אלה הדברים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

אלה הדברים / הרב אהרן ליכטנשטיין


לפרשת דברים*

"אלה הדברים אשר דִּבֵּר משה אל כל ישראל בעבר הירדן..." (א', א).

מהם בדיוק ה"דברים" שאותם דיבר משה? מה התוכן והאופי של נאומו? רש"י מסביר שמדובר בדברי תוכחה, וכך עולה גם מדברי הספרי:

" 'אלה הדברים אשר דבר משה' - וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד? והלֹא הוא כתב כל התורה כולה, שנאמר 'ויכתֹב משה את התורה הזאת'! מה תלמוד לומר 'אלה הדברים אשר דבר משה'? מלמד שהיו דברי תוכחות, שנאמר 'וישמן ישורון ויבעט' (ל"ב, טו)" (א', א).

רש"י והספרי קראו את משפט הפתיחה של הספר לאור פרשת האזינו, הנמצאת בסוף נאומו של משה, וכוללת דברי תוכחה. לעומתם כותב הרמב"ן, שהמילים "אלו הדברים" מתייחסות אל המצוות הרבות המופיעות בספר דברים, החל מעשרת הדיברות בפרשת ואתחנן.

בהתאם לשיטתם נחלקו רש"י והרמב"ן בשאלה, מדוע מדגישה התורה כי משה דיבר "אל כל ישראל". רש"י מסביר מדוע הכרחי לומר דברי תוכחה בפני כל ישראל:

"אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים: אתם הייתם שומעים מבן עמרם, ולא השיבותם דבר מכך וכך, אילו היינו שם - היינו משיבים אותו! לכך כנסם כולם, ואמר להם: הרי כולכם כאן, כל מי שיש לו תשובה ישיב!".

ואילו הרמב"ן לשיטתו מסביר, מדוע המצוות צריכות להיאמר בפני כל ישראל:

"כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל, כאשר היה במתן התורה".

אם נסקור את מבנה הספר כולו, נוכל לראות שפרשת דברים וחלק מפרשת ואתחנן עוסקות בעיקר בדברי תוכחה, וכך גם רובה של פרשת עקב. פרשיות ראה, שופטים וכי-תצא מכילות בעיקר מצוות. פרשת כי תבוא עוסקת בשני הדברים. פרשיות ניצבים-וילך עוסקות בחלקן בדברי תוכחה, וזהו גם נושאה של פרשת האזינו. ישנו, אם כן, בסיס איתן לכל אחת מן השיטות, שכן ספר דברים אכן כולל את שני המרכיבים. ייתכן שהמילים "אלו הדברים", הפותחות את הספר, מתפרשות באמת בשני האופנים במקביל: גם תוכחה וגם מצוות.

הבנת אופיו של הנאום קשורה גם לזהותו של הנואם. הפסוק מכנה אותו בפשטות: משה, אולם ביהדות מקובל להתייחס אליו כאל רב ומחנך, ולכנותו "משה רבנו". הרמב"ן בפרשת יתרו (י"ח, טו) באמת מציין כמה תפקידים שמילא משה: דיין, רב המלמד תורה, איש א-לוהים המתפלל על החולים ומודיע אם נשמעה תפילתו, ועוד.

מקצוע החינוך כולל בדרך כלל שני מרכיבים. מרכיב אחד הוא ההוראה: העברת מידע והקנאת ידע, ומרכיב שני הוא החינוך במובן הרחב: עיצובו ופיתוח דמותו ואופיו של התלמיד. גם משה רבנו, כמחנך, חבש את שני הכובעים, ומילא את שני התפקידים: לימד את בני ישראל תורה ומצוות, וגם הוכיח אותם וניסה לעצב את דמותם.

אין מדובר בשתי משימות המנותקות זו מזו, אלא ישנה הפריה הדדית ביניהן. כל אחת משתי המשימות זקוקה לרֵעותה. מצד אחד, לימוד תורה מותנה בדרישה מוקדמת, שלתלמיד ישנה מערכת ערכים ומידות בסיסית. הרמב"ם מדגיש זאת בהלכות תלמוד תורה:

"אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה, מחזירין אותו למוטב, ומנהיגין אותו בדרך ישרה, ובודקין אותו, ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו" (ד', א).

הרמב"ם מציב דרישה זו באופן קיצוני במיוחד, ומ"מ עצם הרעיון ודאי חשוב ומוסכם: אין אדם רשאי ללמוד תורה, אלא אם יש לו בסיס ערכי מסויים, ומחוייבות בסיסית לתורה וליראת שמיים. אדם חייב לעבוד על תפילתו, קודם שהוא עמל על הבנת 'קצות' מסובך. עלינו לחקות את אבותינו, שכאשר עמדו בהר סיני לקבל תורה ומצוות, הקדימו "נעשה" ל"נשמע".

מצד שני, לימוד התורה מאפשר לאדם ללמוד ערכים ולקבל תוכחה והדרכה רוחנית. "תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" (תהילים י"ט, ח). התורה מפתחת את אישיותו של האדם, כך שיוכל להגיב כראוי כאשר הוא נתקל בתוכחה או בדרישות ערכיות ומוסריות. הגמרא בערכין אומרת:

"תניא - אמר ר' טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו: טול קיסם מבין עיניך, אמר לו: טול קורה מבין עיניך" (טז:).

דברי הגמרא מדגישים את הרעיון, שאין זה פשוט לקבל תוכחה וביקורת בונה. אדם צריך להיות בעל בסיס איתן של לימוד תורה, כדי שתהיה לו אישיות כזו שתהיה מוכנה להשתנות בעקבות קבלת תוכחה.

נמצא שלימוד התורה והתוכחה זקוקים זה לזו. תהליך ההתפתחות נעשה אפוא בשלבים, כאשר כל התקדמות במישור אחד מאפשרת התקדמות במישור השני, וחוזר חלילה.

התורה מציינת את המועד המדוייק שבו נשא משה את נאומו:

"ויהי בארבעים שנה, בעשתי עשר חדש באחד לחדש, דִּבֵּר משה אל בני ישראל, ככל אשר צוה ה' אֹתו אלֵהֶם" (א', ג).

רש"י, בעקבות הספרי, מנמק מדוע בחר משה לשאת את נאומו דווקא במועד זה:

"מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב, שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר: ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו: כדי שלא תניחני, ותלך ותדבק בעשו אחי".

יש לשים לב לכך, שרש"י אינו קובע כלל, שאדם צריך לשמור את התוכחה בלבו, ולאומרה סמוך למיתתו. רש"י נותן נימוק ספציפי לכך שיעקב בחר לנהוג כך. מדוע אפוא בחר משה לחקות את יעקב, ולהוכיח את בני ישראל סמוך למיתתו, הרי המניע של יעקב לנהוג כך אינו נוגע למשה?

רש"י אינו נותן מענה לשאלה זו, אולם לדברינו ייתכן שהיתה למשה סיבה טובה לנהוג כך. האם יכל משה להוכיח את דור יוצאי מצרים, שחטאו בעגל ובמרגלים, ומאסו בארץ ישראל? האם תוכחה לדור כזה יכולה להועיל? רק לאחר שמשה עמל והשקיע בבניית דור חדש, וחינך את בניו לאור הערכים שבהם הוא מאמין, יכל משה לומר את דברי התוכחה שלו באופן שייקלטו ויופנמו.

כעת, לאחר שחרש, זרע והשקה, יכול משה לקצור את פירות עמלו. כעת עומד לפניו דור, שניתן לומר לו הן דברי תוכחה, והן מצוות. זהו הרגע שבו בני ישראל מוכנים להיכנס בברית, הכוללת מצוות וערכים גם יחד, כפי שאומר משה לקראת סוף נאומו:

"אתם נצבים היום כֻּלכם לפני ה' א-להיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושֹטריכם, כל איש ישראל... לעֹברך בברית ה' א-להיך ובאלתו, אשר ה' א-להיך כֹּרֵת עמך היום. למען הקים אֹתך היום לו לעם, והוא יהיה לך לא-להים..."(כ"ט, ט-יב).



* השיחה הועברה בליל שבת פרשת דברים תשס"ג, וסוכמה ע"י דב קרול ואבי שמידמן.