דילוג לתוכן העיקרי

כריתות | דף כ | איסור דם

הרב אביהוד שורץ
11.08.2014

 

כזכור, במשנה הראשונה במסכת נמנו שלושים ושש כריתות. אם באנו לסווג את האיסורים הנזכרים במשנה, נמצא שהם קשורים לארבעה תחומים מרכזיים: איסורי עריות (וייתכן שבכלל זה גם ביטול מצות מילה); איסורי עבודה זרה; איסורי מקדש וקודשיו; איסורי המועד (שבת, יום הכיפורים וביטול קורבן פסח). למעשה, עוסקים כל איסורי הכרת בדרכים שונות של חילול הקדושה: חילול השם בעבודה זרה; חילול קדושת ישראל, הבאה לידי ביטוי בפרישה מעריות; חילול המקדש וקודשיו - קדושת המקום; וחילול מועדי ישראל - קדושת הזמן.

הבנה זו במשנה הפותחת את המסכת מותירה שני איסורים ללא כתובת: אכילת חלב, ואכילת דם. שני איסורים אלה מהווים, לכאורה, איסורי אכילה, ולא לגמרי ברור האם יש בהם מימד כלשהו של חילול הקודש.

המשנה הפותחת את הפרק החמישי (דף כ עמוד ב) עוסקת באיסור דם. מן המשנה מתברר, כי יש להבחין בין שני סוגים של דם: דם שהנשמה יוצאה בו - "דם הנפש"; ודם שאין הנשמה יוצאה בו - "דם האיברים". החידוש שבמשנה הוא, שהאוכל מדם הנפש חייב כרת, ואילו האוכל מדם האיברים אינו חייב כרת, אף שמדובר על איסור דאורייתא. בגמרא בדף כב מבואר, שדם הנפש הוא הדם הניגר מבעל החיים בשעה שנפשו יוצאת. לאחר שבעל החיים מת, עדיין צבור דם בגופו, וזהו דם האיברים שאיסורו בלאו בלבד.

ההבחנה בין דם הנפש ודם האיברים נובעת מן העובדה שהתורה מתייחסת בחומרה לאיסור דם משום שהוא מייצג את נפשו של בעל החיים. כך, למשל, נאמר בספר דברים (יב, כג-כה):

"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' ".


התורה דורשת התחזקות מיוחדת בהימנעות מאכילת דם, ומדגישה: הדם הוא הנפש. הרמב"ן (ויקרא יז, יא) מבאר מדוע ישנו איסור לאכול מדם הנפש של הבהמה:

"כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לא-ל ... בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש".


הרמב"ן שם מאריך להסביר, כי מלכתחילה לא הורשה האדם לאכול מן החי, אלא רק מן הצומח. גם כאשר התיר הקדוש ברוך הוא לבני נוח היוצאים מן התיבה לאכול מן החי, הוא מנעם מאכילת הדם, שהרי אין ראוי לנפש שתאכל את הנפש. למרות ההבדל המהותי שבין האדם ובין בעלי החיים, לא ניתן להתעלם מן הדמיון ביניהם, ומן העובדה כי הדם - דם הנפש - משותף לשניהם. מותר האדם מן הבהמה הוא שמחייב את האדם להימנע מאכילת הדם, ומאותה תכונה של הנפש המשתלטת על הנפש. האדם הוא בעל חיים, אך איננו בעל חיים טורף.

מפרשיית הדם שבספר ויקרא (יז, י-יב) ניתן ללמוד על טעם נוסף באיסור החמור באכילת דם:

"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ: כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר: עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם".


הדם המבטא את הנפש מיועד ומיוחד למטרה אחת בלבד - הקרבה על גבי המזבח. האוכל מן הדם פוגע במטרה חשובה זו, וכביכול מקריב את הבהמה להנאת עצמו.

דומני, ששני הטעמים שלפנינו מבהירים את מימד חילול הקודש שבאיסור דם. על פי הטעם המפורש בספר ויקרא, איסור דם נוגע, למעשה, לחילול המקדש וקודשיו. ניתן לחלל את המקדש בהבאת טומאה לתוכו, או לחילופין בהעתקת עבודת המקדש כלפי חוץ. משום כך, השוחט קודשים בחוץ חייב כרת, ועל דרך זו אף האוכל דם חייב כרת, שכן נטל עניין מהותי שבקודש פנימה, והשתמש בו להנאת עצמו (ואמנם, הפסוקים הנ"ל מספר ויקרא מהווים חתימה לפרשייה איסור שחוטי חוץ!). מן הבחינה הזו, יש לראות את איסורי החלב והדם כאיסורים מקבילים, שכן גם החלב מיועד להקרבה על גבי המזבח, ומשום כך נאסר באכילה.

על פי פירושו של הרמב"ן, איסור דם מחדש רובד נוסף בחילול הקודש, הנוגע לקדושת האדם. אדם שאוכל דם איננו מבין את משמעות הנפש שבאדם, ואת התיעוב שבנפש האוכלת את הנפש. חילול קדושת האדם חמור לא פחות מחילול קדושת המועד או קדושת הזמן, ועל כן חייבים עליו כרת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)