דילוג לתוכן העיקרי

בכורות | דף ז | אכילת דבש

 

בעיון הקודם עסקנו באופן כללי בהלכה הקובעת כי "היוצא מן הטמא - טמא". כפי שהזכרנו, ביצים או חלב שמקורם בבעל חיים טמא, אסורות באכילה. הגמרא בדף ז עמוד ב מצטטת את התוספתא (בכורות א, ז) המציינת דבר מאכל היוצא מן הכלל:

"מיתיבי: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר - מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן".


אם כן, אף שהדבורה אסורה באכילה (מדין "שרץ העוף") הדבש שהיא מפיקה מותר.

מן הגמרא עולה כי ישנם שני טעמים להיתר אכילת הדבש. בתוספתא מפורש, כי מותר לאכול את הדבש משום שאיננו עובר תהליך כלשהו בגופה של הדבורה. ואמנם, המדענים מסבירים כי לדבורה ישנן שתי קיבות: האחת דומה לזו של כל בעלי החיים, ונועדה לעיכול מזון; והשניה "קיבת דבש" הממוקמת לפני הקיבה הרגילה, ובה נקלט הדבש. אם כן, הצוף שאותו מוצצת הדבורה איננו עובר תהליך רגיל של עיכול, ואפשר שזהו הרקע לדברי התוספתא.

הגמרא קובעת, כי רב ששת איננו מקבל את הנימוק שבתוספתא. לדעתו, עצם העובדה שהדבש יצא מן הדבורה אמורה לאסור אותו באכילה, אף אם לא עבר תהליך כלשהו בגופהּ. משום כך, מסיקה הגמרא שרב ששת מקבל את עמדתו של רבי יעקב, ולפיה ישנה גזירת הכתוב מיוחדת המתירה את הדבש באכילה. על פי דעה זו, בהחלט ייתכן שהדבש עובר תהליכים שונים בגופה של הדבורה, אך חרף תהליכים אלה, סוף סוף הוא מותר באכילה.

הראשונים על אתר נחלקו בהכרעת ההלכה. הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ג, ג) ציטט את התוספתא ואת נימוקה. לדבריו, הדבש איננו עובר תהליך כלשהו בגופה של הדבורה, ועל כן הוא מותר. כאמור, פשטות הסוגיה שרב ששת איננו מקבל את התוספתא, אלא את פירושו של רבי יעקב. ואמנם, מפסקי הרמב"ם נראה שדחה את דעת רב ששת: הוא קובע כי מי רגליים של חמור מותרים בשתיה, בשונה מפסיקתו של רב ששת; ואף מתיר אכילה של דבש צרעות, בשונה מרבי יעקב שמתיר דבש דבורים בלבד.

הרמב"ן (בהלכות בכורות, דף ד') חלק על הרמב"ם, וקבע שיש לחשוש גם לדעת רב ששת. לכן, אוסר הרמב"ן מי רגליים של בהמה טמאה, וכן מתיר באכילה אך ורק דבש דבורים.

השולחן ערוך (יורה דעה, סימן פ"א סעיפים א', ט') מביא את שתי הדעות (הן לגבי מי רגליים, והן לגבי דבש שאיננו מן הדבורים), ולא מכריע בפירוש.

שאלה מעשית התלויה במחלוקת זו נידונה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"א סימן נ"ט). הוא עוסק ב"מזון מלכות" המופק מגוף הדבורה, ומעורב במוצרי טבע ובקפסולות ויטמנים. מזון המלכות איננו דבש, אלא נוזל אחר המופק מן הדבורים. מבחינה רפואית, אין הוכחה חותכת ליעילותו, והוא אף עשוי לגרום אלרגיה. עם זאת, טבעונים למיניהם רואים בו מוצר מזון מרכזי וחשוב ביותר, וכן מוצר קוסמטי מרכזי, המסייע לשמור על רעננות העור ו"אנטי-אייג'ינג"; ראה על כך במאמר המקושר .

לדעת הרב ולדנברג, כשרותו של מזון מלכות תלויה במחלוקת התנאים ובמחלוקת הראשונים. על פי התוספתא והרמב"ם, היתר הדבש מבוסס על כך שאיננו עובר תהליך כלשהו בגופה של הדבורה. הנחה זו נכונה ביחס לדבש, אך איננה נכונה ביחס למזון המלכות, וממילא יש לאוסרו.

מאידך, על פי הרמב"ן ושאר הראשונים, פסקינן כר' יעקב שהתורה התירה באופן גורף את היוצא מן הדבורה, אף שעובר תהליך כלשהו בגופה. ממילא, יש להתיר גם את מזון המלכות.

הרב ולדנברג עומד על כך "ששקול הדבר בדעת השולחן ערוך", אך במסקנתו מצרף שיקולים נוספים לקולא, ובעיקר: העובדה שמזון המלכות מהווה חלק קטן מן התרופה, וייתכן שבטל ברוב. כך הוא מסכם:

"זאת תורת העולה להלכה מכל האמור והמתבאר בקונטרסי זה, דמותר לפי עניות דעתי לקחת תרופה זאת של מזון-מלכות לשם ריפוי אפילו לחולה שאין בו סכנה, וגם לרבות לשם חיזוק עמודי-הגוף ועשתנותיו שנתרופפו, ולשם החזרת רעננותו ועדנותו וחידוש כחות נעוריו."
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)