בלבבי משכן אבנה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בלבבי משכן אבנה* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת תרומה

בפרשת השבוע מצווה הקב"ה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כ"ה, ח'). ישנה מחלוקת ראשונים מפורסמת לשם מה יש צורך במשכן: הרמב"ם סובר שהמשכן הוא מקום מיוחד לעבודת הקב"ה משום ששם ישנה אליו קירבה אופטימלית, ואילו הרמב"ן סובר שהמשכן נועד לשחזר את מעמד הר סיני וקבלת התורה, הן מצד התגלות ה' בענן על גביו והן מצד נתינת המצוות למשה בתוכו. לפי שיטת הרמב"ן, יש לבדוק אילו מהמאפיינים שנתנו למעמד הר סיני את אופיו המיוחד והייחודי, היו קיימים במשכן ובמקדש, ובכך לבדוק במה המשכן מתאר חזרה לאותה החוויה למרגלות הר סיני.

כשאנו בוחנים את מעמד הר סיני החוויה המשמעותית ביותר שאירעה בו היא הגעתה של כנסת ישראל, בשעתה היפה ביותר, לקרבת ה' הגדולה ביותר האפשרית. קירבה זו התאפיינה בשתי מגמות שבמבט ראשון סותרות זו את זו, אולם למעשה הן משלימות ומוסיפות אחת לחברתה.

הגמרא בשבת פח: מספרת, שבכל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה ניטלה נשמתן של ישראל, והוחזרה להם שוב לשם שמיעת הדיברה הבאה:

"אמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר 'נפשי יצאה בדברו'. ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר 'גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה'"

ברור שיציאת נשמה זו אינה התופעה הרגילה של התעלפות. מדובר ברצון חזק כ"כ להתדבקות בקב"ה, עד כדי כך שהנשמה כבר לא הייתה יכולה להתקיים בתוך הגוף ויצאה ממנו - "נפשי יצאה בדברו".

מצד שני, הגמרא ממשיכה מיד ואומרת שכל דיבור ודיבור נעו ישראל 2000 אמה אחרונית:

"אמר רבי יהושע בן לוי: כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא חזרו ישראל לאחוריהן שנים עשר מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן, שנאמר 'מלאכי צבאות ידדון ידדון' - אל תיקרי ידדון אלא ידדון"

בד"כ מרחק של 2000 מיל מתאר את גבולותיה של הרשות, משום שזה היה גודלו של מחנה ישראל במדבר. לכן, כשאנו קוראים מדרש זה אנו נפעמים: ברגע הגדול ביותר של כנסת ישראל - בשעת מתן תורה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו - עם ישראל בורח למקום המרוחק ביותר האפשרי, לסוף המחנה? נדמה, שכאשר אנו בוחנים תופעה יש להבין שכאן טמון דווקא הביטוי לגדולתה של כנסת ישראל. אותה תחושה שמצד אחד גרמה לכנסת ישראל להתקרב אל הקב"ה ולהדבק בו - רצון שברמתו העילאית גרם ליציאת הנשמה מרוב תשוקה ואהבה - לוותה מצד שני בתחושה שלמראית עין נראית הפוכה - יראה מפני כבוד ה' וגודלו, שהובילה ליראה וריחוק. שתי תחושות אלו, האהבה מחד והיראה מאידך, הן המאפיינות כל אדם במהלך התקרבותו של הקב"ה, וכשתחושות אלו מתרחשות בו זמנית הן מאפיינות בצורה הטובה ביותר את המעמד שבו האדם, הסופי והכלה, נפגש עם הקב"ה, האין-סופי ה"ממלא כל עלמין".

ניתן לומר שתחושה זו, שכה אפיינה את מעמד הר סיני, התקיימה, אם כי בזעיר אנפין, במקדש ובמשכן, שאמורים לשחזר את חווית קבלת התורה. הגמרא ביומא נד. מתארת את צורתו של ארון הקודש, ואומרת שבשעה שהכהן הגדול היה נכנס למקום זה בעיצומו של יום הכיפורים, נראו לו שני המוטות, שבלטו מאחורי הכפורת שכיסתה אותם, "כשני דדי אשה":

"אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה"

תיאור זה, המפעים בעוצמתו, מתאר שבשעה שהכהן הגדול, בשעת המפגש האינטימי ביותר האפשרי עם הקב"ה, הרגיש קירבה כזו שבשביל לתארה יש להשתמש בדימויים מקבילים מעולם האהבה של גבר לאשתו! לעומת זאת, הגמרא דורשת מהפסוק "בבית אלוקים נהלך ברגש" שבשעת כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים הוא התהלך ברעד, בחשש ובמורא. תחושות אלו, על אף שהן הפוכות, מבטאות את תחושותיו של האדם כאשר הוא מתקרב לה'. בכך, כפי שאמרנו, מחזירות תחושות אלו שהקיימו במשכן את חווית מעמד הר סיני, ובכך המשכן משחזר מעמד זה באופן קבוע.

כפי שאנו יודעים, המשכן לא היה קיים רק במסעות ישראל במדבר או במקדש בירושלים, אלא במובן מסוים הוא אמור להימצא בתוך כל אחד מאתנו - "בלבבי משכן אבנה". כל אחד מאתנו אמור לנסות במהלך עבודתו הפנימית להתקרב ולהידבק בבורא, וניסיון זה מתבטא אצל כל אחד בשתי התחושות שתיארנו: היראה מחד והאהבה מאידך. כל אחד מאתנו צריך לנסות ולשחזר את מעמד הר סיני בתוך תוכו, ולנסות לשמוע את קול ה'. אנו נדרשים לעשות זאת, למרות שאנו יודעים שאין אנו יכולים להגיע לסיפוק תאוותנו, ובסופו של דבר נאלץ להתרחק ולהסתתר מכבודו של הקב"ה.

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" - בתוך כל אחד ואחד מהם.



* השיחה נאמרה בערב שבת פרשת 'תרומה' תשס"ה, נכתבה ונערכה ע"י שאול ברט.