ארץ ישראל (ג) –ארץ ישראל ויציאת מצרים (כ)

  • הרב יהודה לב גולדברג

השיעור הקודם הסתיים בהצעה המפתיעה של הגמרא (בבא בתרא קיז.): דור יוצאי מצרים ירש את הארץ באופן מלא אפילו בטרם יצאו ממצרים ואפילו שהם עצמם מעולם לא הגיעו אל ארץ ישראל. בעוד שתפיסה כזו מדגישה עוד יותר את מגמת הרמב"ם להזכיר "עולי מצרים" דווקא כאשר מדובר בהגדרת ארץ ישראל, היא גם מעוררת שאלה לגבי היחס בין היציאה מעבדות לבין ירושת הארץ. בשיעור זה נבחן יותר לעומק את הקשר בין השניים, על רקע ברית האבות.

 

יציאת מצרים וברית בין הבתרים

יציאת מצרים, כפי שאנו זוכרים אותה בפסח ובכל השנה, מציינת בעיקר את הפיכתנו משבט משועבד לעם חופשי ועצמאי, המוכן לעמוד לפני הקב"ה במתן תורה ולהיכנס בבריתו. מסע זה, כמובן, הוזכר בפרוש בברית האבות ולכן ברית בין הבתרים ממלאת מקום משמעותי בהגדה של פסח:

"בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמַה שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית ט"ו, י"ג-י"ד)".[1]

מי שקורא את ההגדה ללא היכרות עם הפסוקים, עשוי לחשוב שכאן מסתיימת הבטחתו של הקב"ה; אך אם נפתח את החומש, בבראשית ט"ו, נגלה שהנושא העיקרי של ברית בין הבתרים אינו העבדות והגאולה ממנה, אלא ארץ ישראל! בהקשר המסופר שם בפסוקים, הקב"ה עונה לשאלה מסוימת של אברהם אבינו: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?" (בראשית ט"ו, ח'). יתרה מזאת, בברית בין הבתרים העבדות והגאולה היא רק נקודת מעבר בדרך לירושת הארץ: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית ט"ו, ט"ז), וכפי שמסכמת התורה: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית ט"ו, י"ח).

באופן דומה, ארץ ישראל מופיעה בספר שמות כיעד הסופי של יציאת מצרים. כפי שאומר הקב"ה למשה בהתגלות הראשונה אליו "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג', ח').[2] הקב"ה רואה את הירושה והישיבה בארץ ישראל לא כסיום יציאת מצרים, אלא כחלק בלתי נפרד מתהליך יציאת מצרים עצמה. מהלך הגאולה שמתחיל במצרים מסתיים לא על גדתו הרחוקה של ים סוף, או לרגלי הר סיני, אלא רק בארץ אבותינו.

זווית רחבה זו על הגאולה הצפויה ממצרים מופיעה בפירוט בתחילת פרשת וארא. כידוע, הקב"ה מציין ארבעה שלבים – לכל הפחות – בגאולה, שכותרת כל אחד מהם היא הפועל הפותח: "וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי" (שמות ו', ו'-ז'). הירושלמי (ירושלמי פסחים י, א) מביא דעה שארבע הכוסות שחייבים לשתות בליל הסדר הן כנגד ארבע לשונות גאולה אלה.

אמנם, קריאת הפסוקים האלה בהקשרם מראה שיש גם לשון חמישית של גאולה: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות ו', ח'). על רקע ברית בין הבתרים, והתיאור הקודם של יצאת מצרים הממשמשת ובאה, מציג הפסוק הזה מטבע הדברים את שיאו של תהליך הגאולה. למעשה, רק בשלב זה תתממש ההבטחה לאבות – ברית האבות – בה פותחת פרשת וארא: "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב... וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ" (שמות ו', ג'-ד').

הגמרא, כפי שראינו בשיעור הקודם, יוצקת חשיבות גדולה אף יותר ללשון חמישית זו של גאולה: ""וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" – ירושה היא לכם מאבותיכם, וליוצאי מצרים קאמר להו" (בבא בתרא קיז:). לדעת חז"ל, פסוק זה אינו מתאר ירושה עתידית, אלא שבפסוק זה מוריש הקב"ה למעשה את הארץ לבני ישראל שבאותו הדור. "אמירת גבוה כמסירה להדיוט".[3] כאשר הקב"ה מכריז על קיום התחייבותו לאבות, הארץ המובטחת להם ממילא עוברת ליד זרעם.

במילים אחרות, ירושת ארץ ישראל היא הן נקודת הפתיחה והן נקודת הסיום של יציאת מצרים, הארוגות יחד בפסוק אחד. בעוד שהגאולה תגיע אל שיאה בארץ ישראל, ההעברה המשפטית של הארץ לרשות בני ישראל במצרים מציינת את השלב הראשון בתהליך, אף שעודם נאנקים תחת סבלות מצרים. בין שתי נקודות ציון אלה תתרחש הפיכתם של בני ישראל לעם – ראשית דרך היציאה מעבדות מצרים לחרות, ולאחר מכן דרך קבלת החובה והייעוד הרוחניים במתן תורה.

לסיום חלק זה, יש לציין שהסיפור מסופר שוב לקראת סוף חמישה חומשי תורה, כאשר כעת הוא מסופר בלשון עבר. המביא ביכורים צריך להזכיר את מסלולו ההיסטורי של עם ישראל, המתחיל מאבותינו ושעבוד מצרים: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה" (דברים כ"ו ה'). לאחר שמביא הביכורים מתאר את יציאתנו משעבוד, הוא ממשיך "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (דברים כ"ו, ט'). כאן מונח בפנינו ייעודו של עם ישראל – הלא הוא סיפורה של ברית האבות – בצורה כה מלאה ומתומצתת עד שחכמים בחרו פסוקים אלה לפתוח את סיפור יציאת מצרים בליל הסדר (פסחים קטז.).[4] והיכן מסתיים תיאור זה? כמובן, ב"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם).

 

הארץ והעם

הדגשת מקומה של ארץ ישראל בסיפור יציאת מצרים אינה מוחקת את ענייני הזהות הלאומית של עם ישראל ואת מטרתו – העניינים אותם אנו נוטים לזהות בדרך כלל עם יציאת מצרים. אדרבא – היא משלימה אותם. מנקודת המבט של הברית המקורית של הקב"ה עם האבות, העם והארץ אינם ניתנים להפרדה. הפיכתם של בני ישראל לעם וירושת הארץ אינם שני רעיונות המתחרים זה בזה, אלא חזון התורה השלם לזרעו של אברהם – עם חזק ועצמאי היושב בארץ ישראל ושואב את זהותו ממנה.

לאמיתו של דבר, בעוד שברית בין הבתרים נראית כמתייחסת אך ורק לשאלתו של אברהם את הקב"ה לגבי ירושת הארץ, כפי שהזכרנו קודם – הרי שקודם לכן הובטח לאברהם לגבי זרעו. אברהם מיצר על כך ש"הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע", והקב"ה משיב לו שזרעו ירבה ככוכב השמיים (בראשית ט"ו, ג'-ה'). כפי שמעירים חלק מן המפרשים, פרק ט"ו בבראשית כולל שתי הבטחות של הקב"ה: האחת לגבי זרעו של אברהם, והשנייה לגבי ארץ ישראל.[5]

ברית בין הבתרים היא אולי, אם כך, ברית אחת הכוללת שתי מחויבויות. מסיבות שלא נתגלו לבני אדם, הקב"ה מקדים מאות שנות שעבוד במצרים לתחילת מסעו של גורלו של עם ישראל. אך כאשר מגיע רגע הגאולה, מטרתה היא ליצור עם על ארץ, וכך למלא את שני חלקי הברית בבת אחת. אם נחזור לכתוב המסכם את ברית בין הבתרים – "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" (בראשית ט"ו, י"ח) – "זרע" ו"ארץ" מוגדרים כעת כמרכיבים העומדים כל אחד בזכות עצמו, ויחד עם זאת קשורים זה לזה.

 

מה השתבש?

אמנם, פירוש זה לברית האבות ומילואה באמצעות יציאת מצרים נתקל בקושי ביחס לאופן בו אנו מציינים את חג הפסח. בחג הפסח אנו מוצאים שכאשר אנו מציינים את החג, בהגדה של פסח, הפסוקים שהובאו למעלה מובאים בצורה מקוטעת, ללא הפסוקים החותמים של ברית בין הבתרים (בראשית ט"ו, ט"ו-ט"ז) ומקרא ביכורים (דברים כ"ו, ט'), או שכנגד לשונות הגאולה אנו שותים רק ארבע כוסות של יין – ולא חמש. נראה שאנו מתעלמים ככל האפשר ממטרת הגאולה שבתורה. אם התורה שבכתב, לפי הבנתנו עד כה, רואה בירושת הארץ חלק בלתי נפרד מגאולת מצרים – מדוע התורה שבעל פה, דרך ההגדה ומצוות ארבע כוסות, מתעלמת מכך בכוונה?

אפשרות אחת היא שליל הסדר הוא פריים של הדורות. גם אם יהודי בזמן בית ראשון ראה ביישוב הארץ תהליך טבעי הנובע מגאולת מצרים, הגלויות שבאו לאחר מכן הפכו את הקישור הזה לקשה יותר. ייתכן שאף בימי בית שני, כאשר התעצב ליל הסדר בצורתו המוכרת לנו, הביאה המודעות למגבלות המצב הקיים לכך שחכמים הדגישו את היציאה ממצרים כשלעצמה, ולא את אחיזתם הבלתי-שלמה בארץ ישראל.

אמנם, לאור דברי המהר"ל ייתכן שנסיבות היסטוריות אלה משקפות משהו עמוק יותר. המהר"ל כותב כי אם הייתה גאולת מצרים מתרחשת כמתוכנן, כשירושת הארץ היא מרכיב אינטגרלי ממנה, לא הייתה מתאפשרת גלות! ממש כשם שיציאתנו מעבדות לחרות וכניסתנו לקדושת מעמד הר סיני אינם הפיכים, כך הייתה כניסתנו לארץ יכולה להיות רגע ייחודי ועל-היסטורי שלא ניתן היה להשיבו לאחור (נצח ישראל, פרק ח).

מה השתבש, אם כך? לדברי המהר"ל, זוהי הצרה האמיתית של חטא המרגלים, ששכנעו את עם ישראל לדחות את ארץ ישראל ובכך את מורשת אבותיהם.[6] כפי שמתארת התורה, הקב"ה גזר על אותו דור למות לאיטו במדבר במשך ארבעים שנה, בעוד שאל הארץ יזכו רק צאצאיהם להיכנס. לדברי המהר"ל, חומרת העונש אינה רק בעיכוב הכניסה לארץ בדור, אלא בכך ש"היה נחלק היציאה ממצרים מן הביאה אל הארץ, ולא היה מעשה אחד". מותו של דור יוצאי מצרים הביא לא רק לעיכוב במהלך ההיסטוריה של עם ישראל, אלא לסיום תהליך הגאולה בטרם עת. לדאבוננו, הסתפקנו בארבעה מתוך חמישה שלבי גאולה, והגעתנו אל ארץ ישראל בסופו של דבר הפכה לכדי מהלך היסטורי "טבעי", וכך גם הפיך.[7]

זה הטעם, לדברי המהר"ל, לכך שחטא המרגלים הביא לגלות בסופו של דבר, כפי שנאמר הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה. מצד אחד, הגמרא לומדת כידוע שחטא המרגלים ארע בתשעה באב וכך נקבעה זהותו של התאריך הזה כיום פורענות לדורות:

""וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר י"ד, א') אמר רבה אמר ר' יוחנן (אותו היום ערב) תשעה באב היה אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות"   (תענית כט.).[8]

עם זאת, מדרשים מקבילים מוסיפים שתוצאות אלה של חטא המרגלים מופיעות כבר בתנ"ך:

"מן אותה שעה נגזרה על ביהמ"ק שתתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות שכה"א "וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת" (תהילים ק"ו, כ"ו-כ"ז)[9]"   (במדבר רבה טז כ; תנחומא שלח יב).

הסברו של המהר"ל מסייע לנו להבין את הקשר בין האירועים במדבר לבין הגלות מאות שנים לאחר מכן. חטא המרגלים הוא זה שבגינו נעצר תהליך הגאולה ולכן נחלשה ירושת הארץ, וממילא נעשתה הגלות אפשרית.

יתרה מזו, חטא המרגלים תקע טריז בין עם ישראל לארצו. בעוד שעל פי ברית האבות, היו אמורים השניים להיות קשורים לעד, בני ישראל במדבר פגעו בחזון זה בכך שהם סברו כי ייעודו של עם ישראל יכול לבוא לידי ביטוי במקום אחר. במובן מסוים, העונש שניתן על ידי הקב"ה הוכיח מה שבני ישראל התמרדו נגדו. עם ישראל לעולם יהיה מחובר לארץ ישראל וישאב ממנה כח, אך כעת יכולה הלאומיות להיפרד מהארץ, וכך באמת יהיה המצב לאורך דורות רבים.

 

השניות של ליל הסדר

לסיכום, מימוש ברית האבות באמצעות יציאת מצרים והאירועים שאחריה נפגע בשל חטא המרגלים, וכך נתלשה ירושת הארץ משאר שלבי הגאולה ונסללה הדרך לגלות בעתיד. עד כה ביססנו את הטענה הזו על מקורות מהמקרא ומהמדרשים. ברוח סדרת שיעורים זו – האם נוכל לעגן טענה זו גם בביטויים הלכתיים?

 

ביצים

בסוף הלכות ליל הסדר, כותב הרמ"א:

"נוהגים בקצת מקומות לאכול בסעודה ביצים זכר לאבילות ונראה לי הטעם משום שליל תשעה באב נקבע בליל פסח"   (אורח חיים תעו ב).[10]

הרמ"א מתייחס למאפיין מעניין של לוח השנה, שתשעה באב חל תמיד באותו לילה בשבוע (למשל, ליל יום שני או ליל יום רביעי) שבו חל ליל הסדר באותה שנה. המדרש קובע כי אין כאן צירוף מקרים בלבד, אלא ישנו קשר תוכני בין שני הזמנים:

"רבי אבין פתח: "הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים" (איכה ג', ט"ו) – בלילי הפסח של יום טוב הראשון; "הִרְוַנִי לַעֲנָה" (שם) – בתשעה באב ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח. הרווני בליל תשעה באב לענה, הווי בלילי יום טוב הראשון של פסח הוא לילי תשעה באב"   (איכה רבתי פתיחתא אות יח).[11]

הקישור שעושה המדרש מעורר מחשבה, אך הרעיון לשלב זאת בליל הסדר עצמו וכך להכניס אבל לסעודת יום טוב מפתיע עוד יותר. עם זאת, אם אנו רואים בחטא המרגלים בתשעה באב לא רק עיכוב בכניסה לארץ ישראל אלא שינוי מסלולה של יציאת מצרים עצמה, הרי שהקשר בין פסח לתשעה באב נעשה ברור. גם כאשר אנו חוגגים את הגאולה, אנו מכירים בכך שישנו פער בין איך שהייתה אמורה יציאת מצרים להיות לבין איך שהיא הייתה בסופו של דבר.

 

כוס חמישית?

ייתכן שביטוי הלכתי חזק יותר בין יציאת מצרים לירושת הארץ יכול להימצא בהקשר לכוסות היין של ליל הסדר. הנחנו מקודם כדבר מובן מאליו שבליל הסדר שותים ארבע כוסות בלבד, אך לאמיתו של דבר מספר זה שנוי במחלוקת. המשניות בפסחים מדברות על ארבע כוסות בלבד, והברייתא אותה מביאה הגמרא, ממשיכה, לפי גרסת רש"י, בקו זה: "ת"ר רביעי גומר עליו את ההלל ואומר הלל הגדול, דברי ר' טרפון" (פסחים קיח.).

הרי"ף, לעומת זאת, מביא גרסה אחרת בדעתו של ר' טרפון: "חמישית, אומר עליה הלל הגדול". לרש"י, המשנה והברייתא תואמות זו את זו, אך מהו היחס ביניהן לגרסת הרי"ף ולדעתו?

בעל המאור הסביר שהמשנה והברייתא מציגות עמדות חולקות, ואנו הולכים למעשה לאחר המשנה. אחרים לעומת זאת, כולל הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ח, י), טוענים שאין מחלוקת בין המקורות; אלא, ישנו חיוב לשתות ארבע כוסות בעוד שהכוס החמישית היא רשות.

הראב"ד מסביר את ההיגיון בשיטה כזו באופן הקשור במיוחד לענייננו כעת:

"והארבע כוסות סמכום באגדה כנגד ארבע גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והחמישי כבר סמכוהו בהגדה כנגד והבאתי. ותנא קמא נמי לא יפחתו לו מארבע כוסות קאמר, אבל הוסיף עליהם חמישי הרי זה משובח"   (השגות הראב"ד על בעל המאור, פסחים כו: מדפי הרי"ף).[12]

מצד אחד הראב"ד מקבל את הקריאה הפשוטה של פרשת וארא שהצגנו קודם, בה "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ" מתאר שלב חמישי של הגאולה לאחר ארבעת הקודמים. אנו אכן מציינים את ירושת הארץ ב"לילה הזה" של ליל הסדר, כחלק מקיום הברית לאבות. בשל כך, מי שמציין את השלב האחרונה של הגאולה באמצעות כוס יין נוספת – תבוא עליו ברכה.[13]

אף הראב"ד עצמו מודה שהכוס החמישית שונה מהארבע הקודמות. היא נפרדת מארבע הראשונות המייצגות את שלבי הגאולה המתרחשת ללא תקלה לפי התכנון. את הכוס החמשית איננו יכולים לחגוג בצורה מלאה, מצד אחד; ואיננו יכולים לשכוח אותה מצד שני. הכוס החמישית שייכת מבחינה עקרונית לאותה יחידה לה שייכות ארבע הכוסות הקודמות, אך בפועל איננו שותים את הכוס הזו באותה רמת התלהבות – או, בשפה הלכתית, אותה דרגת חיוב – כמו ארבע הכוסות הראשונות.

 

כוס של אליהו

כהמשך לדברי הראב"ד, ננסה להציע הבנה חדשה למנהג קדום. לקראת סוף ליל הסדר, יהודים רבים ממלאים כוס נוספת , המכונה "כוס של אליהו". מקורה ומטרתה של הכוס הזו אינו ברור, וכמה וכמה הצעות הוצעו – הן לגבי שמה של הכוס, והן לגבי מטרתה.

הן המהר"ל והן הגר"א ניסו לקשר בין הכוס של אליהו לבין הכוס החמישית של רבי טרפון. בעוד שהמהר"ל (כפי שמובאים דבריו אצל חתנו) מורה לעורך הסדר לשתות את הכוס, לזכר "והבאתי"[14] – הגר"א משתמש בדעתו של רבי טרפון על מנת להסביר את המנהג הרווח של מזיגת הכוס של אליהו ללא שתייתה. כפי שראינו, דרכים שונות בהבנת הסוגיות מביאות לשאלה האם ישנו חיוב או שאין חיוב לשתות את הכוס החמישית. בשל כך, מסביר הגר"א אנו מוזגים את הכוס אך איננו שותים אותה, כדי לצאת ידי שתי הדעות. הכוס נקראת "כוס של אליהו" מכיוון שלעתיד לבוא יבוא אליהו, יתרץ את כל הקושיות ויענה לכל השאלות – כולל השאלה לגבי הכוס החמישית (טעמי המנהגים סימן תקנא).

ניתן להציע הסבר שונה קצת מהסבר הגר"א. ייתכן שהפעולה החריגה, של מילוי הכוס ללא שתייתה, איננה משקפת ספק – אלא אמביוולנטיות, דו-ערכיות. בעוד שהרמב"ם, הראב"ד ואחרים מתמודדים עם האמביוולנטיות באמצעות החלשת החובה ההלכתית, מנהגנו מתמודד עם השניות באמצעות עצירה באמצע הדרך. אנו מוזגים את הכוס ב"מה שהיה יכול להיות", החזון המיועד ליציאת מצרים כפי שנראה הן לאברהם אבינו והן למשה רבנו; אך איננו שותים את הכוס – כיוון שחלק זה של הגאולה לא ארע בפועל, עד שיבוא אליהו ונזכה לגאולה שלמה.[15]

 

חתימה: יציאת מצרים ו"שם" ארץ ישראל

הרעיון שהנחה אותנו לאורך שיעור זה – שהדור שיצא ממצרים הוא זה שירש את ארץ ישראל, גם אם בפועל לא נכנס אליה – הוא אולי הראיה הטובה ביותר לכך שהחזון הבסיסי של ברית בין הבתרים שריר וקיים. ארץ ישראל במובן המדיני שלה, כמולדתו של עם ישראל, קשורה בהכרח ליציאת מצרים, מכיוון ששני הגורמים נובעים מבריתו של הקב"ה עם האבות.

בשיעור הקודם שרטטנו שלושה שלבים בבעלותו של עם ישראל על הארץ: האחיזה הראשונית של האבות, הורשת הארץ על ידי הקב"ה לדור יוצאי מצרים והכיבוש בסופו של דבר על ידי צאצאיהם, "העולים ממצרים". "שם" ארץ ישראל, אם כך, נובע מברית האבות בכל שלב. הוא מתחיל בכינונה של ברית האבות והוא ממשיך עם מימושה של ברית בין הבתרים, עם כל זה שישנן ללא ספק גם אכזבות ופגמים במימוש.

אמנם, חטא המרגלים פגע קשות במהלך ייעודו של עם ישראל, אך לא באופן אנוש. ברית האבות עודנה קיימת, וירושת הארץ, גם אם היא כעת פגיעה, קשורה בקשר בל ינתק למהלך ההיסטורי שהביא אותנו לכאן. שם ארץ ישראל שייך לארץ "עולי מצרים", מכיוון שמימד זה של הארץ אינו ניתן להפרדה ממהלכו של הייעוד הלאומי שלנו, מאברהם אבינו ועד לגאולה.

 

לעיון נוסף:

1. חכמים שונים נחלקו בשאלה האם המרכיבים של ליל הסדר שנידונו בשיעור משתנים בהתאם למצב הקיים באותה עת. דוגמאות:

– אמירת "ארמי אובד אבי" כשבית המקדש קיים – ר' דוד צבי הופמן ואחרים הציעו שכל הקטע של "ארמי אובד אבי" נאמר בליל הסדר בזמן שבית המקדש היה קיים, כולל הפסוק האחרון "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" וכו' (דברים כ"ו, ט'). רק בזמן הגלות אנו משמיטים את הפסוק הזה.[16]

– כוס חמישית בזמננו – לאחר הקמת מדינת ישראל, ר' מנחם מנדל כשר קרא לשלב את הכוס החמישית בליל הסדר:

And now, in our own time, when we have been privileged to behold the mercies of the Holy Name, blessed is He, and His salvation over us, in the establishment of the State of Israel, which is the beginning of redemption and salvation from the exile of Edom, even as it is written, “And I shall bring you into the land, the same which I have lifted my hand to give unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, and I have given it unto you as an inheritance: I am the Eternal”—it is fitting and proper that we observe this pious act, the drinking of the fifth cup, as a form of thanksgiving… Just as we have been privileged to see the first realization of “And I shall bring them,” so may we be worthy of witnessing the perfect and complete redemption, the coming of the Messiah.”[17]   (Israel Passover Haggadah [New York: American Biblical Encyclopedia Society, 1950], 171)

כל אחת מעמדות אלה מניחות שליל הסדר הוא ביסודו גם חגה של ארץ ישראל, וגורם זה הושמט רק מכורח הנסיבות ההיסטוריות. אם, לעומת זאת, אנו הולכים בעקבות דברי המהר"ל לגבי חטא המרגלים, כיצד ישנה הדבר את המסקנה?

2. הפיוט "דיינו" בולט כמקום היחיד בהגדה של פסח שבו המסע המתחיל ביציאת מצרים מסתיים בכניסה לארץ ישראל ובבניין המקדש ("שהוציאנו ממצרים... והביאנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה לכפר בו את כל עוונותינו"). יתרה מזו, התשב"ץ מציע כי "דיינו" הוא המשך ישיר של "ארמי אובד אבי" ומסמל את הפסוק האחרון שהושמט (וגם את זה שאחריו) העוסקים בכניסה לארץ ישראל וההגעה למקדש. לגבי "דיינו", כותב התשב"ץ "בזה השלמנו לדרוש מ"ארמי אובד אבי" לספר ביציאת מצרים".[18] ייתכן, אם כן, שפרשת "ארמי אובד אובד" אינה קטועה בסופה לאמיתו של דבר!

ועדיין, ב"דיינו" ישנה הסטה קלה של הדגש ביחס לפסוק אותו הפיוט מחליף:

– לדעת הספרי, הפסוק בדברים כ"ו, ט' כולל גם התייחסות למקדש: ""וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה" – זה בית המקדש". עם זאת, ברור בפסוק כי השיא הוא הכניסה לארץ ישראל: "וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". לאמיתו של דבר, מרכזיותה של ארץ ישראל בהבאת הביכורים עולה כבר בפסוקים שקודם לכן: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ" (דברים כ"ו, ג').[19]

יתרה מזאת, הספרי ממשיך: "בשכר ביאתנו אל המקום הזה [המקדש, הקב"ה] נותן לנו את הארץ הזאת". בהקשר של "ארמי אובד אבי", המקדש קודם לארץ והוא כלי באמצעותו ניתן להגשים את המטרה הסופית, שהוא ישיבה בארץ.

– ב"דיינו", ירושת הארץ היא צעד נוסף לקראת המתנה הגדולה יותר של המקדש, "לכפר על כל עוונותינו". המטרה הסופית היא רוחנית, ולא לאומית.[20] מכיוון שכך, "דיינו" עשויה להיות שיאו של המסע הרוחני של ההגדה המתחיל ב"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", ולא סופו של סיפורה של ברית בין הבתרים.[21]

במקרה זה, "דיינו" לא יהווה קושיה על האופן בו תיארנו קודם את ליל הסדר.

עם זאת, בעוד שתיאור זה של "דיינו" עשוי להיות נכון לדעת התשב"ץ, הרי שפירוש מתקופת הראשונים, שמחברו לא ידוע לנו, מסיט את הדגש של "דיינו" אל ארץ ישראל דווקא. הוא מסביר שעניינו של בית המקדש הוא "לכפר חטאותינו שלא נגלה חוץ למקומינו".[22] בדומה לספרי, פירוש זה רואה את המקדש כאמצעי לארץ ישראל, ולא להפך. "דיינו" הוא, אם כך, תואם להקשר פרשת "ארמי אובד אבי" ומקיף את כל טווח ההיסטוריה של עם ישראל, ממצרים ועד ארץ ישראל, אליה אנו לא מתייחסים במקום נוסף בליל הסדר.

3. התורה מספרת כי המרגלים, כאשר עברו בארץ, "וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (במדבר י"ג, כ"ב). מכך שהפועל נכתב בלשון יחיד, "ויבוא" ולא "ויבואו", למדו חז"ל ש"פירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אמר להן אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים" (סוטה לד:; וראו רש"י, רשב"ם, אבן עזרא וחזקוני שם). לפי מה שלמדנו בשיעור זה, האם ניתן להבין טוב יותר מה הייתה בקשתו של כלב מהאבות? האם הוא רק ביקש עזרה, או שרצונו להתחבר לאבות באותה שעה נשא חשיבות מיוחדת?[23]

 

להערות ושאלות:

[email protected]

 
[1]   ברית בין הבתרים אינה נזכרת בפירוש בספר שמות; אמנם, ראו שמות ג', כ"א-כ"ב; שמות י"א- ב', ו'; ושמות י"ב, ל"ה-ל"ו, מ'-מ"ב. ראו גם מכילתא בא יד ומגילה ט.
[2]   ראו גם שמות ג', ט"ז-י"ז; שמות י"ב, כ"ה; שמות י"ג, ה'; שמות י"ג, י"א; שמות ו', ט"ז-י"ז; כמו גם דברים ד', ל"ז-ל"ח; דברים ו', כ"ג; יחזקאל כ', ו'; ותהילים ק"ה.
[3]   ראו ריטב"א בבא בתרא ק.
[4]   על הקשר בין "ארמי אובד אבי" לברית בין הבתרים ראו מורי הרב מנחם ליבטאג “Understanding Maggid – a Biblical Perspective,” available at        http://www.tanach.org/special/magid.doc
[5]   ראו, למשל, אבן עזרא (בראשית ט"ו, ז'). החזקוני (שם), לעומת זאת, מבחין מצד אחד שהפרק מחולק לחלקים, אך סבור שהחלק השני – ברית בין הבתרים – קדם לראשון בחמש שנים! באופן פרדוקסלי, דווקא מתוך כך שהוא מרחיק את האירועים המתוארים בפרק מבחינת סדר הזמנים, פירושו מדגיש את אחדות הפרק: התורה הציבה יחד שני מאורעות שאירעו בשני זמנים שונים, על מנת – כלשונו של החזקוני – "כדי לחבר את הפרשיות שנתבשר אברהם בזרע". לגבי מבנה הפרק ראו הרב יעקב מדן, "כי קרוב אליך – בראשית", עמ' 94-96, ויונתן גרוסמן, "אברהם – סיפורו של מסע", תל אביב, 2014, עמ' 95-96, 108-112.
[6]   ראו רמב"ן במדבר י"ד, י"ז: והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד
[7]   העובדה שיהושע ולא משה רבנו הוא זה שמנהיג את עם ישראל בכניסתם לארץ נזכרת בקשר לחטא המרגלים בספר דברים (דברים א', ל"ז-ל"ח; ראו ספורנו ואור החיים, בניגוד לרמב"ן). ייתכן שהדבר משקף גם את היעדר הרצף בין יציאת מצרים, אותה הוביל משה לבדו (דברים ל"ד, י"א-י"ב), לבין כיבוש הארץ, בו לא השתתף. ראו גם ספורנו דברים ג', כ"ה-כ"ו; דברים ל"ד, ד'.
[8]   כתוצאה מכך, סבור רבי נתן בר יוסף כי בתשעה באב יש לקרוא בתורה בפרשת המרגלים (מגילה לא:).
[9]   פסוקים אלה באים לאחר תיאור חטא המרגלים: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'" (תהילים ק"ו, כ"ד-כ"ה). ראו גם יחזקאל כ' כ"ג.
[10] הרמ"א מציע גם הסבר שני; הגר"א בביאורו מציע הסבר שלישי.
[11] ראו גם איכה רבתי ג יג. עם זאת, בית הלוי (שמות יב ח) מציע הבנה אחרת של המדרש.
[12] ראו גם תמים דעים סימן ל וארחות חיים, הלכות ליל הפסח יג בשם הראב"ד.
[13] ראו גם דעת זקנים מבעלי התוספות:
    "ד' כוסות כנגד ד' גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וכוס חמישי דהיינו למאן דצריך למשתיה הוא כנגד והבאתיי שגם הוא גאולה כדאיתא אינשי... עבד ששחררו רבו ומסר לו גביעו בידו אם לא הביאו לבית דירתו מה מועיל לו כל הטובה? הכא נמי אם לא הביא הקב"ה אותן לארץ ישראל מה היה מועיל להם היציאה ממצרים?" (שמות יב ח).
[14] ראו דברי נגידים, נדפס בתוך הגדה של פסח למהר"ל (בני ברק תש"מ), עמ' 176.
[15] מו"ר הרב יוסף צבי רימון מקשר באופן דומה את אליהו הנביא ללשון החמישית "והבאתי". ראו גם את טענתו שמילוי הכוס החמישית ללא שתייתה עשוי להתאים לדברי הרמב"ם (הל' חמץ ומצה ח, י; הגדה של פסח שירת מרים 334-335).
[16] שו"ת מלמד להועיל ג סה. לסקירה מקיפה של הנושא ראו הרב יוסף תבורי, "נוסח ההגדה בזמן הבית", סיני פב 97-108.
[17] למאמר ארוך בעניין ראו הרב מנחם מנדל כשר, "הגדה שלמה", נספח ז.
[18] הגדה של פסח תורת חיים (ירושלים, 1998), עמ' 132-133, 141.
[19] עם זאת ראו רמב"ן שם בפירושו השני.
[20] לאור זאת, התשב"ץ בוחר להדגיש את אופייה של הארץ כ"מקום השכינה" (140) ולא כמקום מימושו של הייעוד הלאומי. מזווית זו, כמובן, בנין המקדש הוא "תשלום כל הטובות" (141).
[21] לגבי דרישת המשנה "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (פסחים קטז.), ראו רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז ד ומאמרו של הרב יוסף תבורי הנזכר קודם.
[22] פירוש קדמון, נדפס בהגדה של פסח תורת חיים, עמ' 142.
[23] לפירוש אחר של הפסוק, המתייחס גם הוא לאבות, ראו רבנו בחיי.