי חיצוני האמור להמריץ את יצירת החווייה. ומכאן, שאף אם האמצעים מוגדרים מדאורייתא, ויש חובה – אם קיימת האפשרות – להעזר בהם ולבצעם, אינם בהכרח לעיכובא; ובראש השנה ויום הכיפורים, שאין מקום לביצוע המרכזי של אכילת שלמי שמחה, עדיין יכולה המצווה להתקיים בדרכים אחרות, ככל שהקיום שבלב מושג.

הדברים ראויים למי שאמרם, אך לכאורה פשוט שאינם תקפים אלא לדעת הסוברים ששמחת הרגל דאורייתא אף ללא שלמים. ברם, לדעת התוספות "דשמחת הרגל נמי דרבנן, 'ושמחת' היינו בשלמי שמחה" (מועד קטן יד:, ד"ה עשה) – דעה שייתכן שיש לה אף מקור בירושלמי[6] – על כרחנו, לפי מהלך זה, שהכל ברמת דרבנן: אבלות נדחית מפני שמחה דרבנן, מפני שאף היא רק מדרבנן, וכמו כן, ניסוחי תפילה וקידוש המתארים שמחה וששון בראש השנה וביום הכיפורים, אם נניח שהתקבלו אף לדעה זו, מתייחסים לרמת דרבנן.

ברם, נראה שניתן לחלק על דרך אחרת, באופן שלא יקשה, אפילו ברובד דאורייתא, אף לתוספות. דנראה שבשמחת יום טוב נאמרו שתי הלכות. מצד אחד, היא מצווה המתחייבת מפאת המועד ומתקיימת במסגרתו, בדומה לנטילת לולב ולאכילת מצה. מאידך, היא אינה רק פעולה בודדת המתבצעת בתחומי המועד אלא פעילות המתרחשת בו והמיועדת להטביע עליו חותם, לנסוך בו תכנים, ולהעמיק את צביונו כיום טוב. וכפי שההלכות הכלולות במקרא קודש – אם איסור מלאכה, אם מאכל ומשתה וכסות נקיה, ואם עצרת לתורה ולתפילה[7] – מתייחסות לכאורה לעיצוב היום ולקביעת אופיו, הוא הדין לשמחה. ואם כי יש מקום לבעל דין לטעון, שלא מדובר בפן שני של מצוות שמחה אלא במרכיב נוסף של מקרא קודש, נראה שלא כך תוכן הדברים, אלא שאמנם יש לשמחה שני פנים. ופוק חזי, שהרי מפורש בפסוק (ויקרא ג, ג) ששבת כלולה במקראי קודש, ואף על פי כן לדעת כמה ראשונים[8], אין שמחה נוהגת בה כלל ועיקר, וזו הסיבה שהיא עולה למניין אבלות.

ונראה פשוט ששני ההיבטים יכולים להיות שונים בצורתם ובהיקפם, ואין שום הכרח שרמת קיומם וזמנו יהיו זהים. לגבי צורת השמחה, ודאי מסתבר שדרישות הדין הראשון יכולות להיות יותר מדוייקות ומחמירות משל השני, דלקיום מצווה מסויימת ייתכן שיש צורך בפרטים מוגדרים, ואילו לגבי הענקת אופי כללי יש להסתפק בקשת רחבה יותר, אשר באמצעותה מוטבעת גושפנקא על המועד. ובכן, יש לקבוע – וזה שלא כדברי מו"ח זצ"ל – שלקיום מצוות שמחה בתור שכזו יש צורך דווקא בשלמי שמחה, או לפחות בבשר ויין והמקביל להם. ואילו קביעת אופי המועד יכולה להתגשם אף בדרכים אחרות, ואפילו ללא אכילה ושתיה כל עיקר, כביום הכיפורים. ולגבי ההיקף, הרי ייתכנו מועדים בהם אין מצוות שמחה נוהגת כקיום עצמאי, אך עדיין יש בהם מקום לשמחה כמעצבת יום טוב.

ובכן, אם באנו לדון בשמחה בראש השנה וביום הכיפורים, התשובה יכולה להיות פשוטה. הדין הראשון, של מצווה הנוהגת במועד מסויים, אינו שייך להם, שכן לא נאמר אלא ברגלים - בשבועות ובסוכות, כמבואר בקרא להדיא, ובפסח, הנלמד מהם, כפי שהסביר היראים[9]. אך לדין השני, של קביעת אופי היום כמועד, יש בהחלט זיקה לכל המועדות. וזה פשר תשובת מר שר שלום גאון שצוטטה על ידי כמה ראשונים:

בראש השנה אומרים בשתי ישיבות בין בתפלה ובין בקידוש: 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום הזכרון הזה', שהרי 'אלה מועדי ה' ' דריש ענינא, וסוף ענינא 'וידבר משה את מועדי ה' ', אכל ענינא – אפסח ועצרת וראש השנה ויום הכיפורים וסוכות ושמיני עצרת – כולהו איתקשי להדדי לקרותן 'מועדי ה' מקראי קודש' ".            (ראבי"ה, ח"ב, עמ' 230)[10].

על רקע זה, ניתן להסביר בפשטות את מחלוקת רבן גמליאל וחכמים לגבי הפסקת אבלות על ידי ראש השנה ויום הכיפורים. ניתן להבין שלא נחלקו כלל האם שמחה נוהגת בהם, דלכולי עלמא אינה נוהגת כמצווה בפני עצמה, אך נוהגת כקובעת אופי היום כמועד שמחה. ומה שנחלקו היינו לגבי מה מפסיק אבלות – עצם אופי היום כמועד שמחה, הקיים אף בראש השנה וביום הכיפורים, או מצוות השמחה הנוהגת רק ברגלים.

מחלוקת זו כשלעצמה יכולה להתפרש בשתי דרכים. או שנחלקו לגבי משמעות פן קביעת אופי היום שבשמחה ועוצמתו; או שנקודה זו מוסכמת, ונחלקו לגבי דין ביטול אבלות על ידי רגל. דהנה לדעת תנא דמתניתין (מועד קטן יט.) אין אבלות נוהגת ברגל, אך אינה בהכרח נפסקת על ידו, וכל שנהג שני ימים לפניו משלים לאחריו. למאי דקיימא לן כבית הלל שכל שנהג אפילו שעה אחת קודם הרגל בטלה האבלות, יש להסביר שהשמחה כגורם חיובי עוקרת ומשברת את האבלות; או שאמנם מקובלת דעת תנא קמא שאבלות רק מפקיעה ניהוג ברגל עצמו, אלא דלבית הלל אבלות חייבת להיות רצופה, וכל שיש כאן הפסק הדר דינא שהאבלות בטלה לחלוטין. ובכן ייתכן שבזה נחלקו, על פי דרכנו, ר"ג ורבנן. דניתן להציע שכדי לעקור ולסתור האבלות יש צורך במצוות השמחה במלא עוצמתה, אך כדי להפקיע ניהוגה ברגל, די לנו בהגדרת היום וקביעת אופיו כמועד שמחה, והאבלות פוקעת מאליה. ובכן, ייתכן שהחכמים סוברים כצד הראשון, ורמת שמחה זו חסרה בראש השנה וביום הכיפורים, ואילו ר"ג סובר כצד השני, ופן זה קיים אף בראש השנה וביום הכיפורים. ברם, היאך שלא נסביר פרט זה, עיקר מחלוקתם מובנת היטב על פי יסוד דברינו.

על פי הנ"ל, ניתן ליישב בפשטות מה שהקשה ה"שאגת אריה" על הרי"ף, שהיות ואין שמחה נוהגת בליל יום טוב הראשון מדאורייתא, לא תופסק אבלות דאורייתא עד הבוקר. דנראה פשוט שמה שנאמר לגבי ראש השנה ויום הכיפורים נכון אף לגבי ליל יום טוב ראשון, שאמנם אין מצוות שמחה נוהגת בו כקיום עצמאי, אך ודאי שיום טוב מתחיל מבערב, ומכאן שיש מקום לשמחה כקובעת אופי המועד. והיות וקיימא לן כרבן גמליאל, שראש השנה ויום הכיפורים מפסיקים אבלות, מפני שלגבי זה מועד שמחה הוא שמתנגש עם האבלות, ואין צורך במעשה מצוות השמחה לשם כך, הרי שאבלות כבר נפסקת בלילה.

במקביל, מתיישבים כמין חומר דברי הרשב"ם ביחס לשתאן בבת אחת. לאור דברינו ניתן להבין, שמה שכתב ש"ידי יין יצא – משום שמחת יום טוב", ואף שמדובר בליל יום טוב הראשון, היינו שיצא ידי חובת קביעת אופי המועד כזמן שמחה, שזה נוהג אף בלילה; אך אין הכי נמי שלא קיים מצוות שמחה העצמאית המתחייבת מפאת הרגל. ואף שהרשב"ם הצריך כאן יין, והפנה בהקשר זה לגמרא להלן " 'ושמחת בחגך' – במה משמחו? ביין" (פסחים קט.), אין זה אלא מפני שלדעתו אף למשימת קביעת אופי המועד בעינן יין, ודלא כמה שהסברנו לעיל לדעת כמה גאונים וראשונים ביחס לראש השנה וליום הכיפורים. אך אשר להבחנה העקרונית בין שני דיני שמחה, ולחילוק ביניהם לגבי זמן חלותם, בהחלט ניתן להסביר את הרשב"ם לאורם, ושוב אין מקום להקשות עליו מקביעת הגמרא בסוכה שאין שמחה נוהגת בלילה הראשון.

 

[1]   אמנם, מסברא יש מקום לחלק, שכן לגבי קרבן הפסח – ולדעת רבי יהודה, אף לגבי איסור אכילת חמץ, ואולי אפילו לגבי בל יראה ובל ימצא – החג מתחיל מחצות בערב פסח. אך פשוט שאין זה נוגע לניהוג שמחה לפני ליל ט"ו, ומפורש בסוגייה (פסחים עא.), דלמ"ד דבעינן זביחה בשעת שמחה, אי אפשר לצאת ידי שמחה בליל פסח בחגיגת ארבעה עשר.

[2]   הגר"א גורס בספרי כבבבלי. אך יעויין בפירוש רבנו הלל על אתר שאף הוא גורס כלפנינו, אם כי הפנה להמשך דברי הגמרא, "ומה ראית וכו' ", החסר בספרי ובירושלמי.

[3]   עיין, בעיקר, ביצה ט: - י..

[4]   עיין ב"מחזור ויטרי", עמ' 361-360.

[5]   עיין ב"שעורים לזכר אבא מרי ז"ל", חלק א', עמ' קפח-קצ.

[6]   עיין חגיגה פ"א ה"ד, ובשו"ת "תורת רפאל", סי' צ"ב.

[7]   עיין במכילתא לפרשת בא, פרשה ט' (על שמות י"ב, טז), וברמב"ן ויקרא כ"ג, ב.

[8]   עיין תוספות במועד קטן כג: ד"ה מאן; שאילתות דרב אחאי, פרשת חיי שרה, שאילתא ט"ו (וב"העמק שאלה" להנצי"ב שם, ס"ק ז' וס"ק י'), ומשם בבה"ג, הל' אבל (עמ' כה במהדורת הילדסהיימר, ועמ' מב: במהדורת טרויב), ובמאירי במועד קטן יט.; וביתר הרחבה, בשיטת תלמיד רבינו יחיאל מפריש (מועד קטן יט.): "ויש ליתן טעם למה שבת עולה ואינה מפסקת ורגלים להפך, כי השבת אינו נקרא יום שמחה אלא יום עונג, שחייב אדם להתענג בעצמו במאכל ובמשתה ובכסות... וכל זה מותר לאבל אלא שיהא אונן ודואב ולא ישמח בו, וגם זה הוא יוכל לעשות בשבת". ועיין גם ב"תורת האדם" להרמב"ן (בכתבי הרמב"ן, הוצאת הרב שעוועל, חלק ב', עמ' רכג) שהביא הסבר זה בשם השאילתות והבה"ג, לצד הסבר אחר שהוא נוטה לאמץ.

[9] עיין בדבריו בסי' תכ"ז, שם מעלה היראים שני הסברים למקור שמחה בפסח: "אבל מצינו גזירה שוה בשבת בפ' ר"א, דגמרי 'חמשה עשר' 'חמשה עשר' מחג הסוכות, ועי"ל... שכל מקום שיש חגיגה יש שמחה".

[10] ועיין במקורות המצויינים בהערות אפטוביצר שם.