בבא מציעא | דף כט | העוסק במצווה פטור מן המצווה

הגמרא בסוגייתנו מביאה את מחלוקת רבה ורב יוסף אם שומר אבדה נידון כשומר חינם או כשומר שכר. לדעת רב יוסף, שומר אבדה דינו כשומר שכר, שכן בשעת הטיפול באבדה הוא פטור מלתת צדקה לעני המתדפק על דלתו, משום שהוא עוסק במצוות השבת אבדה.

התוספות על אתר הדגישו שהפטור הזה קיים רק בשעת הטיפול באבדה, אך כשהשומר אינו עסוק בטיפול באבדה, ברור שהוא חייב לתת צדקה לעני:

"דבשעה שהאבידה בביתו ואינו מתעסק בה פשיטא דאף לרב יוסף אינו פטור מלמיתב רפתא לעני, שהרי אדם שלבוש ציצית או שיש לו תפילין בראשו, וכי יפטר מכל המצות?!".

בעלי התוספות מניחים כאן יסוד חשוב: דין 'העוסק במצווה פטור מן המצווה' קיים רק כששתי המצוות מתנגשות, ואי אפשר לקיים את שתיהן כאחת.

בראשונים אחרים מצאנו ניסוחים מתונים יותר. הנה למשל דברי האור זרוע (ב, רצט):

"אלא ודאי אף על פי שיכול לקיים את שניהם פטריה רחמנא, וגזירת מלך היא".

האור זרוע קובע בפירוש שפטור העוסק במצווה קיים גם אם אפשר לקיים את שתי המצוות. מסתבר שלדעתו אדם צריך להתמסר למצווה ברמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, וקיום מצווה אחרת באותה שעה יגביל את ההתמסרות הזאת.

אלא שאם כנים דבריו, חוזרת וניעורה קושיית התוספות: האם אדם שמניח תפילין או לובש ציצית ייפטר מכל שאר מצוות שבתורה מחמת הצורך להתמסר למצווה שהוא מקיים?! האור זרוע נתן דעתו על בעיה זו וקבע שהפטור נוהג "דווקא שעוסק במצוה בידיו". גם האור זרוע מודה, אם כן, שפטור העוסק במצווה איננו גורף עד כדי כך, והוא קיים רק כאשר האדם עוסק במצווה בידיו; אך קיום מצווה סביל, כגון הנחת תפילין ולבישת ציצית, אינו פוטר ממצוות אחרות.

כיוצא בזה כתב הר"ן במסכת סוכה (יא ע"א מדפי הרי"ף ד"ה ואיכא). הוא דוחה את עמדת התוספות ומסביר:

"כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום, לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצוות אחרות, אף על פי שאפשר".

על פי דרכו ביאר הר"ן את קביעת המשנה במסכת סוכה (כה ע"א) ששלוחי מצווה פטורים מן הסוכה לא רק ביום, בשעת הליכתם, אלא גם בלילה, כשאינם הולכים בדרך. רש"י טען שפטור זה מבוסס על טרדתם של השלוחים בשליחותם, הפוטרת אותם גם בלילה. ביאורו של הר"ן פשוט יותר: השליחות עצמה היא מצווה, ועל כן היא פוטרת לגמרי מכל מצווה אחרת, ואפילו בלילה.