דילוג לתוכן העיקרי

כריתות | דף יב | אדם כנגד עדים

הרב ירון בן צבי
11.08.2014

 

כאשר אדם ביצע עבירה מסויימת שהעונש עליה הוא מלקות או מיתה, יש צורך בהתראה כדי לחייבו בעונש בידי אדם. במצב בו הנאשם שמע את ההתראה ובכל זאת ביצע את המעשה הוא יענש על ידי בית הדין (שו"ת הרשב"א חלק ד סימן קט):

"ואם זה התרו בו, ואפ"ה לא חשש לומר להם בשעת התראה /שנתכוון לדבר אחר או שהוא אנוס/, וכ"ש כשאמר: אעפ"כ, ודאי אינו נאמן לפטור את עצמו מן המלקות לאחר מכאן. שכבר נתחייב במלקות".


מדברי הרשב"א שם משמע שהוא הדין גם בחיוב מיתה. דברי הרשב"א מובאים בבית יוסף (יורה דעה, סימן רכח) וכך נראה לומר בדברי הרמב"ם (הלכות שבועות, פרק ב, הלכה יב). רש"י (סנהדרין לג עמוד ב ד"ה טעה בנואף ונואפת) הביא מקרה שפטרו בו בית הדין את הרוצח:

"זיכה מהן, מי אמרינן מהדרינן ליה לחובה, דבשלמא ברוצח איכא למיטעי במילי טובא דלא מיפרשי בהדיא, כגון באומר אבן שהרגו בה לא היה בה כדי מיתה... או באומר הוא היה רודפנו ויכול להציל באחד מאבריו ולא הציל אלא הרגו, אבל בנואף ונואפת ליכא טעותא לזכותא".


משמע מכאן שצריך שהרוצח יאמר את טענתו - "הוא היה רודפני". מסתבר לומר שמדובר ברוצח שטען זאת בפני אלו שהתרו בו, משום שאם כוונת רש"י שהטענה נטענה על ידי הנאשם בבית הדין, אין צורך בדבריו, שהרי אם טענה כזו מתקבלת, היא תתקבל גם כשהנאשם לא יעלה אותה מעצמו. יוצא מכך שבאמצעות ההתראה ניתן לחייב את האדם בעונש שזו היא הוכחה לכל שהייתה כוונה במעשיו.

לעומת עונשי מיתה ומלקות, בחיובים אחרים, כגון גלות, קרבן וממון, שאין בהם צורך בהתראה, אנו עשויים למצוא את עצמנו שואלים כיצד ניתן להוכיח כוונה במעשיו. מהדיון בסוגייתנו לגבי חיוב קרבן, אנו למדים שיש אומרים שבכל מקרה אדם יהיה נאמן על עצמו אף כנגד העדים; לדעה זו, לא תתעורר השאלה כלל שהרי בכל מקרה יהיה האדם נאמן בטענותיו, אף אם לא הביא כל ראיה לדבריו:

"איבעיא להו: מ"ט דרבנן? משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש".


יתכן לומר שיסודה של דעה זו הוא בכך שהאדם שחטא מעוניין בכפרה וסביר להניח שהוא לא ישקר על מנת להיפטר מהבאת חטאת. יתכן להציע הסבר נוסף שנלמד מהפסוק "או הודע אליו חטאתו" ממנו אנו למדים שמי שחטא צריך לדעת בעצמו ולא שיודיעוהו אחרים על החטא, ולכן הוא יכול להכחיש שני עדים; אולם יתכן לומר שהלימוד מהפסוק הוא רק בנוגע לעד אחד ובשני עדים הם יכולים לחייב אותו בהבאת קרבן.

יתכן לומר שהחילוק בין חיוב שהוא ענישה לבין חיוב שמטרתו כפרה הוא בכך שכאשר אנו רוצים לחייב אדם בעונש אנו נצרכים לראיות אולם כאשר אנו רוצים לעזור לו לכפר על מעשיו, יש לו את היכולת להמנע מכך. אולי יהיה נכון יותר לומר שהכפרה תלויה בהכרה של האדם שהוא חטא וברצון שלו לכפר על מעשיו; כל עוד הוא לא נמצא במקום זה לא שייך לדבר על כפרה. ניתן לומר שמטרת הראיות היא לברר מה באמת קרה, הבירור הטוב ביותר של אדם לגבי עצמו הוא על ידי האדם עצמו ולכן ביכולתו להכריע בנושא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)