בין שמיטה ליובל

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בין שמיטה ליובל* / הרב אהרן ליכטנשטיין

פתיחה

שנת השמיטה מעוררת שאלות מעשיות רבות. ברם, במסגרת שיעור זה נרצה לעסוק בהיבט עקרוני באשר לשמיטה, על אף שהוא איננו מעשי - היחס בין מצוות השמיטה לבין מצוות היובל, שאינה נוהגת בזמנינו. בדברינו, ננסה לבחון את השווה והשונה בין שתי מצוות אלו, ומהי המשמעות הגלומה בהשוואת שנת השמיטה לשנת היובל.

הדמיון והשוני ביחס לשמיטת הקרקע

נפתח את הדיון בהיבטים ההלכתיים הצרופים, דהיינו באיסורים הנוהגים בשמיטה וביובל. הפרשייה בתחילת בהר (ויקרא כ"ה) פותחת בדיני השמיטה, ולאחר מכן עוברת ליובל. מהפרשייה ניתן ללמוד על ההקבלה בין שמיטה ויובל:

"ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל...

יובל הוא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזריה: כי יובל הוא קדש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה".

גם ביובל וגם בשמיטה ישנו איסור של עבודה בשדה. ואכן, הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י, הט"ו) קבע:

"דין היובל בשביתת הארץ ודין השמיטה אחד הוא לכל דבר, כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ אסור בשנת יובל, וכל שמותר בשביעית מותר ביובל, ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית לוקין עליהן ביובל, ודין פירות שנת יובל באכילה ובמכירה ובביעור כדין פירות שביעית לכל דבר".

הרמב"ם פותח בקביעה כוללת: "אחד הוא לכל דבר"; אך הוא אינו מסתפק בכך, אלא מציג כל אחד מהדינים השווים בפירוש.

ברם, עלינו לשאול את עצמנו האם החפיפה אכן מוחלטת. שאלה זו מתעוררת בשני מישורים:

מישור א' - האם במצוות אחרות, שאינן קשורות למלאכות הקרקע או לקדושת הפירות, ישנה הקבלה בין שביעית ליובל. תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בהלכה הבאה, שם פוסק הרמב"ם, על פי הברייתא בתורת כהנים:

"יתירה שביעית על היובל שהשביעית משמטת כספים ולא יובל, ויותר יובל על השביעית שהיובל מוציא עבדים ומשמיט קרקע... יובל משמיט קרקע בתחלתו ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה כמו שבארנו".

הווה אומר - הרמב"ם מעיר, שאע"פ שקבע בהלכה ט"ו שדין השמיטה ודין היובל "אחד הוא", הרי זה לגבי עבודת הקרקע, ואולם גם בשמיטה וגם ביובל ישנן מצוות ייחודיות.

השאלה שאותה נבחן להלן היא האם המצוות הייחודיות לכל אחד מהמועדים משקפות הבחנה עקרונית בין אופיים וציביונם.

מישור ב' - האם ההתאמה החקלאית בין המועדים אכן מושלמת. ניסוחו של הרמב"ם די גורף, ואולם מצינו דוגמאות שונות שבהן הקביעה "אין בין..." איננה גורפת. כך, למשל, מבואר במשנה במגילה (ז:) שאין בין שבת ליום טוב אלא אוכל נפש בלבד, ואעפ"כ מצאנו הבחנות נוספות בין שבת ליום טוב. דוגמה נוספת לכך ניתן למצוא ברמב"ם בהל' מעשר (פ"א, ה"ז) ביחס להשוואת התרומה והמעשר - הרמב"ם מתנסח שם בצורה גורפת, ואעפ"כ ישנם חילוקים שונים, ואין כאן המקום לפורטם.

המנחת חינוך (מצווה של"ה) עמד על שתי נקודות הבדל בין שמיטה ליובל במסגרת איסורי העבודה בקרקע. נדמה, שההבדל עליו הוא מצביע בוקע ועולה מהפסוקים עצמם. ביחס לשמיטה, חוזרת התורה מספר פעמים על מימד השבת, ואפילו "שבת שבתון". ביחס ליובל, לעומת זאת, התבטאות זו חסרה. מה משמעות הדברים? לשם כך עלינו להתבסס על חידוש אחר של המנחת חינוך. לדבריו, מדויק ברש"י בעבודה זרה (טו:), שבשמיטה יש איסור דאורייתא גם בעבודת עכו"ם בשדה ישראל, משום שסוף סוף הקרקע אינה שובתת, אע"פ שהיא לא נעבדה על ידי בר חיובא. חידוש זה מבוסס, לכאורה, על מימד השבתון הייחודי שבשמיטה, שכאמור, איננו קיים ביובל.

ביטוי שני להבדל בין שמיטה ויובל בוקע ועולה מפסקי הרמב"ם. ביחס לשמיטה כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"א, ה"א):

"מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".

עם זאת, ביחס ליובל הרמב"ם לא מזכיר כלל את ביטול העשה. לעומת הרמב"ם, כתב החינוך במצווה של"ה:

"ועובר על זה ועבד אדמתו ביובל עבודה האסורה, וכן אם לא רצה לשלח עבדו חפשי, ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו וכמו שנכתוב בסדר זה בעזרת השם".

אם כן, לדעת החינוך העושה מלאכה ביובל לא רק עובר על לאו, אלא גם מבטל מצוות עשה. אמנם, לא מדובר על העשה דשביעית, אלא על עשה עצמאי של יובל, אך על כל פנים - יש גם מצוות עשה. ומסביר המנחת חינוך (מצווה של"ב, וחזר על דבריו במצווה של"ה), שאכן יש בעניין זה מחלוקת בין החינוך ובין הרמב"ם[1].

נקודת הבדל שלישית בין שמיטה ויובל מתעוררת במניין הלאוים: בשמיטה יש לאו הן לעבודת אדמה (מצות ל"ת ר"כ בספר המצוות לרמב"ם) והן לעבודת אילן (רכ"א), בעוד שביובל יש רק לאו אחד לשניהם (רכ"ד). אמנם, לדינא, הפעולות אסורות בין בשמיטה ובין ביובל, אך מניין הלאוים שונה.

אופי איסור מלאכת הקרקע בשמיטה וביובל

מכאן נעבור לבחינה מעמיקה יותר של אופי ההבדל בין שמיטה ויובל. ראשית דבר, יש לעמוד על הבנה מחודשת הנזכרת בגמרא ובתורת כהנים ביחס ליובל. בעניין השמיטה פשוט שאף אם לא מקיימים את הלכותיה - קדושתה במקומה עומדת. עם זאת, ביחס ליובל מציע הספרא (פרשה ב', פרק ב' סעיף ד'):

" 'יובל' אף על פי שלא השמיטו אע"פ שלא תקעו בשופר, או יכול אע"פ שלא שילחו העבדים? תלמוד לומר 'היא' - דברי ר' יהודה; ר' יוסי אומר: 'יובל' אע"פ שלא השמיטו אע"פ שלא שילחו העבדים, או יכול אע"פ שלא תקעו בשופר? תלמוד לומר 'היא'. א"ר יוסי: אחר שהכתוב תולה אותה לענין תקיעת שופר ואחד כתוב תולה אותה לעניין שילוח עבדים, מפני מה אני אומר יובל שלא בשילוח עבדים? שאפשר ליובל שלא בשילוח עבדים, אבל אי אפשר ליובל שלא בתקיעת שופר; דבר אחר: תקיעת שופר תלויה בבית דין ושילוח עבדים תלויה בכל אדם".

התנאים נחלקו ביניהם ביחס לפרטים, אך הצד השווה לשתי הדעות הוא, שישנן מצוות שאי קיומן פוגע באופי השנה כשנת יובל. כאמור, תופעה זו אינה קיימת בשמיטה.

להלכה, פסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"י, הי"ג) כדעה המחמירה, שכל אחת ממצוות היובל מעכבות:

"שלשה דברים מעכבין ביובל, תקיעה ושלוח עבדים והחזקת שדות לבעליהן, וזו היא שמיטת קרקע".

כמובן, השאלה הנשאלת היא מה פשר התלות הקיימת ביובל (שאינה קיימת בשמיטה) בין מצוות השנה ובין שמיטת הקרקע.

המשך חכמה עמד על הבדל זה בין שמיטה ויובל, והסביר אותו על פי מודל הלכתי אחר:

"ובתורת כהנים "שבת לה' " - כשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה', כך נאמר בשביעית שבת לה'. עיין רמב"ן[2]. אולם לענ"ד נראה, דדינא אתי לאשמועינן, דכמו דקדושת שבת חלוקה מקדושת יו"ט, דשבת קביעא וקיימא, ויו"ט - ישראל מקדשי להו ובידם להקדים זמנו או לאחרו, לא כן שבת קביעה וקיימא; כן חלוקה קדושת שביעית מקדושת יובל, דכל מה שנוהג בשביעית נוהג ביובל, רק דיובל תליא אם לא תקעו או לא שלחו עבדים לחירות, או לא החזירו קרקעות - אז מותר בחרישה וזריעה ואינו יובל כלל. לא כן שמיטה, הוא קדוש בעצמותו, ואפקעתא דמלכא הוה, ואינו תלוי בקדושת ישראל, לכן גבי שביעית קאמר שבת לה', ואף אם לא ספרו מניין השנים ולא השמיטו בכל זאת הוא הפקר ופטור ממעשר ואפקעתא דמלכא הוא... משום ששמיטה מורה על חידוש העולם, 'כי לי הארץ' - כמו שבת, אבל יובל מורה על שילוח עבדים שזה כיציאת מצרים וכיום טוב שהוא זכר ליציאת מצרים ודו"ק".

המשך חכמה מבחין בין יצירת הקדושה בשביעית ובין יצירת הקדושה ביובל. דבריו פותחים פתח להבנה מחודשת יותר, שלפיה לא רק דרך יצירת הפקעת הקרקעות שונה, אלא גם ההפקעה עצמה - באופיה ובמהותה - שונה.

אם נאמר שאכן יש שוני בין אופי ההפקעה בשביעית ואופי ההפקעה ביובל, אזי המרחק בין שתי השנים הולך וגדל.

כדי לחדד את ההבחנה בין שמיטה ויובל, נוסיף ונעזר במודל שמציב ר' מאיר שמחה: שבת ויום טוב. ר' מאיר שמחה מפנה את תשומת ליבנו לסוגייה בביצה יז:, המתייחסת לדרך יצירת הקדושה בשבת וביו"ט. ברם, הסברנו לעיל שלא רק אופן החלת הקדושה שונה, אלא גם הקדושה עצמה שונה במהותה. כידוע, נבדלת שבת מיום טוב בכך שהיא "שבת שבתון", ולא רק "שבתון". דהיינו, קדושתה מושרשת ומהותית יותר.

בברכות ההפטרה בשבת אנו חותמים: "לקדושה ולמנוחה, לכבוד ולתפארת"; בעוד שביום טוב אנו חותמים: "לששון ולשמחה, לכבוד ולתפארת". מה מקור ההבדל? בגמרא בברכות מט. נאמר:

"יתיב רבי זירא אחורי דרב גידל, ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר: טעה ולא הזכיר של שבת, אומר: ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית. ברוך מקדש השבת ... הדר יתיב וקאמר: טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון, ברוך מקדש ישראל והזמנים".

חז"ל והראשונים אכן עסקו באריכות בשאלה מה תפקידה של השבת ומה היא מסמלת. כידוע, השבת יונקת משני מקורות: בריאת העולם, ויציאת מצרים. נדמה, שאע"פ שאם לא הזכיר יציאת מצרים לא יצא ידי חובת קידוש, הרי שהמימד הדומיננטי יותר בשבת הוא מימד בריאת העולם, וזכרון מנוחת הבורא ביום השביעי: שבת בראשית. לפיכך, העושה מלאכה בשבת פוגע באותו תוכן מהותי.

לעומת השבת, ביום טוב אין איסור מלאכה עצמאי. יום טוב ניתן לששון ולשמחה. בפועל, לא ניתן לשוש ולשמוח כשעובדים, ולכן המלאכה נאסרה.

לשון אחרת, יש להבחין בין איסור מלאכה אימננטי ושורשי, הקשור לאופיו של היום; ובין איסור מלאכה אקראי יחסית, שכל תפקידו הוא למנוע את ההפרעה לתכנים אחרים של היום[3].

נחזור לענייננו. על פי דרכו של המשך חכמה, ניתן לומר שבשמיטה ישנו איסור מלאכת קרקע עצמאי, בעוד שביובל ישנו יעד מסוים שאותו מבקשים להשיג, ומטרת איסור מלאכת הקרקע היא למנוע הפרעה בהשגת אותו יעד.

נדמה, שיש מקום להציע פיצול דומה גם ביחס לשמיטה עצמה, שכוללת שני היבטים:

א. השנה היא שנת שבתון, ולכן אסור לעשות בה כל מלאכה.

ב. הקצירה והבצירה מתייחסות לפירות ולעצים, ולא מפריעות לשבת הארץ; שהרי, פשיטא שמותר לקצור ולבצור בשביעית!! יש לומר, שהפעולה האסורה היא פעולה המבטאת את בעלות האדם, ובלשונו של רש"י: "לא תקצור - להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל".

אם כן, ברמה אחת יש התנגשות מהותית בין עבודת האדמה ובין אופי היום; וברמה אחרת יש לאסור את עבודת האדמה כדי לאפשר להגשים את היעדים הקבועים לשנת השמיטה.

האם ההבדל העקרוני שאותו אנו מתאר בא לידי ביטוי בפרטי האיסורים? המשנה בשביעית (פ"ח, מ"ו) עוסקת בדין שינוי בעבודת הקרקע בשביעית (עיין בר"ש ובשנות אליהו שם אריכות דברים בנידון). ייתכן להציע, שהחובה לשנות בפעולות הקצירה והבצירה קיימת רק בשביעית, אך לא ביובל, שכן רק במקום שבו איסורי מלאכת הקרקע הם אימננטיים יש צורך בשינוי על מנת להתירם, ואילו ביובל איסורי המלאכה משרתים מטרה מסוימת, ולפיכך יש מקום להתירם ללא הזדקקות לשינוי באופן ביצוע הפעולות.

המצוות המיוחדות לשמיטה וליובל

שאלנו לעיל האם המצוות המיוחדות לשמיטה וליובל מלמדות על אופי המועדים הללו. אפשר, ששאלה זו עומדת ברקע דבריו של הרמב"ן בדברים (ט"ו, א) בדבר היחס שבין שמיטת כספים ובין שמיטת הקרקע:

"מקץ שבע שנים תעשה שמטה - הנכון בעיני, שיזהיר על שנת השבע עצמה שנעשה אותה שמטה בחריש ובקציר, כמו שאמר (שמות כ"ג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה, וזה טעם "תעשה שמטה" שתשבות, כדרך לעשות את יום השבת (לעיל ה', טו). וקצר באסור הזריעה והזמירה שכבר הזכירם בביאור (ויקרא כ"ה, ד), אבל הוסיף לבאר כי היא שמטה לה' גם בהשמט כספים. וזה טעם כי קרא שמטה לה' - שהיא שבת לה' וכל המעשים ישבותו".

הרמב"ן סבור, שהשמיטה הנזכרת בפרשייה זו איננה רק שמיטת קרקע, אלא גם שמיטת כספים. משמעות הדבר - השנה באופיה ובמהותה בולמת את כל ההתפתחות הכלכלית: בכספים ובשדה. דהיינו, לדעת הרמב"ן שמיטת כספים ושמיטת קרקע ירדו כרוכות מן השמיים. אין שבת לחצאין, אלא שתי השמיטות משלימות יחד את אופיו של המועד, והופכות אותו ל"שבת שבתון".

דברי הרמב"ן מובילים לחידוש משמעותי עוד יותר. לדעת הרמב"ן, אם אין שמיטת כספים היום איננו שבת לה', משום שלא מתקיים בו "כל המעשים ישבתו". ובכן, אם ביובל לא נוהגת שמיטת כספים, על כרחנו ששנה זו איננה שבתון, אלא שנה השונה באופיה משנת השמיטה.

הבנה זו בדברי הרמב"ן תומכת מאוד בהצעה שהעלנו לעיל - דברי ר' מאיר שמחה אמורים לא רק ביחס לאופן יצירת המועד, אלא גם ביחס למהותו: שמיטה ויובל שונים זה מזה באופיים ובמגמתם.

הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ד) מסביר, שכל מצוות הנתינה באות לחנך את האדם שלא יהיה חמדן ולא ישעבד עצמו לממונו. ההבנה המקובלת היא, שמצוות אלה באות גם לסייע לעניים, אך הרמב"ם מתמקד דווקא במימד החינוכי של מצוות אלה. חידושו של הרמב"ם הנוגע לענייננו הוא, שכל מצוות הנתינה: המעשרות, מתנות העניים, שמיטה ויובל - באות למטרה זו. דהיינו, אין להבחין בין המצוות השונות, ואת כולן בחדא מחתא מחתינן ליה.

הכלי יקר על התורה בפרשת בהר מציג גישה שונה, המבחינה בין שמיטה ויובל, אך אעפ"כ חתם בכך ששני המועדים משקפים את אותם רעיונות:

"כי כמו שצווה לקדש השנה השביעית לידע ולהודיע כי לה' הארץ, כך צווה לקדש את שנת החמישים להודיע כי יש גבול וקצבה לכל מעשיו, וכי הוא אינו בעל השדה בהחלט אלא הוא כגר בארץ, ואין לו כוח בה כי אם חמשים שנה... אבל לפי פשוטו השמיטה והיובל טעם אחד לשניה, והוא - כדי שנשים בטחוננו בה' ולידע כי לה' הארץ".

גם הרמב"ן (ויקרא כ"ה, י) נתן דעתו על אופי מצוות היובל, והסביר:

"ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור, כי לא הזכיר השם הזה בכתוב הראשון שאמר והעברת שופר תרועה, אבל אמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו, ואמר יובל היא, שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו יובילוהו רגליו מרחוק לגור".

לא נאריך בביאור דבריו, אך הנקודה הבולטת היא שיש כאן אג'נדה ברורה מאוד בביאור טעם היובל, שנראה כי היא שונה מזו של השמיטה.

נקודות נוספות

לסיום, נזכיר בקצרה שתי נקודות נוספות:

נקודה ראשונה - בבואנו להשוות שני תחומים, עלינו לבחון את נקודת המפגש ביניהם. המשך חכמה מצטט את דעת בעל המאור (שמקורה בספר התרומות, שער מ"ה אות ד'), שלפיה חובה לקדש את שנת השמיטה. היסוד לדברי בעל המאור הוא, שהיובל והשמיטה הם למעשה חטיבה אחת, ושני הגורמים תלויים זה בזה. התלות בין הגורמים באה לידי במחלוקת התנאים (נדרים סא. ועוד) האם שנת היובל עולה למניין שנות השמיטה. כמובן, אם נאמר שמדובר על תופעה אחת, סביר להניח שהיובל עולה למניין שמיטה; ואולם אם נאמר שמדובר על שתי תופעות שונות, היובל הוא אי עצמאי שאיננו משתייך למערכת השמיטה.

נקודה שנייה - הפסוקים בקללות פרשת בחוקתי מתארים את חורבן הארץ, ומדגישים מאוד את ביטול השמיטות, והעונש על כך. גם בפרק האחרון בדברי הימים ב' ישנו תיאור מקביל, וכן ביחזקאל פרק ד'. בגמ' בשבת לג. נאמר:

"בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות - גלות בא לעולם, ומגלין אותן, ובאין אחרים ויושבין במקומן".

על פי דרכנו, היה מקום לומר שהגלות באה כעונש על השמיטה, ולא על היובל. רש"י בפרשת בחוקותי מעיר:

"שבתותיה - שמיטין".

אפשר, שלדעת רש"י אכן שמיטין דווקא, ולא גם יובלות, אלא שהדבר אינו מתיישב בפשטות לשון הגמרא.

יעויין, בהקשר זה, גם במשנה במסכת אבות, פרק ה' משנה ט', אשר עוסקת בעונש על ביטול "השמטת הארץ", ואינה מבארת האם היינו שמיטות דווקא, או שמא גם יובלות.



* השיעור הועבר בימי העיון בנושא השמיטה, חנוכה התשס"ז, סוכם על ידי אביהוד שוורץ ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] ועיין במהדיר מכון ירושלים, שכתב שאין הכרח להבין כך ברמב"ם.

[2] הרמב"ן עומד על ההקבלה ההשקפתית שבין שבת ובין שביעית, ומאריך בעיקר בהסבר ההקבלה על דרך הסוד. לדעת ר' מאיר שמחה, לא רק הקבלה השקפתית יש כאן, אלא גם הקבלה עקרונית הקשורה לאופי הזמן.

[3] הדברים ברורים אף יותר בחול המועד - לתורה היתה מגמה מסוימת ומטרה מסוימת לימים אלו, וכל תפקידו של איסור המלאכה הוא למנוע את ההפרעה לאותם תכנים.