שבת | דף עד | בורר בדרך אכילה
בדף ע"ד נבחנו (באריכות או בקצרה) מלאכות רבות: בורר, טוחן, מבשל, גוזז, קושר, תופר. בעיון זה נתמקד ביסוד הלכתי המתחדש ביחס למלאכת בורר, אך עשוי להיות רלוונטי גם ביחס למלאכות אחרות.
מלאכת בורר היא אחת מל"ט המלאכות שנאסרו בשבת. ברירה פירושה הפרדה בין שני גורמים, ובמקרה הקלאסי - בין שני גורמים שאחד מוגדר "אוכל" והשני מוגדר "פסולת". הדיון הענף בסוגייתינו (דף עד עמוד א) נוגע לדרכי ברירה שאין בהן איסור. הברייתא התירה לברור, בתנאים מסויימים, והאמוראים מציעים הסברים שונים לאותם תנאים. להלכה (ראה בפירוש רבינו חננאל כאן, וברמב"ם הלכות שבת ח, יב-יג), הותר לברור רק בהתקיים שלושה תנאים: ברירה ביד ולא בכלי; ברירה לצורך אכילה לאלתר; ברירת אוכל מתוך פסולת ולא פסולת מתוך אוכל.
השאלה המרכזית בביאור הסוגיה היא מדוע התירו לברור בדרך הנ"ל, ובהתקיים שלושת התנאים. רש"י כאן פירש:
"אוכל מתוך הפסולת - לא דרך ברירה היא".
דברים אלה מתקשרים לשיטתו העקרונית של רש"י לאורך הסוגיה: תנאי ההיתר בברירה מבוססים על פעולות שאינן מתבצעות כדרכן. אמנם, בדרך כלל אסרו חכמים בשבת אף פעולה המתבצעת בשינוי, ואולם מסתבר שכאן מדובר על שינוי קיצוני, הקובע שברירה זו מותרת לכתחילה.
ראשונים רבים פירשו את הסוגיה בדרך אחרת. התירוץ השני בסוגייתינו קובע, שמותר לברור פחות מכשיעור. הגמרא דוחה זאת מכל וכל, שכן אף אם בפחות מן השיעור אין חיוב חטאת, ברור שפעולה זו אסורה. מה בכל זאת היתה סברת המתיר? בתוספות הרא"ש ביאר:
"ורב חסדא לא חשיב ליה פירכא משום דפחות מכשיעור הוה דרך אכילה ולא מקרי בורר".
כלומר, יש להבחין הבחנה חדה בין פעולה הנושאת אופי של מלאכה, ובין פעולה הנושאת אופי של אכילה. בשבת נאסר לברור, אך לא נאסר לאכול. לפיכך, העוסק בברירה חייב, בעוד שהעוסק באכילה פטור. כאמור, כך נוטים רבים מן הראשונים לפרש את תנאי ההיתר במלאכת בורר, בעיקר מבין הרמב"ן ותלמידיו. כך, למשל, כתב בחידושים המיוחסים לר"ן:
"שרי לאלתר ... דכיון שאינו אלא לפי שעה אינו אלא כמתעסק באכילה".
כפי שהסברנו, יש הבדל בין עיסוק בברירה ובין עיסוק באכילה.
כאמור, יש מן הראשונים שנטו לראות בעניין "דרך אכילה" יסוד הלכתי עקרוני, החורג מעבר לגבולותיה הצרים של מלאכת בורר. הגמרא בדף עד עמוד ב דנה בהגדרה המדויקת של מלאכת טוחן. הרשב"א (בשו"ת, חלק ד סימן עה) נשאל האם מותר לחתוך ירק לחתיכות דקות מאוד סמוך לסעודה. הוא משיב:
"תשובה: מסתברא דהא דפריס סילקא, דוקא במחתך דק דק, כדי לאוכלו למחר ... אבל לאוכלו מיד - מותר, שלא אסרו על אדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות. דכענין שאמרו לענין בורר ... דאלמא: כל שאוכל לאלתר, כדרך שדרכן של בני אדם לאכול".
אם כן, הרשב"א מתיר לטחון לאלתר, משום שכך דרך בני אדם לאכול. יש מן הראשונים שחלקו עליו: בשלטי הגיבורים (על הרי"ף, לב עמוד א באלפס אות ג) הביא את דברי הרשב"א, והשתומם: ברירה לאלתר היא ברירה שלא כדרכה, ועל כן אין כל סברה ליישם את ההיתר האמור בה אף במלאכת טוחן. דברי השלטי גיבורים עולים בקנה אחד עם שיטת רש"י שהוזכרה לעיל. הרשב"א, מצידו, יבהיר כי כאשר עוסק האדם באכילה, ולא במלאכה, אין בכך כל איסור; כך לגבי בורר, וכך גם לגבי טוחן.
דוגמה נוספת ליסוד זה מצויה בתורתם של אחרונים. הרמ"א (סימן שמ סעיף ג) אסר לאכול עוגה שנכתבו עליה אותיות, משום שבאכילה זו ישנו חשש לאיסור מחיקה. בעל "טורי-זהב" על אתר תמה:
"ולא הבנתי זה, דהא אפילו במקום שיש אב מלאכה כגון בורר - אין שייך במקום אכילה, כיון שהוא עושה כן לצורך אכילה ... וכן בטוחן; וכל שכן בזה!".
הט"ז יוצר זיקה מפורשת בין ברירה בדרך אכילה, בין טחינה בדרך אכילה, ובין מחיקת אותיות בדרך אכילה, אשר אמורה, לדעתו, להיות מותרת לכתחילה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)