דילוג לתוכן העיקרי

אני - תפילה | 1

קובץ טקסט

השיחה נאמרה בישיבת הר עציון בתחילת חודש אלול תשנ"ה. כתב וערך: אביעד הכהן

שנינו במסכת ברכות (לב, ע"ב): "ארבעה דברים צריכים חיזוק, ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ", ואחד מהם זו תפילה. ומסביר רש"י: "צריכין חיזוק - שיתחזק בהם אדם תמיד בכל כוחו".

אם בכל השנה צריכה התפילה "חיזוק", על אחת כמה וכמה שכן הוא בעומדנו לפני הימים הנוראים, שבהם מרכז עבודת ה' הוא התפילה.

זכות גדולה נפלה בחלקו של כל אדם, כל אשר צלם אלוקים בו. הקב"ה איפשר לאדם להתפלל. האנושות היתה נראית אחרת, עצובה יותר, אומללה יותר, אלמלא זכות זו שניתנה לאדם.

וכי יכול אדם לבוא בבקשות אישיות, כביכול קטנטנות, אל בורא עולם, "האל הגדול הגבור והנורא"? לכאורה, לא היה מקום לפניה מעין זו.

אמנם, הגמרא (מגילה לא, ע"א) אומרת:

כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה (דברים י, יז): "כי ה' אלוקיכם הוא אלקי האלקים ואדני האדונים, האל הגדול, הגבור והנורא, אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד", וכתיב בתריה "עשה משפט יתום ואלמנה ואהב גר לתת לו לחם ושמלה" (ואיזה פער בין "האל הגדול הגבור והנורא" לבין "אהב גר לתת לו לחם ושמלה"!). שנוי בנביאים דכתיב (ישעיהו נז, טו): "כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו, מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים ולהחיות רוח נדכאים", ומשולש בכתובים שנאמר (תהלים סח, ה) "סלו לרכב בערבות בי-ה שמו, ועלזו לפניו, אבי יתומים ודיין אלמנות, אלקים במעון קדשו".

הקב"ה הוא כה גדול עד שאין לפניו הבדל בין שמש וירח לבין לחם ושמלה. יש כאן תשובה פילוסופית, אולי מחשבתית, אך אין זו תשובה קיומית. מבחינה קיומית יש בעיה: וכי יכול אני לפנות לקב"ה בבעיה הקטנה שלי?

אכן, הקב"ה השריש באדם את התחושה שיכול הוא להתפלל, ולא עוד אלא שהקב"ה - "שומע תפילת כל פה" הוא, תפילתו של כל אחד, של כל צורת בקשה, תהא אשר תהא.

דוד המלך עליו השלום אמר: "אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד" (תהלים קמב, ג). כמה קל לאדם שיכול הוא לשפוך שיחו לפני הקב"ה. עולם שאיבד את אימונו בקב"ה מחפש תחליפים. פסיכולוגים, רופאים, עובדים סוציאליים. העיקר שמישהו יקשיב.

כמה צריך אדם להיות מאושר על שיכול הוא לשפוך שיח לפני הקב"ה. "קולי אל ה' אזעק, קולי אל ה' אתחנן" (תהלים קמב, ב).

אמנם, יש מדרגה למעלה מזו. "יערב עליו שיחי, אנכי אשמח בה'" (תהלים קד, לד). בעוד האדם מתלבט האם מבחינה קיומית יכול הוא לפנות לקב"ה, באה הבשורה המרנינה: "יערב עליו שיחי". תפילתי ערבה לפניו. אלמלא כתוב זה לא היו הדברים ניתנים להיאמר. כאותה אם, שפטפוטי תינוקה ערבים עליה, כך, כביכול, ערבה תפילתו של אדם מישראל על הקב"ה.

היש שמחה גדולה מזו? מישהו שומע, מוכן להקשיב.

לעתים עוברים אנו ליד קבצן ברחוב, נותנים לו מטבע, והוא מברך ומברך וממשיך לברך. וכי אנו עוצרים לרגע כדי לשמוע? אבל הוא בשלו, מרגיש צורך להודות. לעתים אדם משיח צרותיו לידיד קרוב, וחושב בלבו: "מדוע אני טורד מחשבותיו בצרותיי שלי, מדוע אגזול מזמנו?"

אבל אצל הקב"ה:"יערב עלי שיחי, אנכי אשמח בה'." אדרבה, הקב"ה פונה, כביכול, אל האדם ואומר לו: הנני מבקש לשמוע אותך.

קיים בתפילה מימד נוסף והוא הקשר המתמיד עם הקב"ה. ה"יהודי הקדוש" מפשיסחה שאל פעם: הנחש נתקלל "ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג, יד). וכי מה רע בכך, והלא פרנסתו מובטחת, בכל יום, בכל עת ובכל שעה? אכן, קללתו היתה בעצם אי ההיזקקות לקב"ה.

הגמרא (יבמות סד, ע"א) אומרת: "לא נתעקרו אמהות אלא בשביל שהקב"ה מתאווה לתפילתן". לפעמים הקב"ה שולח אלינו צרות מפני שמבקש הוא לשמוע את קולנו. "הראיני את מראייך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה" (שיר השירים ב, יד).

התורה (בראשית כז) מספרת לנו על יצחק אבינו המברך את בניו. בעוד שליעקב ניתנה ברכת "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש", נתברך עשיו בברכת "הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל". מה ההבדל? אצל יעקב נאמר "ויתן לך", יתן - ויחזור ויתן. ואילו עשיו יכול להיות שקט ושלו. יש לו "פוליסת ביטוח". יעקב צריך לפנות אל הקב"ה בכל עניין, קטן כגדול. המובן מאליו אצל עשיו, הוא בעיא, תרתי-משמע, אצל יעקב.

אספר לכם דברים ששמעתי מפיו של מנהל אחד מבתי האבות במיאמי, ארה"ב, שבין כתליו מתגוררים עשרות זקנים. ילדיהם מתגוררים במקומות מרוחקים, ניו-יורק, וושינגטון, שיקגו. יש שלושה סוגים של ילדים: כאלה השולחים כל חודש המחאה להוריהם. הבן מצרף כמה מלים, לפעמים אפילו זה לא. מכל מקום, האב יודע שבנו זוכר אותו כל חודש. אחרים שולחים כל חודש את ההמחאה ישירות למשרד. אמנם, לא לאבא, אבל בכל זאת - הם מראים שעדיין זוכרים הם את הוריהם.

אבל - הוסיף המנהל ואמר - יש כאלה שמסתפקים ב"הוראת קבע" לבנק, והפקיד שולח את הכסף מדי חודש, מבלי שהבן יודע אם אביו עדיין בחיים אם לאו. הכל פועל באופן אוטומטי.

זה ההבדל בין יעקב לעשיו. הקב"ה אומר ליעקב: עליך לבקש בכל פעם. לא תקבל דבר מבלי שתבקש. לעשיו, לעומת זאת, יש "הוראת קבע". פוליסת ביטוח.

לא מדובר כאן בקשר סתם, אלא בזיקה קרובה. אנו פונים לקב"ה בלשון נוכח: "ברוך אתה ה'". אכן, יש כאן נוסח "מעורב" של נוכח ונסתר. וכפי שמסביר הרשב"א, עלינו לדעת שמצד אחד הקב"ה הוא בבחינת נעלם, "א-ל מסתתר", אך מצד שני הננו פונים אליו בלשון נוכח - "אתה".

קיימת אפשרות של שינוי, ניתן לפתח עולם חדש. דבר אינו "סגור". צרה, מצוקה, מחלה, הכל ניתן לשינוי.

הקב"ה שומע תפילת כל פה. הגמרא (ברכות לב, ע"ב) אומרת:

אמר ר' חמא בר חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה - יחזור ויתפלל, שנאמר (תהלים כז, יד): 'קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה' '.

דווקא התפילה היא הדרך לחיזוק. כמאמר הגמרא (שם) להלן:

אמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, ואף על פי כן לא נענה אלא בתפילה שנאמר (דברים ג, כו) 'אל תסף דבר אלי' וסמיך ליה 'עלה ראש הפסגה'.

על האדם לדעת ש"הכל פתוח", שיוכל להשיג משהו בתפילתו, שמדבר הוא אל מי שאוזניו, כביכול, כרויות לשמוע תפילתו. רק אמש נפגשתי עם מישהו, שלשמע דבריו התחלתי לבכות. לפני הרבה שנים, כך סיפר לי, כשהיה חשוך ילדים, פנה אלי לעזרה. הבאתי את המקרה שלו לפני אחד הרופאים המפורסמים בניו יורק, אך התשובה היתה: "אין מה לעשות. הוא לא יוכל להביא ילדים לעולם". אבל אותו שליח שהביא לי תשובה זו הוסיף מדיליה: "יבקש רחמים". עברו מאז עשר שנים, ואולי אף יותר, והנה הוא מספר לי אתמול שאשתו בהריון. אכן, אין דבר "סגור" בפני שערי תפילה. "יתפלל - ויחזור ויתפלל".

משורר התהלים אמר: "אני תפילה" (קט, ד). התפילה באה לידי ביטוי באישיותו של אדם. רצונך לעמוד על אישיותו של אדם - התבונן בתפילתו.

על הפסוק (בראשית כד, סד): "ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל", אומר המדרש: צפתה שידו שטוחה בתפילה. אמרה: ודאי אדם גדול הוא". לאחר שראתה אותו מתפלל, "ויצא יצחק לשוח בשדה", הכירה מתפילתו ש"אדם גדול" הוא.

הדבר הראשון הנחוץ לתפילה הוא פתיחות. פתיחות כלפי עצמך. הבריות חושבים 'פלוני אינו פתוח כלפי זולתו'. אך יש לא מעט אנשים שאינם פתוחים כלפי עצמם. כל אחד, הורה, מחנך או רב, שואל את תלמידיו או ילדיו "מה נשמע", והתשובה הכמעט אחידה היא "הכל בסדר". אינך מצליח לדבר אתם, לדובב אותם. הם "סגורים" לא רק כלפי זולתם אלא גם כלפי עצמם. אין הם מסוגלים להתבונן בעצמם. כדי ל"היפתח" בפני הקב"ה יש צורך שאדם "ייפתח" תחילה כלפי עצמו. שלא יסתפק רק באמירת התפילות שבסידור, אלא יוסיף להן בקשה משלו. ולו בלבו פנימה.

את תפילת העמידה אנו פותחים: "ה' שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך". לפי הרבה פוסקים זהו חלק מהתפילה. "שפתי תפתח", היינו: פתח את לבי. הנני מרגיש "סגור", לבי מסרב מלהיפתח.

דוד המלך אמר "עם לבבי אשיחה" (תהלים עז, ז). אישיותו של האדם באה לידי ביטוי בתפילה. יכולתו של אדם "לשוחח" עם לבו היא אמנות המלמדת על אישיותו. אדם צריך להיות מסוגל לשוחח עם עצמו שיחה כנה, בחדרי חדרים, ורק לאחר מכן - "אשפוך לפניו שיחי, צרתי לפניו אגיד" (תהלים קמב, ג).

להמשך המאמר...

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)