דילוג לתוכן העיקרי
מורה נבוכים -
שיעור 2

איך יש ללמוד את מורה נבוכים?

הרב חיים נבון
11.08.2014
קובץ טקסט
איך יש ללמוד את מורה נבוכים?
 
בשיעור זה נמשיך לעיין בפתיחת הרמב"ם למורה נבוכים, בדגש על אופיו הספרותי של הספר. כל מי שסוחב טראומה נושנה משיעורי ספרות בתיכון יכול להירגע: אינני מתכוון לדון כאן בשאלות של סגנון לשוני וכו', אלא באופי הספרותי הנגזר מהתפקיד שייעד הרמב"ם לספר. השאלה היא: איזה מין ספר יכול להגשים את כל התקוות שתלה בו הרמב"ם? בעיקר נדבר בהקשר זה על תפיסתו החברתית של הרמב"ם בנוגע ליחס בין הפילוסוף לבין ההמון.
א. משלי הנביאים
כפי שכבר ראינו, הרמב"ם הצהיר שמגמתו של מורה נבוכים ליישב את הסתירות והמתחים שבין הפילוסופיה לתורה. הסתירות הללו מתמקדות בעיקר בשאלת הפרשנות של כתבי הקודש. פשט כתבי הקודש נראה כסותר את התפיסות הפילוסופיות בנוגע לא‑לוהים. במצב זה יש לאדם מאמין שתי דרכי התמודדות עיקריות: א. דחיית הפילוסופיה; ב. פרשנות מחדש של כתבי הקודש. הרמב"ם בוחר בעיקר בדרך השנייה.
אחת הנקודות העיקריות שהטרידו את הרמב"ם בכתבי הקודש הייתה משלי הנביאים. התורה איננה עוסקת, ברובה, בענייני אמונות ודעות, אלא במצוות או בסיפורים. לעומת זאת, הנביאים דיברו הרבה על ענייני אמונה, ותיארו את דמותו של הקב"ה. הרמב"ם הקדיש אנרגיה אינטלקטואלית רבה להתמודדות עם התיאורים הללו. טענתו של הרמב"ם הייתה שתיאורים אלו הם משלים, ואין להבין אותם כפשטם, ויתרה מזאת: שמקצת המשלים הללו – שעל פי פשטם סותרים את התובנות הפילוסופיות – מתארים למעשה (בדרך רמז) את המסרים הפילוסופיים האריסטוטליים עצמם.
דוגמה מובהקת היא תיאור מעשה מרכבה בספר יחזקאל. הרמב"ם פירש את דברי חז"ל על "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" כמכוונים לפיזיקה ולמטפיזיקה האריסטוטליות. נבואת מעשה מרכבה ביחזקאל היא לכאורה תיאור גשמי למדיי של עולם הא‑לוהות. הרמב"ם הפך אותה, בתחילת חלק ג של המורה, למשל המסתיר בתוכו את תפיסת העולם האריסטוטלית.
בפתיחת המורה נתן לנו הרמב"ם כמה מפתחות להבנת גישתו אל משלי הנביאים: "דע שהמפתח להבנת כל מה שאמרו הנביאים, עליהם השלום, ולידיעת אמיתתו, הוא הבנת המשלים ומשמעויותיהם ופירוש ביטוייהם".
בהקשר זה קבע הרמב"ם קביעה חשובה בנוגע להבנת משלי הנביאים. הרמב"ם דן בפסוק במשלי: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו" (משלי כ"ה, יא). בעיני הרמב"ם זהו משל מִסֵדֶר שני – משל על משלים. הוא פירש פסוק זה כך: דבר שיש לו שני אופנים – היינו: שני פנים – משול לתפוח זהב בתוך רשת כסף דקיקה. מה פשר הדימוי הזה? ראשית, "שדיבור בעל שתי פנים, דהיינו, שיש לו פשט ויש לו משמעות נסתרת, צריך שפשטו יהא יפה ככסף; ומשמעותו הנסתרת צריכה להיות יפה מפשטו, עד שמשמעותו הנסתרת תהיה ביחס לפשטו כזהב ביחס לכסף". שנית, "בפשט צריך שיהיה מה שיצביע למתבונן על המשמעות הנסתרת, כאותו תפוח זהב שהולבש רשת עשויה כסף... כאשר מי שעינו חדה מתבונן בה התבונן היטב, מתברר לו מה שבתוכה. הוא יודע שהתפוח עשוי זהב".
בייחוד מעניינת הנקודה הראשונה שמעלה הרמב"ם. הרמב"ם קובע שבמשלי הנביאים יש משמעות גם לפשט. משלי הנביאים דומים לתפוחי זהב העטופים ברשת כסף. העיקר הוא תפוח הזהב – הנמשל; אך גם המשל אינו סתם עטיפה שאפשר לקרוע ולזרוק, אלא כסף טהור. המשל אינו רק תחפושת, אינו רק מדיום להעברת מסרים; 'המדיום הוא המסר'. מה הכוונה? כך כתב הרמב"ם על משלי הנביאים: "הפשטים שלהם חוכמה המועילה בדברים רבים, לרבות תיקון מצב החברות האנושיות. כך נראה מן הפשטים של משלי ושל כתובים אחרים מעין זה". כדוגמה נביא פירוש שהציע הרמב"ם בהמשך דבריו לפרק ז' בספר משלי. פרק זה מגנה את הזנות והניאוף. הרמב"ם פירש שהאישה הזונה המתוארת בפרק היא משל לחומר, ומטרת הפסוקים להטיף לאדם שלא להיכנע לחומר, אלא ללכת אחרי השכל. אמנם גם פשט הכתוב משמעותי: יש ערך רב גם באזהרה הריאלית הפשוטה לא לנאוף.
אני מעז להציע לדברי הרמב"ם יישום שהוא בשום אופן לא היה מסכים לו. מגילת שיר השירים כולה היא משל ליחס שבין האדם לא‑לוהיו. זהו 'תפוח הזהב', הנמשל הנסתר. אך יש ערך גם ל'משכיות הכסף', למשל הגלוי. הבחירה להשתמש דווקא בדימויים מעולם האהבה הגופנית שבין איש לאשתו מלמדת אותנו שהמקרא רואה בעין יפה גם את האהבה האנושית הגופנית הפשוטה, כאשר היא נעשית בקדושה ובטהרה. המסר של משלי הנביאים הוא רב-רבדים ומתוחכם.
ב. איך ללמוד את המורה?
אחרי ה"פתיחה" של הרמב"ם למורה, באות עוד שתי הקדמות, תחת הכותרות: "צוואת ספר זה" ו"הקדמה". בצוואה ובהקדמה הרמב"ם מפרט יותר בדבר האופן שבו כתב את המורה, וממילא בדבר האופן שבו אנו צריכים ללמוד אותו. "אם ברצונך להשיג את כל אשר בו", אומר הרמב"ם בפתיחת ה"צוואה", "פרש את פרקיו זה לפי זה. ותהי מטרתך לא רק להבין כל פרק בכללות משמעותו, אלא גם לתפוש כל ביטוי המופיע בו תוך כדי הדברים, גם אם אין ביטוי זה שייך למטרת אותו פרק. שכן בספר זה אין הדברים אמורים בצורה מקרית אלא בדיוק רב, בקפדנות מופלגת וזהירות מפני פגימה בהבהרת בעיות סבוכות".
אין מדובר בהדגשה סתמית שיש לקרוא את הספר בעיון ובדקדוק. ראינו בעבר שהרמב"ם חושב שאסור ללמד פילוסופיה באופן המוני ופומבי. אם כך, איך אפשר להעלות עניינים אלו על הכתב? הרמב"ם הסביר שהוא הביא בספר רק "ראשי פרקים" – היינו: רמזים דקים – וגם אלו "אינן מסודרות בספר זה ולא רצופות, אלא מבודדות ומעורבות בעניינים אחרים". ב"צוואה" חזר הרמב"ם והדגיש יסוד זה. האופי הספרותי של המורה מבטא את הצורך להסתיר וגם לגלות, כדוגמת תפוח הזהב הנסתר ומציץ מבעד לרשת הכסף העוטפת אותו. הרמב"ם חושף כאן בפנינו את אחת הטכניקות הספרותיות המשמשות אותו: לעתים הוא מזכיר באחד מפרקי הספר הערת אגב; מי שיקרא את הספר בדקדוק רב, יגלה שהערה אגבית זו היא המפתח לפענוח פרק אחר.
למרות כל זה, הרמב"ם הרגיש צורך להצטדק על שהעלה דברים רגישים כאלו על הכתב. הוא כותב שבעשותו זאת הסתמך על שתי קביעות: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהילים קי"ט, קכו, וראה במשנה סוף מסכת ברכות, ובגמרא שם דף סג ע"א), "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות פ"ב מי"ב). הקביעות הללו מתירות חריגה מהכללים הרגילים במקום שהדבר חיוני לשמירת הדת ולשם שמים. הרמב"ם הרגיש שאין מנוס מלהעלות את הדברים על הכתב, למען הנבוכים המתייסרים כל כך מהסתירות-לכאורה בין התורה לחכמה. כל זה נעשה לשם שמים, כדי להרבות את אמונת האמת.
בהקדמתו לחלק השלישי של המורה חזר הרמב"ם והתנצל על שהוא מעלה על הכתב סודות א‑לוהיים:
הימנעות מלכתוב דבר ממה שהתגלה לי, כך שהדברים יאבדו עם אובדני שאין מנוס ממנו – נראית בעיניי קיפוח גדול של זכותך וזכות כל נבוך, וכגזילת זכות ממי שהיא מגיעה לו, או קנאה ביורש על ירושתו. כל אחת משתי אלה תכונה מגונה. אולם כבר הוזכר שיש איסור תורה לומר את הדברים במפורש. נוסף לכך הדעת נותנת זאת.
חכמינו אסרו לדבר במפורש על סודות א‑לוהיים, וגם "הדעת נותנת זאת". בהמשך דבריו שם הוסיף הרמב"ם עוד הסתייגות, שאינה אופיינית לנחרצותו הרגילה. עוד סיבה שלא לכתוב במפורש את כל סודות החכמה היא הספקנות: האם באמת הבנתנו היא הנכונה?
על כל פנים, הכרעתו הסופית של הרמב"ם היא לכתוב את הסודות, אך להסוות אותם. איך אפשר לעשות זאת? בהקדמתו לחלק השלישי של המורה הוא חושף בפנינו טכניקה אחת, המודגמת בפרקים הראשונים של החלק השלישי. בפרקים אלו, המבארים את מעשה מרכבה, ציטט הרמב"ם את הפסוקים מספר יחזקאל והוסיף הסברים פשוטים וקצרים, המדגישים נקודות מסוימות. רק מי שלמד את כל המורה ורגיש לתובנות פילוסופיות, יבין שהרמב"ם רמז לפירוש פילוסופי מסוים לדברי יחזקאל. הבה נראה את דברי הרמב"ם בהקדמה לחלק ג:
התברר שנאסר באיסור תורה על מי שניחן בהבנתו ללמד ולהסביר אפילו את המידה אשר התבארה לו, אלא בעל פה ליחיד המתואר. וגם לו אין לציין אלא ראשי פרקים. זאת היא הסיבה לכך שידיעת דברים אלה נקטעה מן האומה כליל, עד שלא נמצא ממנה לא מועט ולא הרבה. ראוי היה שכך ייעשה לה, כי היא עברה תמיד מפה לאוזן ולא נכתבה מעולם בספר. מכיוון שכך, איזה תחבולה יש בידי להסב את תשומת הלב אל מה שאולי התגלה, התברר והתחוור לי ללא ספק במה שהבינותי מזאת?...           
המחשבה המונחית והסיוע הא‑לוהי הניעו אותי בזה אל מצב שאתאר לך אותו, והוא שאבאר לך מה שאמר יחזקאל הנביא עליו השלום ביאור שכאשר ישמע אותו כל אחד, יחשוב שלא אמרתי דבר נוסף על מה שהכתוב מורה עליו, אלא שאני מתרגם כביכול ביטויים משפה לשפה, או מסכם את משמעות פשט הדברים. כאשר יתבונן בו מי שלמענו חובר פרק זה וישתדל להבין את פרקיו, פרק פרק, בתשומת לב שלמה, יתברר לו הדבר כולו אשר התברר והתחוור לי, עד שלא ייסתר ממנו מאום. זה הוא מרב היכולת לחבר את ההוראה לכל אחד עם האיסור ללמד מפורשות דבר בנושא זה כמתחייב             
                                     (מורה נבוכים, הקדמה לחלק ג).
הרמב"ם כותב שסודות התורה צריכים לעבור בטכניקת מסירה מילולית, "מפה לאוזן". במסירה ורבלית כזו אפשר לרמוז לתלמיד ולומר לו רק "ראשי פרקים". איך מתרגמים טכניקה ורבלית זו לטכניקת כתיבה? הרמב"ם הציג טכניקת כתיבה מסוימת, שמביאה לדעתו לתוצאות קרובות לאותה טכניקת רמיזה מילולית.
ג. סתירות במורה נבוכים
ב"הקדמה" מנה הרמב"ם שבע סיבות אפשריות לסתירות פנימיות הנמצאות בתוך ספרים. נמנה את כולן, ואחר כך נדון בסיבה השביעית, שעליה סובב פולמוס אדיר בין חוקרי הרמב"ם ופרשניו בדורנו. פולמוס זה הוא אולי המפתח החשוב ביותר לאופן לימודו של המורה בימינו.
א.  לעתים הביא הספר אוסף דעות של אנשים שונים, שדעותיהם חלוקות, והשמיט את שמותיהם, באופן שנראה שכולן דעות של המחבר.
ב.  לעתים חזר בו מחבר הספר, ולכן כתב דברים סותרים.
ג.   לעתים אין להבין כפשוטם חלק מהדברים שנכתבו; לכן הם נראים כסותרים.
ד.  לעתים יש לצרף לאחד ההיגדים הנראים כסותרים תנאי או הסתייגות שלא נאמרו במפורש.
ה.  לעתים יש צורך להציג עניין עמוק בצורה פשוטה, ואף מסלפת, כאשר הוא מוצג לראשונה.
ו.   לעתים שתי הקביעות אינן סותרות זו את זו בגלוי, אלא הסתירה מתבררת רק לאחר עיון מדוקדק. המחבר פשוט לא שם לב לסתירה זו.
ז.   כאן נצטט את דברי הרמב"ם כלשונם: "הסיבה השביעית היא הכרח לדון בדברים עמוקים מאוד, אשר יש להסתיר חלק מענייניהם ולגלות חלק. לפעמים יש הכרח, על סמך אמירה מסוימת, לדון בעניינים אלה בדרך של קביעת הנחה מוקדמת כלשהי, ובמקום אחר יש הכרח לדון בהם בדרך של קביעת הנחה מוקדמת סותרת לזו. ראוי שההמון לא ירגיש בשום אופן בנקודת הסתירה ביניהם. יש שהמחבר נוקט בכל תחבולה כדי להסתיר זאת".
הרמב"ם מצהיר שהסתירות הפנימיות הנמצאות בספר מורה נבוכים – וכאלה לא חסרות – הן תוצאה של הסיבות החמישית והשביעית. הסיבה השביעית מעוררת עניין מיוחד. החוקר היהודי-גרמני-אמריקאי ליאו שטראוס העמיד אותה במוקד הדיונים על אודות הרמב"ם במאה העשרים. מקובל להבין כי הרמב"ם הסביר כאן שהוא שתל במכוון סתירות בספרו, כדי להטעות את ההמון, על מנת שלא יבינו את המשמעות האמתית הרדיקלית של דבריו. במילים אחרות, הרמב"ם כתב דברים שלא האמין בהם, ורמז שדעתו האמתית שונה על ידי אמירות אגב הסותרות דברים אלו.
שטראוס שילב את גישתו בנוגע לרמב"ם בתפיסה רחבה יותר על כתיבת פילוסופיה בכלל. שטראוס טען כי פילוסופים רבים נקטו בכתיבה אזוטרית, היינו: בסגנון כתיבה המיועד רק ליחידי סגולה, והסתירו את דעתם האמתית מהקורא הפשוט. זאת עשו משתי סיבות. ראשית, הם רצו להגן על עצמם ועל חבריהם הפילוסופים מזעם ההמון. לא תמיד רצו פילוסופים שאנשים יבינו מה דעתם האמתית. שנית, גם בתקופות שיש בהן חופש דעות יחסי, לא תמיד רצו הפילוסופים לשתף את ההמון בדעותיהם האמתיות, מחשש שההמון דווקא ישתכנע. העמדות הפילוסופיות מערערות, בדרך כלל, על הוודאויות החברתיות והמנהגים המקובלים. הפילוסופים עצמם מבינים שיש חובה לאמץ מנהגים מקובלים כלשהם, למען הסדר החברתי. אך ההמון, אם יבין שלא כל נוהג ונוהל מעוגן בדברי א‑לוהים חיים, יגיע לידי זלזול במוסר ואף לאנרכיה. משום כך הסתירו הפילוסופים את דעתם האמתית, ולא ערערו בפומבי על התוקף המוחלט של הסדר החברתי. הם רק רמזו לעמדותיהם האמתיות, מתוך שאיפה שיחידי סגולה יבינו מהי דעתם האמתית.
בעקבות שטראוס, הפרשנות האזוטרית לרמב"ם רווחת מאוד בעולם האקדמי.[1] באופן כללי, הדוגלים בפרשנות זו טוענים שהרמב"ם הסתיר את דעתו האמתית בשאלות שונות, ואפשר ללמוד על כך מסתירות פנימיות במורה נבוכים. הדוגלים בפרשנות האזוטרית לרמב"ם יפרשו, למשל, שהרמב"ם באמת האמין שהעולם קדמון, כלומר היה קיים תמיד, ולא נברא בידי א‑לוהים; אמנם הרמב"ם כתב במפורש שהעולם נברא, אך זוהי כביכול רק כתיבה אזוטרית. דוגמה נוספת: לדעתם, הרמב"ם לא האמין באמת בתחיית המתים, אף שכתב במפורש שהוא מאמין בה; גם דבריו בנושא זה הם כביכול גילוי של כתיבה אזוטרית.
פרשני הרמב"ם וחוקריו האוחזים בגישה דתית-מסורתית, יוצאים בדרך כלל כנגד הגישה האזוטרית. האם ייתכן שהרמב"ם, גדול חכמי ישראל, שהקדיש עשר שנים מחייו לכתיבת "משנה תורה", ראה בחלק גדול מהתפיסות המסורתיות היהודיות רק תעמולה להלעטת ההמון? האם ייתכן שהרמב"ם שיקר לנו בנוגע לעמדותיו האמתיות?
יתר על כן, בגישה האזוטרית יש ליקוי בסיסי, שבעיניי הוא מכריע בהקשר זה. גישה זו מאפשרת לומר כל מה שרוצים על דעתו האמתית של הרמב"ם. אנחנו יכולים לומר שהרמב"ם האמין שהעולם עומד על שלושה צבים ירוקים, אלא שהסתיר מאתנו את דעתו האמתית. אם אין מאמינים למחבר שהוא כתב את דעתו האמתית, נפתח הפתח לפרשנות חופשית לחלוטין של דבריו. אי אפשר להתווכח עם מי שדוגל בפרשנות אזוטרית: על כל הוכחה שתובא כנגדו, הוא יאמר שהיא רק מוכיחה איך היטיב הפילוסוף להסתיר את כוונתו האמתית.
חשוב להבין את החידוש המיוחד בגישה האזוטרית. ברור לכולם שלעתים ניסה הרמב"ם להסתיר את דעתו. הרמב"ם כותב זאת במפורש.[2] השאלה היא איך הסתיר הרמב"ם את דעתו. ראינו שבדיונו בחזון "מעשה מרכבה" שביחזקאל הסתפק הרמב"ם ברמזים קצרים, שרק מי שיש לו רגישות פילוסופית יבין אותם. זוהי דוגמה לאמצעים שנקט הרמב"ם כדי להסתיר את עמדותיו ממי שאינו ראוי להכירן. הגישה האזוטרית טוענת שהרמב"ם נקט באמצעי הסתרה מרכזי נוסף, והוא: השקר. לדעתם, הרמב"ם כתב במכוון דברים שאינו מאמין בהם, ובמקומות אחרים רמז שאין זו דעתו האמתית. פרשנים מסורתיים מסתייגים מגישה זו, שבעייתית הן מבחינה הרמנויטית הן מבחינה מוסרית.[3]
המתנגדים לגישה האזוטרית מציעים בדרך כלל לצמצם את ההיקף של הסתירות הנובעות מהסיבה השביעית. באחרונה הציע החוקר י' לורברבוים דרך אחרת. לדבריו, יש לעיין שוב בדברי הרמב"ם על אודות הסיבה השביעית לקיומן של סתירות. לפי פירושו של לורברבוים, דברי הרמב"ם שם אינם קשורים כלל לכתיבה אזוטרית.[4] לטענתו, הרמב"ם לא אמר כאן דבר על הסתרת דעתו האמתית. הרמב"ם דיבר על "עניינים עמוקים מאוד אשר יש להסתיר חלק מענייניהם", אך מעולם לא אמר שהסיבה להסתרה היא בעיות חברתיות וכו'. לורברבוים טען שכוונת הרמב"ם לאופן הבעה דיאלקטי, שמדגיש בכל פעם צד אחר, בגלל מגבלות ההיגיון האנושי. יש נושאים שבהם אין ההיגיון מסוגל להכריע באופן חד-משמעי, ובגלל סיבות מתודולוגיות יש הכרח לדון במקומות מסוימים בטיעון לצד אחד, ובמקומות אחרים בטיעון לצד ההפוך. אופן הדיון הזה יוצר סתירה-לכאורה בספר, והסיבה האמתית לסתירה היא אי-יכולתו של השכל להכריע בבעיה.
אם נקבל את פירושו ואם לאו, לורברבוים הפנה זרקור אל נקודת תורפה חזקה בטיעון של ליאו שטראוס. שטראוס יישם את גישת 'הכתיבה האזוטרית' בכתביהם של פילוסופים רבים (אגב, תלמידי שטראוס טוענים שגם את כתביו שלו יש לקרוא בדרך זו). אך במובן מסוים, כל התאוריה שלו נשענת על דברי הרמב"ם כאן, ב"סיבה השביעית", שהרי זה המקור המרכזי שבו הצהיר פילוסוף בגלוי שהוא נוקט בדרך ההסתרה והכתיבה האזוטרית. במובן זה (ולא רק במובן זה), כל גישתו של שטראוס נשענת על כרעי תרנגולת. אם מבינים אחרת את הסיבה השביעית, מתערער הבסיס לכל גישת 'הכתיבה האזוטרית'.
יש סתירות במורה נבוכים. חידת המבנה הספרותי של המורה ממשיכה להסעיר את קוראיו. אין ספק שהרמב"ם ניסה להסתיר חלק מן המסרים שלו. כדי להסתיר את מסריו השתמש הרמב"ם בשיטות ספרותיות שונות. אך קשה לקבל שבין השיטות הללו היה גם השקר.
 
 
 

[1]   פרשנות אזוטרית לרמב"ם איננה בשום אופן מושג חדש לגמרי. כמה מקדמוני המפרשים של המורה נקטו לעתים בגישה זו. אך השיטתיות, ההיקף וההגמוניה של גישה זו הם חדשים.
[2]   גם אין ספק שהוגים רבים אחרים הסתירו את דעתם בנושאים מסוימים. דוגמה מובהקת אפשר למצוא בפירוש הרמב"ן על התורה, אשר ניסח את עמדותיו בתחום הקבלה ברמזים נסתרים, שרק יודעי ח"ן יכולים לפענחם.
[3]   ראה, למשל, דברים שכתב לנגרמן: "יש להבחין הבחנה ברורה בין הסתרת עניינים רגישים או הרמיזה אליהם בצורה חמקמקת ומתוחכמת, לבין שקר שקוף. פילוסופים כמו הרמב"ם אכן נהגו לגלות טפח ולהסתיר ארבעה טפחים כאשר דנו בעניינים רגישים... אבל הם לא הציגו תמונה כוזבת, הם לא הירצו בפשטות ובתמימות דברים שידעו שאין להם יסוד... השקר ה'רשמי', השקר המופץ ביודעין על ידי גופים ומוסדות בכוונה תחילה להטעות, הוא אחד מנגעי התקופה שלנו. הוא אינו שייך לספרות הדתית של ימי הביניים, ואין לו שום אחיזה ושום מקום בשיחו של הרמב"ם" (י"צ לנגרמן, 'סוגיות אסטרונומיות במחשבת הרמב"ם', דעת 37, תשנ"ו, עמ' 118).
[4]   י' לורברבוים, ' "הסיבה השביעית"; על הסתירות ב"מורה הנבוכים" – עיון מחודש', תרביץ סט (ב), תש"ס, עמ' 211–237.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)