ארגון פעילות חינוכית שעשויה לגרום לחילול שבת*

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בעיה[1] של גרימת חילול שבת מתעוררת הן בפעילות עם עולים, שהזמנתם לתפילה ולפעילויות בשבת עלולה לגרום לנסיעתם ברכב, והן בהזמנת קרובי משפחה חילוניים, המגיעים לביקור ברכב בשבת. מן ההיבט ההלכתי, יש לדון, ראשית כול, בבעיה של 'לפני עור'. ר' משה פיינשטיין באגרות משה (או"ח צ"ח וצ"ט) מציין את קיומו של איסור 'לפני עור' בענייננו, ואף מציע שיש כאן דין מסית. בדין מסית נדון בהמשך, אך כעת נדון ב"ולפני עור לא תתן מכשול":

מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר... ת"ל 'ולפני עור לא תתן מכשול'... הב"ע (-–שאסור לתת מכשול) בתרי עברי דנהרא"     (ע"ז, ו ע"ב).

עולה מהגמרא שאין 'לפני עור' במקום שבכל מקרה יכול הנכשל לעבור את העברה (–חד עברא דנהרא). הכשלה נאסרה רק במכשול שלא היה קיים קודם (–תרי עברי דנהרא).

נציין כאן שתי הגבלות להיתר בחד עברא דנהרא:

  1. המשנה למלך בהלכות מלוה ולוה טוען שההיתר בחד עברא הוא רק אם היה יכול לעבור על העברה ללא כל סיוע; אבל כאשר ניתן לחטוא רק בסיוע ישראל אחר, והשאלה היא רק מי יגרום לעברה, אתה או אדם אחר – אין היתר לתת מכשול ואסור משום 'ולפני עור''. יש שדייקו שהב"ח חולק, אך בכל אופן לגבי פעילות בשבת ניתן לחטוא ללא סיוע, ומגבלה זו איננה רלוונטית.
  2. יש גם לשאול מה פירוש המונח חד עברא דנהרא – האם פירושו שיש לו אפשרות בפועל כעת לעבור את העברה, או גם כשיש לו פוטנציאל לעורר את העברה. אמנם לגבי פעילות בשבת ברור שהאפשרות לחטוא קיימת בפועל, ומגבלה זו לא שייכת.

אך יש המפקפקים בכל היתר זה. תוס' אומרים:

מ"מ (בחד עברא)איסור דרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור.          (תוס' שבת ג ע"א).

את האיסור בחד עברא דנהרא, שמעלים תוס', ניתן להסביר בשלושה אופנים:

  1. מן התורה אין איסור 'לפני עור'' בחד עברא, אך קיים איסור דרבנן מטעם 'לפני עור', רבנן הרחיבו את איסור 'ולפני עור', והחילו אותו גם בחד עברא דנהרא.
  2. אין כאן איסור 'לפני עור'' כלל, אלא  איסור מדרבנן מטעם 'הוכח תוכיח'.
  3. אין כאן איסור 'לפני עור', אך יש איסור מדרבנן מדין מסייע ידי עוברי עברה. בעוד ש'לפני עור' הינו איסור שבו אדם עומד מן הצד, מסייע ידי עוברי עברה נחשב כמעורה בעברה עצמה. לכן קבעו כמה אחרונים (ע"פ רש"י בגיטין סא ע"א) כי דין מסייע נאמר רק בשעת העברה, שהרי מסייע משתתף בעברה עצמה, ואילו 'לפני עור' נאמר גם קודם העברה כי תמיד נאסרה גרימת מכשול.

לגבי בעייתנו, יש מקום לחלק בין ההבנות שהעלינו בתוס'. אם אנו מסבירים את האיסור בחד עברא מצד 'לפני עור', הבעיה קיימת; אם מצד מסייע הבעיה אינה קיימת, כי חילול השבת איננו נעשה בעת ובעונה אחת עם ההזמנה שלנו לפעילות; ואילו אם דנים מצד תוכחה, לכאורה יש מקום לאסור. נמצאנו למדים שלפי שתיים מתוך שלוש ההבנות שהעלנו, יש מקום לחוש ולאסור ארגון פעילות שכזו.

אמנם, יש לדון אם עצם האיסור מדרבנן, שתוס' מעלים, נפסק להלכה. הרמ"א (יו"ד סי' קנ"א ס"ג) מביא מחלוקת לגבי מכירת אביזרים שעלולים לשמש לע"ז לנכרים, ופוסק להקל, אך אומר שכל "בעל נפש" ראוי לו שיחמיר. את היתר הרמ"א ניתן להבין בכמה אופנים:

  1. הש"ך (שם ס"ק ז') אומר בשם הדרכי משה (חיבורו של הרמ"א על הטור), כי הדבר מותר כשם שהתירו לעשות עסקים עם גוי, למרות שאם יקרה סכסוך הדבר יכול לגרום לכך שהגוי יישבע בשם אלוהיו, דבר האסור מדין "ושם אלהים אחרים לא ישמע על פיך". דבר זה הותר משום שהגויים באלוהותם מתכוונים לקב"ה. היתר זה מרחיב הש"ך גם למכירת אביזרים שיכולים לשמש לפולחן. אם זוהי הסיבה להתיר, ברור שאין מקום להתיר אצלנו, כי נימוק ההיתר הוא מקומי, ונובע מתפיסת האלוהות של הגויים.
  2. הש"ך מוסיף ואומר כי אם האיסור בתוס' היה מצד 'לפני עור', הרי שלא היה הבדל בין אישים שונים. אך תוס' מנמקים את האיסור באפרושי מאיסורא, ואפרושי מאיסורא, לדעת הש"ך, תלוי במצות תוכחה, ולכן בגוי, שאיננו בגדר ' עמיתך', אין מצוות תוכחה; וכן המצב, לדעתו, בישראל מומר. אמנם, במקרה דנן, שהיהודים רוצים לבוא לפעילות דתית חינוכית זו, ואינם בגדר מומרים, בוודאי שאין מקום להתיר על פי ש"ך זה.
  3. ברמ"א ניתן להבין הן ע"פ הבנת הדרכי משה והן כהבנת הש"ך עצמו, אך רבים מהאחרונים מתירים תמיד בחד עברא, וטענו שהרמ"א פסק שבחד עברא אין כלל 'לפני עור'.

היבט נוסף של השאלה עולה מתוך תשובה בספר מנחת שלמה סי' ל"ה, שבה מסביר הרב שלמה זלמן אוירבך שליט"א שאיסור 'לפני עור' הוא רק בעשיית דבר שהוא לרעת האדם, וחילול שבת כזה, שהוא למטרת השבתו של היהודי בתשובה שלמה, דומה לאדם המייעץ לחברו לכרות את רגלו, כדי להציל את כל גופו, וברור שמותר.

ייתכן שגם לפי ר' שלמה זלמן אינך יכול להציע לאדם עצמו "חלל שבת ובוא לביתי על מנת שתחזור בתשובה", ולוּ מדיני מסייע וחובת תוכחה. אולי הותר לך רק מצד 'לפני עור' לספק לו אמצעים שיכולים לגרום לחילול שבת בטווח הקצר, ולהשבתו בתשובה בטווח הארוך. לכן גם מותר לתת אוכל לפני אדם שאיננו שומר מצוות, למרות שזה יוביל לאכילה ללא ברכה, כי הבקשה ליטול ידיים יכולה לגרום רק להרחקה מהדת, וברור שאין בכך נתינת מכשול. הרב אוריבך מרחיק לכת עוד יותר ואומר שאדם הרואה את חברו שותה יין עורלה, והדרך היחידה להצילו היא לתת לו יין טבל שאסור מדרבנן – מותר לתת לו יין טבל, שכן כך מצילים אותו ממכשול יותר גדול. זוהי מהפכה אדירה בנושאי 'ולפני עור' באיסורים. התפיסה בנויה על יסוד הערכה מסוימת של התרחישים השונים שעלולים לקרות אם לא תעבור את העברה. אתה מניח שאם לא תעבור, ייווצר מצב חמור יותר, ומן הסתם, גם אם אחר-כך במבט לאחור תיווכח שהכשלת אותו, ואם היית מונעו מהאיסור, לא היה נגרם נזק גדול, בכל זאת מכיוון שבשעת המעשה התכוונת לטובה, לא עברת על 'לפני עור'. ולכן, בנידון דידן אם ההערכה שלך היא שהאדם יתקרב בעזרת פעילות חינוכית זו, אין הדבר מוגדר כמכשול.

ייתכן שניתן לסייג את דברי הגרש"ז. האחרונים מעירים שלא הרי 'לפני עור' בגרימת עברה על איסור הלכתי, כאיסור 'לפני עור' בגרימת מכשולים אחרים: בכל המכשולים הרגילים, נתינת ייעוץ כלכלי גרוע לדוגמה, האדם עובר רק אם המוכשל לא מעוניין בכישלון ואתה מכשילו; אולם אם האדם רוצה בכישלון, אין בכך 'לפני עור'. לעומת זאת, לגבי הכשלה באיסורים, גם אם הנזיר רוצה לשתות יין, אסור להגיש לפניו כוס. כך הסבירו האחרונים את מה שכתבו התוס', כי בהכשלה באיסור דרבנן עוברים רק על 'לפני עור' מדרבנן – והלוא לכאורה קשה: במה הכשלה באכילת בשר עוף בחלב (אסורה לפי תוס' רק מדרבנן) מהווה פחות מכשול מאשר הכשלה בהשקעה כלכלית אומללה (האסורה מדאורייתא)? אותם אחרונים ביארו כי אם הנכשל איננו רוצה במכשול ואיננו יודע עליו, הרי שהמכשיל עובר על איסור מדאורייתא, גם אם המכשול הוא איסור מדרבנן; אלא שדברי תוס' נאמרו במקרה שבו הנכשל רוצה באיסור, שאז רק הממד הייחודי של הכשלה באיסור קיים, אך רק ברמה דרבנן. לכן גם בגרימת איסור דרבנן ניתן לעבור ב'לפני עור' מן התורה אם האדם לא רוצה לעבור את העבירה, כי זוהי עצה גרועה, אבל גם אם האדם רוצה לעבור את העברה, יש בעיה ייחודית של 'לפני עור' באיסורים.

במכשול שאיננו איסור יש יותר מקום לאמץ את תפיסת הגרש"ז, ואילו באיסורים קשה יותר להתבונן על התמונה הכוללת, כי בסופו של דבר נגרם איסור.

כמן כן יש לבחון את דבריו ביחס לחקירה הקיימת באחרונים על רקע מחלוקת בעה"מ והרמב"ן בסנהדרין (עד ע"א), לגבי השאלה האם 'לפני עור' הינו איסור עצמאי הנשאר קבוע בכל המכשולים, או שהמכשיל עובר על רובד  נמוך מאותה עברה שניסה להסית אליה (מי שהסית לרצח, עובר על איסור רציחה ברמה נמוכה). אם איסור 'לפני עור' הוא עברה כללית ועצמאית, אין קשר לחומרת העברה שמסיתים אליה, אבל אם זוהי עברה ספציפית, המכשיל עובר על העברה שהוא הכשיל בה לפי חומרתה העצמאית – דאוריתא דרבנן וכו'.

ובכן אם האיסור הינו לאו העומד בפני עצמו, אזי יש מקום לראות את התמורה הרוחנית בכללותה לטווח ארוך. אולם אם 'לפני עור' הינו פן של העברה המתבצעת ע"י הנכשל, יש פחות מקום להתיר על סמך הראייה הכוללת של הגרש"ז אוירבך.

בהערות על המנחת שלמה נאמר שהחזו"א לא התיר כהאי גוונא באיסור ודאי. המשנה בשביעית אומרת שאסור למכור למחלל שביעית כלים שמטרתם אך ורק לאיסור, אולם כלים שניתן לעשות בהם גם איסור וגם היתר,-מותר למכור. החזו"א שואל למה מתירים בכלי איסור והיתר, והרי יש בזה ספק 'ולפני עור'. הוא עונה כי נתינת דבר שלא ברור שיגרום לאיסור הותרה, כי אם נחמיר בספקות נגרום מניעת חסד ומכשול לעמי ארצות ונעבור על 'לא תשנא' ושאר עברות. על פי זה נכתב בהערות למנחת שלמה, שהחזו"א הולך נגד שיטתו של הגרש"ז אוירבך במקרים של ודאי איסור. אך יש לציין שהחזו"א ורש"ז אינם דנים באותו מקרה. ר' שלמה זלמן דן במקרה שהרעה והטובה שעשויים להיגרם הן מאותו מישור – יש פגיעה רוחנית שיכולה לגרום לטובה רוחנית. החזו"א טוען שאם בשביעית לא נמכור להם, הבעיה איננה שהדבר יפגע בהם מבחינה רוחנית, אלא שיווצר מצב של שנאה ותחרות; מבחינת טובתם הרוחנית ייתכן שעדיף היה לא לתת, ואם כן הטובה איננה באותו מישור של הרעה. אין ראיה, אם כן, מדברי החזו"א נגד הרש"ז.

ר' משה פיינשטיין בתשובה צ"ט חולק על זה מכול וכול, ואף מביא את דין מסית בנוסף לדין 'לפני עור'. לדעתו, ע"י הזמנת האדם לפעילות, אתה מגרה אותו לעבור עברה. הוא מוכיח מנחש הקדמוני, שלמרות שלא הסית לע"ז, אלא לשאר עברות, הוא נקרא מסית. (אם כי קשה להקיש מנחש לגבי מכלול העברות, שכן בגן עדן הייתה זו העברה היחידה, אך גם מהרמב"ם במו"נ משמע שדין מסית שייך בכל עבירות).

ר' משה מחלק בין איסור מסית לאיסור 'לפני עור' – מסית חייב רק אם הפעולה חייבת להיעשות באיסור, אך לדרבן אנשים הגרים בסמיכות ויכולים לבוא ברגל לפעילות, מותר מצד מסית, ואסור רק משום 'לפני עור'. הוא טוען שבהודעה על קיום פעילות שיש בה פרסים ללא דרבון מפורש, לא עוברים על איסור מסית, אבל יש בהודעה זו ספק 'לפני עור'. הוא אומר כי יש להבהיר שפרסים אלו יינתנו רק ללא מחללים שבת. בפועל קשה מאוד ליישם פסק זה, וגם ההיתר לתלות מודעה ולא לשדל איננו אפקטיבי, לצערנו, היום, ולכן תשובתו של ר' משה מרחיקת לכת באופן משמעותי. יישום תשובתו של ר' משה ילווה בסגירת בתי הכנסת ברוב הקהילות בגולה.

גם מי שיחלוק על חידושו של הרש"ז לגבי 'לפני עור', הרי שלגבי מסית בוודאי שיש מקום לאמץ את שיטתו, שכן מסית מנסה להעבירך מדרך טובה לדרך רעה, וכאן יש לבחון את הדרך בכלליותה. בנוסף, היתרו של ר' שלמה היא מהפכני לגבי 'לפני עור' באיסור דאורייתא, אך לגבי חד עברא דנהרא, שבו האיסור הוא מדרבנן, יש יותר מקום להתיר, וזאת יש לבחון ע"פ הסברות שהעלינו:

  1. אם מדובר על איסור 'לפני עור' מדרבנן, השאלה היא אם ניתן לסמוך על היתר הרש"ז ברובד דרבנן.
  2. אם האיסור הוא מצד מסייע ידי עוברי עברה, הבהרנו כבר שאין איסור אם ההכשלה איננה נעשית בו זמנית לעבירה.
  3. גם אם לגבי 'לפני עור' יש מקום לדון בכל עברה לגופה, אך לגבי תוכחה ואפרושי מאיסורא, הנלמדים מ"הוכח תוכיח את עמיתך", ברור שיש לראות את התמונה בכללותה, שהרי מצוה לומר דבר הנשמע ואסור לומר דבר שאינו נשמע, והתוכחה נמדדת בתועלת שלה לטווח ארוך, וכאן תפיסתו של ר' שלמה היא בוודאי במקומה.
  4. קיים צד נוסף להתיר, עפ"י שיטת הריטב"א בע"ז, האומר שאם אדם עובר עבירה ב"סיטונות", אזי אין 'לפני עור' אם אותו אחד יעבור פעם נוספת מחמתנו למרות שהפוסקים לא פוסקים כמוהו, ניתן לצרף את דינו למערכת השיקולים במישור הפורמלי.

סיכום

במצבים של תרי עברי דנהרא, שבלי פעולתנו לא היה יכול להתבצע איסור, קשה מאוד להסתמך על היתרו של ר' שלמה זלמן.

אבל בחד עברא דנהרא, יש רבים המתירים לכתחילה. גם אם נאסור מדרבנן, יש מקום להתיר אם הפעילות נושאת אופי חינוכי (ברור שסתם פעילות שאינה חינוכית כלל אסורה), למרות שברור שזה לא יגרום לחזרה בתשובה אמיתית, אבל די בהתקרבות אל הקב"ה.

כמובן שקיימים כאן גם היבטים נוספים, מעבר לצד הפורמלי של 'לפני עור'. יש לשקול כיצד אנו הולכים להיות שותפים בעניין כזה מבחינה ציבורית , וזוהי בוודאי בעיה עקרונית. הדבר מצטייר כנתינת גושפנקא לביצוע העברה, למרות שכל ההיתר הינו מצד 'לפני עור'.

מבחינה מעשית, במישור הפרטי ר' שלמה זלמן פוסק שניתן להזמין אדם המחלל שבת, רק בתנאי שתציע לו מקום לינה באזור, גם אם הוא ידחה הצעה זו. כמובן שהיתר זה תקף אך ורק בהזמנה בעלת מטרות חינוכיות, ועל מגבלה זו יש להקפיד.

במישור הציבורי הבעיה חמורה יותר משתי בחינות: מצד אחד הצורך לקיים את המסגרת גדול. מצד שני, התחושה שבית הכנסת כמוסד נותן יד לעניין, בעייתית. ואעפ"כ, אם נתחשב בנסיבות, ובמיוחד כשמדובר בעיירה ברוסיה, רצוי וניתן לבצע פעילות שכזו. אך ככל שניתן יש לדאוג לאופציה להגיע ברגל, ואסור בשום אופן שייווצר מצב, שבו אתה תציג את חילול השבת כדבר שאתה שלם עמו. עליך להבהיר שחילול השבת הוא למורת רוחך, ועדיף שיגיעו ברגל או ישהו בקרבת מקום.

 

*   זהו שיעור של הרב ליכטנשטיין שהועבר במוצ"ש פרשת יתרו תשנ"ב, וסוכם על ידי אחד התלמידים.