אכילת אדם כמחייב בחלה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

אכילת אדם כמחייב בחלה / הרב אהרן ליכטנשטיין

מצוַת הפרשת החלה מופיעה בחומש במדבר בפרק ט"ו:

"וידבר ה' אל משה לאמֹר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלֵהם, בבֹאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה: והיה באכָלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה': ראשית עריסֹתֵכם חלה תרימו תרומה, כתרומת גֹרן כן תרימו אֹתה: מראשית ערִסֹתיכם תתנו לה' תרומה לדֹרֹתיכם:"

הביטוי בו נתמקד בשיעור זה הוא הביטוי "באכולכם ממנו". התורה מקשרת בין מצוַת הפרשת החלה לבין אכילת העיסה. קשר זה אינו קיים במצוות דומות, כמו הפרשת תרומות ומעשרות. על מצוַת הפרשת התרומה נאמר: "ראשית דגנך, תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו", ועל מצוַת המעשרות נאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". בשני המקרים אין איזכור כלל לאכילת הפירות. השאלה שנתמקד בה, אם כן, היא מהו הקשר בין מצוַת הפרשת החלה לבין אכילת העיסה.

לשאלה זו ניתן לענות שתי תשובות. בתשובה הראשונה נעסוק בקצרה, ועיקר דיוננו ייסוב על התשובה השנייה.

עיסה שאינה מיועדת לאכילה

לגבי תרומות ומעשרות, דנו הפוסקים מתי חל חיוב ההפרשה. ישנה דעה הסוברת שהאדם חייב להפריש מפירותיו תרומות ומעשרות רק אם בכוונתו להפיק מהם תועלת כלשהי, זאת בניגוד לביכורים, למשל, שיש להפרישם ללא קשר לתועלת שהאדם מתכנן להפיק מהפירות. הט"ז ביורה דעה חלק על שיטה זו, ופסק שתרומות ומעשרות אינם דומים לשחיטה, שיש לבצעה רק אם האדם מתכונן לאכול את הבהמה, אלא יש להפריש תרומות ומעשרות אפילו אם אין מתכוונים לאכול את הפירות[1].

השו"ע (או"ח ח', א) פוסק שאדם המתעטף בציצית חייב לעמוד, ומסביר שם ה"מגן אברהם" שהסיבה היא משום שהברכה - ככל הברכות - צריכה להיאמר בעמידה. ממשיך ה"מגן אברהם" ומקשה ממשנה העוסקת בחלה, ממנה משמע שמותר לברך על הפרשת חלה גם בישיבה. תשובתו היא שהפרשת חלה "איננה מצווה כל כך, דאינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיטה". חובת ההפרשה חלה רק אם האדם מתכוון לאכול את העיסה, ולכן ההפרשה אינה כל-כך חובה וניתן לברך עליה גם בישיבה.

ברור מה"מגן אברהם" שלדעתו חייבים להפריש חלה רק מעיסה שמתכוונים לאכול ממנה. אם נבין כט"ז, שתרומות ומעשרות חייבים להפריש גם מפירות שאין מתכוננים לאכול, מדוע לא קיים דין דומה גם בחלה? והרי אף היא נקראה בשם 'תרומה'? מסתבר שהבדל זה מושתת על הביטוי "באכולכם ממנו", המופיע רק בפרשת חלה, ויוצר קשר הדוק בין ייעוד העיסה לאכילה לבין הפרשת החלה.

עיסת הכלבים

דרך אחרת להסביר את הביטוי "באכולכם ממנו" קשורה למשנה במסכת חלה בפרק א' משנה ח':

"עיסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה - חייבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונעשית ביום טוב, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח; אם אין הרועים אוכלין ממנה - אינה חייבת בחלה, ואין מערבין בה, ואין משתתפין בה, ואין מברכין עליה, ואין מזמנין עליה, ואינה נעשית ביום טוב, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין."

במשנה לא מופיעה הגדרה לביטוי "עיסת הכלבים", וכן לא מופיע נימוק מדוע לחלק בין מצב שהרועים אוכלים ממנה לבין מצב שאין הרועים אוכלים ממנה.

בעניין הגדרת "עיסת הכלבים" נחלקו האמוראים בירושלמי על אתר:

"איזהו עיסת כלבים? ר' שמעון בן לקיש אמר: כל שעירב בה מורסן, מתניתא אמר - בזמן שהרועין אוכלין ממנה, פעמים שאין הרועים אוכלים ממנה. רבי יוחנן אמר: כל שעשה כעבין. ותני כן: עשאן כעבין - חייבת, עשאה לימודין - פטורה."

בקריאה פשוטה, הן רבי יוחנן והן ריש לקיש מודים שהשוני בין עיסת הכלבים לבין עיסה רגילה הוא שוני אובייקטיבי: רבי יוחנן סובר שההבדל הוא בצורת הלישה והאפייה, ואילו ריש לקיש סובר שההבדל הוא במרכיבי העיסה. ממשיך הירושלמי ומביא דעה נוספת:

"רבי בא בשם שמואל, רבי אמי בשם רבי חייה רובא: אפילו עשה קלוסקין."

רבי חייה סובר שעיסה יכולה להיקרא "עיסת הכלבים" אפילו אם היא נעשתה בדיוק כשם שעושים עיסה רגילה. אם כן, מוסיף ומקשה הירושלמי, מה פשר החלוקה שבמשנה?:

"והא תנינן 'אם אין הרועין אוכלין ממנה'? תיפתר, שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה."

לדעת ר' חייה, עיסת הכלבים היא עיסה רגילה שנועדה לאכילת כלבים. מצאנו, אם כן, מחלוקת אמוראים בשאלה האם השוני בין עיסת הכלבים לבין עיסה רגילה הוא שוני אובייקטיבי, או שוני בייעוד בלבד.

שיטת הרמב"ן ור' חיים

אמנם, ניתן להבין מחלוקת זו בצורות אחרות. בסוף המשנה נאמר שלמרות ההבדלים בין שני סוגי העיסות, שתיהן מקבלות טומאת אוכלין. מדוע בדין זה לא קיים הבדל?

אם ננקוט כדעת רבי חייה שבירושלמי, ניתן להסביר שאמת המידה לגבי טומאת אוכלין שונה באופן עקרוני מאמת המידה המשמשת לשאר התחומים שבמשנה. עיסת הכלבים היא עיסה רגילה המיועדת למאכל כלבים, ולכן היא נחשבת לעיסה רגילה לכל דיני התורה, פרט לתחומים המפורטים במשנה. ייעוד למאכל בהמה מפקיע מהעיסה שם 'אוכל' רק לדינים אלו, ולגבי שאר התחומים - כולל טומאת אוכלין - דינה של עיסה זו כדין עיסה רגילה.

אמנם, לפי הסבר זה, מה סוברים רבי יוחנן וריש לקיש? מדוע לדעתם עיסת הכלבים נחשבת באופן עקרוני לעיסה רגילה, אם היא נעשתה בצורה שונה? ניתן לטעון שלמעשה אף הם מודים שהבעיה העיקרית בעיסת הכלבים היא ייעודה למאכל כלב, והבדלים האובייקטיביים שהם מזכירים נצרכים רק מסיבות שוליות. הרמב"ן בהלכות חלה כותב שאכן ריש לקיש ורבי יוחנן מסכימים, עקרונית, עם רבי חייה, אך חוששים שמא בעל העיסה יחלק לרועים מעיסה זו, וכך יהפוך אותה לעיסה המיועדת לאדם; או שמא יחליף בינה לבין עיסה אחרת. לשיטתו, עיקר ההבדל בין שני סוגי העיסות הוא בייעוד, וההבדל האובייקטיבי הוא רק נלווה ונספח.

הרב חיים מבריסק בחיבורו (הל' חמץ ומצה ו', ה) מצטט את הרמב"ן, והולך בכיוון דומה אך ברובד בסיסי יותר. ר' חיים מסביר כמו הרמב"ן, שאף לדעת ריש לקיש ורבי יוחנן המחשבה והייעוד הם העיקר, אך כותב שהשוני האובייקטיבי לדעתם נצרך מדאורייתא ("מעשיה מוכיחין עליה"), ולא רק מדרבנן.

בכל אופן, בין לר' חיים בין לרמב"ן, ברור מדוע עיסת הכלבים נחשבת לעיסה רגילה לעניין טומאת אוכלין.

שיטת הרמב"ם

אמנם, אחד מהראשונים החשובים על הירושלמי - ר"י בן מלכיצדק - כותב במפורש שהכנסת המורסן לעיסה הופכת אותה לעיסה שאינה ראויה למאכל אדם, ומשום מה הדבר אינו משפיע על דיני טומאת האוכלין. מדבריו ברור שמוקד ההבדל בין עיסת הכלבים לבין עיסה רגילה (לדעת ריש לקיש ורבי יוחנן) הוא במרכיבי העיסה, ולא בייעודה.

בנושא זה, קיימת מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד בעניין טומאת אוכלין. הגמרא בפסחים בדף מה ע"ב קובעת:

"תנו רבנן: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה - מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ונשרפת עם הטמאה בפסח. משום ר' נתן אמרו: אינה מטמאה. כמאן אזלא הא דתנן 'כלל אמרו בטהרות - כל המיוחד לאוכל אדם, טמא עד שיפסל מלאכול לכלב' - כמאן? דלא כר' נתן."

נראה שר"י בן מלכיצדק התבסס על גמרא זו, והבין שכל מאכל הראוי לאכילת כלב מקבל טומאת אוכלין, ולכן עיסת הכלבים מקבלת טומאת אוכלין. להלכה, נחלקו בדבר הרמב"ם לראב"ד. הרמב"ם בפרק ב' מהלכות טומאת אוכלין בהלכה י"ד פוסק:

"כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם - אינו מקבל טומאה. וכן משקה שנסרח ונפסד ואינו ראוי לשתיית אדם - אינו מקבל טומאה, כדרך שאינו מכשיר, שנאמר 'אשר ישתה':"

ובהלכה י"ח:

"כל אוכל שנטמא ואחר שנטמא נפסל ונסרח, אם נפסל מלאכול הכלב או שיבש כחרש - הרי זה טהור, ואם נפסל מלאכול אדם ועדיין הוא ראוי לכלב - הרי זה טמא כשהיה..."

הרמב"ם מחלק בין קבלת טומאה לבין פקיעת טומאה. רק מאכל הראוי לאכילת אדם יכול לקבל טומאה, אך לאחר שמאכל נטמא - הטומאה פוקעת ממנו רק אם הוא נפסל אפילו מאכילת כלב.

הראב"ד חולק ואומר:

"לעולם מקבל טומאה עד שיפסל מן הכלב, והוא שהיה ראוי מתחילה לאדם. אבל אם לא היה ראוי לאדם - אע"פ שהוא ראוי לכלב, אינו מקבל טומאה, מפני שהוא כמאכל בהמה שאינו מקבל טומאה".

לדעת הראב"ד, כל מאכל שהיה אי פעם ראוי למאכל אדם - יכול לקבל טומאה, אפילו אם ברגע קבלת הטומאה הוא ראוי רק למאכל כלב. מחלוקתו עם הרמב"ם, אם כן, נוגעת למאכל שהיה ראוי למאכל אדם אך כרגע ראוי רק למאכל כלב: לדעת הרמב"ם הוא אינו מקבל טומאה, ולדעת הראב"ד - כן.

נשוב כעת למשנה בחלה. לדעת הרמב"ם, אם המשנה עוסקת בקבלת הטומאה - נוכל להסביר את דברי הגמרא כמו ר' חיים, שעיסת הכלבים היא עיסה הראויה למאכל אדם (ורק מיועדת לאכילת כלב), ולכן היא תמיד מקבלת טומאת אוכלין. אם המשנה עוסקת בפקיעת טומאה - ניתן להסביר שמדובר על עיסה שנטמאה עוד לפני שנילושה, ולכן הטומאה אינה פוקעת ממנה כל עוד היא ראויה למאכל כלב.

לסיום חלק זה, נעיר ששאלת הבנת שיטותיהם של ריש לקיש ורבי יוחנן עולה בהקשרים נוספים. בעל ה"משנה ראשונה" על אתר טוען שלמעשה אין מחלוקת להלכה, אלא המחלוקת פרשנית בלבד. במילים אחרות, כולם מסכימים שעיסה שערבבו בה מורסן - פטורה מחלה, וכן עיסה שיועדה לכלב - פטורה אף היא; והמחלוקת נוגעת רק לפרשנות המשנה.

עיסה שהרועים אוכלים ממנה

עד עתה עסקנו בשאלת הסבר המושג "עיסת הכלבים". כעת נעבור לשאלה השנייה שהעלינו: מהו הנימוק לחלוקה המופיעה במשנה, בין עיסה שהרועים אוכלים ממנה לבין עיסה שהרועים אינם אוכלים ממנה.

אם נסבור כדברי ר"י בן מלכיצדק, שעיסת הכלבים היא עיסה שאינה ראויה למאכל אדם, ניתן להסביר בפשטות שעיסה שהרועים אוכלים ממנה ראויה למאכל אדם, ולכן עדיין שם 'אוכל' עליה. רק אם העיסה אינה ראויה למאכל אדם - אין עליה שם 'אוכל', ולכן היא פטורה מחלה, מתרומות ומעשרות וכו'. ואכן, בדיני תרומות ומעשרות מופיע פטוֹר מפורש על דברים שפקע מהם שם 'אוכל'.

לעומת זאת, אם עיסת הכלבים היא עיסה הראויה למאכל אדם אך מיועדת לכלבים (כדעת רבי חייה, רמב"ן ור' חיים) - מדוע עיסה זו פטורה מכל הדינים המופיעים במשנה אם "אין הרועים אוכלים אותה"?

הסבר אפשרי אחד מופיע ברש"י במסכת ביצה בדף כ ע"ב:

"חייבת בחלה - ד'לחם' קרינא ביה."

רש"י רומז לכך שקיים הבדל בין שם 'לחם' לבין שם 'אוכל'. לגבי טומאת אוכלים - כל אוכל מטמא, אך לגבי שאר הדינים המופיעים במשנה - הם תלויים בשם 'לחם', ולא בשם 'אוכל' (בדומה למצה שיוצאים בה ידי חובה בלילה הראשון של פסח, שצריכה להיקרא 'לחם', ואין די בכך שהיא 'אוכל'). לפי הסבר זה, גם אם העיסה נחשבת 'אוכל' בכל מקרה - היא נחשבת 'לחם' וחייבת בכל הדינים המפורטים במשנה רק אם הרועים אוכלים אותה.

הר"ש על המשנה חולק על רש"י, ומבסס את דבריו על דברי הספרי זוטא בפרשת שלח בפרשה כ"א. המדרש שם קובע שעיסה שאינה ראויה למאכל אדם - אינה חייבת בחלה, על סמך המילים "ראשית עריסותיכם", וממשיך ולומד ממילים אלו דינים נוספים, שאינם קשורים דווקא לחלה. לפי המדרש, באופן עקרוני כל 'אוכל' חייב בחלה, אלא שהתורה מיעטה בפירוש עיסות שאינן ראויות למאכל אדם.

אמנם, קיים קושי בהסברו של הר"ש. לדבריו, כל הדינים שבמשנה מבוססים על הלימוד מהמילים "ראשית עריסותיכם", שנאמרו ביחס לחלה. ניתן אמנם להסביר שהדינים הנוגעים לתרומות ומעשרות הם מדרבנן, אך קשה לטעון שהתורה לימדה בפסוק "ראשית עריסותיכם" על סוגי העיסות הראויות לאפות מהן מצות ללילה הראשון של פסח.

ואכן, הרמב"ם נותן נימוק אחר לגבי מצה, בהלכות חמץ ומצה בפרק ו' בהלכה ה:

"עיסת הכלבים, בזמן שהרועים אוכלין ממנה - יוצא בה ידי חובתו; אין הרועים אוכלין ממנה - אינו יוצא בה, שאין זו משומרת לשם מצה."

מדוע נזקק הרמב"ם לנימוק זה? כנראה שהרמב"ם הבין שהמשנה עוסקת בעיסה הראויה למאכל אדם, וקיים לימוד מיוחד (מהמילים "ראשית עריסותיכם") שעיסת הכלבים פטורה מהפרשת חלה. לכן, היה הרמב"ם צריך להזכיר לימוד מיוחד גם לעניין מצה.

אם לא ננקוט כשיטת הרמב"ם, ניתן להציע שלפי הר"ש וה"ספרי זוטא" קיים דין כללי, שאוכל הראוי רק לכלב אינו נקרא 'אוכל', ודין כללי זה נלמד מהמילה "עריסותיכם". מקור הדין, אם כן, הוא בפסוק שנאמר בעניין חלה, אך מפסוק זה נלמד דין כללי, הפורש את כנפיו על כל דיני התורה.

שני המחייבים של מצוַת חלה

ניתן להציע מקור נוסף לכך שעיסת הכלבים פטורה מן החלה. המאירי על המשנה שציטטנו מסביר שפטוֹר עיסת הכלבים מהפרשת חלה נובע מהפסוק בו פתחנו את השיעור:

"והיה באכולכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'."

על פי פשט הפסוק, חייבים להפריש חלה רק מעיסה המיועדת לאכילת אדם. עם זאת, המאירי אינו מסתפק בפסוק זה ומוסיף עליו את דברי ה"ספרי זוטא", הלומד זאת מהמילים "ראשית עריסותיכם". נראה שלדעתו קיים צורך בשני הפסוקים, משום שהם מציינים שני שלבים ושני מחייבים נפרדים של מצוַת הפרשת חלה.

כאשר מעיינים בפסוקים העוסקים בהפרשת חלה, מגלים שמוזכרים בהם שני מחייבים שונים להפרשה: מחד - "לחם הארץ", כלומר לחם אפוי; ומאידך - "ראשית עריסותיכם", כלומר עיסה.

מהו היחס בין שני הפסוקים? ניתן להבין שבשביל להתחייב בחלה צריך את שני המרכיבים: עיסה שנאפתה ללחם. כלומר, אם לשים עיסה ולא אופים אותה, או שאופים בצק בלי ללוש אותו - פטורים מהפרשת חלה.

מאידך, ניתן לומר שאלו הם שני ציוויים נפרדים. רבנו תם אחז בשיטה זו, וקבע ששני המחייבים הם עיקריים, ודי באחד מהם - לישה או אפייה - כדי לחייב בחלה. וריאציה נוספת של אפשרות זו היא שהמחייב העיקרי הוא הלחם, והעיסה מהווה רק תנאי ולא מחייב בפני עצמו.

וריאציה זו דורשת ביאור: למה הכוונה בכך שהעיסה אינה מחייב עצמאי אלא רק תנאי? הבדל אפשרי הוא בשיעור הנדרש: כידוע, יש להפריש חלה רק מעיסה בשיעור מינימלי של חמשת רבעי הקב. אם שני המחייבים הם עצמאיים - אזי יש צורך בשיעור חלה בשניהם, אך אם העיסה היא רק תנאי, אך לא מחייב עצמאי - אזי השיעור הנדרש יידרש רק בשלב ה"לחם", ולא בשלב ה"עיסה".

הבנה זו תקל עלינו להבין את שיטת רבי אליעזר, המובאת במשנה בפרק ב' משנה ד:

"העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה, פטורים מן החלה עד שיישכו. רבי אליעזר אומר: אף הרודה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה."

תנא קמא סובר שעיסות שונות שנגעו זו בזו אינן מצטרפות לשיעור חלה. רבי אליעזר חולק עליו וסובר שאפילו אם עיסות שונות הונחו בסל אחד - הסל מצרפן לחיוב חלה. להלכה אנו פוסקים כדברי רבי אליעזר, אך מהי סברתו? נראה שלדעתו המחייב העיקרי הוא ה"לחם". למרות שהעיסות הן נפרדות, ובאף אחת מהן אין שיעור בשעת הלישה - כיוון שכל הלחמים האפויים ניתנו באותו סל, הם חייבים בחלה, כיוון שהשיעור נצרך בשלב ה"לחם" האפוי.

מהו ההיגיון בדעה זו? מדוע להבחין בין שני המחייבים של הפרשת החלה (הלחם והעיסה)? נראה שההבחנה נובעת מהבדל עקרוני הקיים בין שניהם, כפי שנסביר להלן.

לגבי פטור תבואת גוי מתרומות ומעשרות, נחלקו הראשונים האם הפטור חל כאשר התבואה שייכת לעכו"ם, או כאשר הגוי עורם את הערימה לכרי - שזהו גמר המלאכה של הפירות. הרמב"ם פוסק שבשני המקרים הפירות פטורים מתרומות ומעשרות, ואילו התוספות חלקו עליו.

מהו הדין לגבי חלה? בשום מקום לא מופיע שחיוב החלה תלוי באדם המבצע את פעולות הלישה והאפייה. המשנה בפרק ג' משנה ה' אמנם קובעת: "נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה - פטורה מן החלה", ומכאן שעיסה של נכרי פטורה מחלה, אך בשום מקום לא מתואר המצב ההפוך - נכרי שלש או אפה עיסה של יהודי.

הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל הסביר שמסברא ישנו מקום לחלק בין חלה לבין תרומות ומעשרות: גם אם גמר המלאכה הוא הרלוונטי לחיוב תרומות ומעשרות, לעניין חלה - הבעלות על הלחם היא הרלוונטית. הסיבה לכך היא שמחייב התרומות ומעשרות הוא פעולה - גמר המלאכה, ואילו מחייב החלה הוא מציאות הלחם, בסופו של התהליך, ולא תהליך האפייה שלו.

למעשה, שאלה זו כבר נידונה בראשונים. הראבי"ה[2] בסימן קס"ה אומר שאם נכרי לש ואפה עיסה של יהודי - העיסה חייבת בחלה. ה"אור זרוע" אף הוא דן בעניין, מביא דעות לכאן ולכאן, ומציע לחלק בין תרומות ומעשרות לבין חלה.

נדמה, שאף אם נקבל שעיסה שנילושה ע"י נכרי פטורה מחלה - הדבר נכון רק לגבי הלישה, אך לא לגבי האפייה. קיים הבדל בין שני המחייבים של החלה - "עיסה" ו"לחם". מחייב ה"עיסה" אכן נובע מפעולת הלישה, ולכן אם גוי ביצע אותו - העיסה פטורה מחלה; אך מחייב ה"לחם" אינו נובע מפעולת האפייה, אלא מעצם המציאות של הלחם. אפילו אם הנכרי אפה את העיסה - פעולת האפייה אינה זו המחייבת בהפרשת חלה, ולכן לשאלה 'מי אפה את העיסה' אין שום משמעות.

אם כנים דברינו, ואכן קיים הבדל עקרוני בין שני המחייבים של הפרשת חלה - נפרצה הדרך להבחין בין אופיים של שני המחייבים הללו, וניתן לטעון שהמחייב של "לחם הארץ" הוא המחייב הראשוני והעיקרי, ואילו המחייב של "ראשית עריסותיכם" הוא משני ונספח לו.

 

[1] ניתן אמנם לחלק בין מעשר לתרומה, אך נראה שהט"ז לא חילק כך.

[2] נראה שהתשובה המדוברת היא תשובתו של אבי הראבי"ה.