מתוך מגדים - ביטאון לענייני מקרא - גיליון נג (טבת תשע"ב) - הוצאת תבונות

נ' קליין עורך ניתוח ספרותי של פרשת גדעון בספר שופטים. להערכתו משקף הסיפור מתח בין ההכרה בקב"ה כמושיע לבין ההכרה בגדעון כמושיע. המחבר מחלק את הסיפור לשני חלקים – לפני המלחמה ואחריה – העוסקים בנושא אחד. החלק שלפני המלחמה מתאר את ההכנה אליה כמי שעשויה לשקף את ישועת ה', והחלק של המלחמה ומה שלאחריה בוחנים את מידת ההצלחה בהטמעתה של הכרה זו בקרב העם. 

*****

במאמר זה ברצוננו להציע קריאה ספרותית לפרקים ו'-ח' בספר שופטים – סיפור גדעון. מספר קריאות ספרותיות רחבות הוצעו לסיפור גדעון,[1] וחלק מן הדברים שנציג כבר הוזכרו; אך נדמה כי עד עתה לא הוצעה הצעה הרמוניסטית, המפרשת את כל היחידה לאורה של תֵמה אחת, המניעה את העלילה מתחילתה ועד סופה.[2] בשל אריכותו של סיפור גדעון, קשייו הרבים ומורכבותו הספרותית, מדובר במשימה שקשה לעמוד בה, ולא עלינו המלאכה לגמור. תרומתו של מאמר זה תהיה בין השאר במתן תשומת לב רבה לפרטים ולתופעות שיכולים להוסיף להבנת הסיפור. בסיכום הדברים נעסוק במקומו של סיפור גדעון בספר שופטים ונאיר את מרכזיותו כנקודת מפנה בספר.

א. פתיחה (ו', א-י)

סיפור גדעון פותח בתיאור נתינת ישראל ביד מדיין בעקבות חטאיהם. שישה פסוקים מפורטים הוקדשו לכך, והדבר מבליט את קושי השעבוד. הפסוק "ותעז יד מדין על ישראל" (ו', ב) מזכיר את הצלחתו של עתניאל: "ותעז ידו על כושן רשעתים" (ג', י), והדבר מדגיש את ההיפוך שחל בישראל, ממנצחים למנוצחים.[3]

תיאור השעבוד מסתיים, כבסיפורי השופטים הקודמים, בזעקת ישראל לישועה, וזו נכפלת בפסוק הבא, הפותח את דברי האיש הנביא:

וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' עַל אֹדוֹת מִדְיָן...      (ו', ו-ז).

החזרה מגבירה את המתח לקראת הבאות. מתוך השוואה לסיפורים הקודמים ידוע לקורא שלאחר הזעקה אמורה לבוא ישועה, והנה ה' שולח איש נביא אל בני ישראל (פס' ח). ביאת האיש הנביא מחזקת את הציפייה להופעת המושיע, כפי שבסיפור דבורה וברק – לאחר תיאור הזעקה – הופיעה אישה נביאה, שהקימה מושיע בשליחות ה'. מפתיע אפוא לגלות, כי האיש הנביא אינו מקים מושיע לישראל, אלא רק מוכיח אותם:

כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים. וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם. וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי                                                           (ו', ח-י).[4]

הנביא מזכיר לעם את ישועות ה' ביציאת מצרים ובנתינת ארץ כנען לבני ישראל, ובהמשך לכך את דרישת ה' מהעם לא לירא את אלוהי האמורי – דרישה שלא בוצעה בפועל. נראה כי דברי הנביא בהקשרם – לאחר זעקת ישראל לישועה – הם בעצם תגובתו של ה' לזעקה, ונועדו דווקא להבהיר לישראל מדוע ה' לא יושיע. ה' דרש מישראל שלא לעבוד אלוהים אחרים, ומשדרישה זו לא התקיימה, מדוע יושיעם? נראה אם כן שזעקת ישראל נענית בשלילה. עם זאת, ניתן אולי למצוא בדברי הנביא רמז לעם: אם יחזרו בתשובה ולא ייראו את אלוהי האמורי, או אז ה' יושיעם!

בניגוד לסיפורי השופטים הקודמים (עתניאל, אהוד ודבורה), אשר התמקדו רק בתיאור ישועת ה' הגדולה, סיפור גדעון פותח בדיון על חטאי ישראל, ודיון זה ימשיך לאורך הסיפור, כפי שיוצג להלן. זו הפעם הראשונה בסיפורי השופטים שבני ישראל נדרשים לחזור בתשובה כתנאי מקדים לישועה. אך דא עקא, הדרישה לחזרה בתשובה כתנאי מקדים לישועה עומדת לכאורה בסתירה לפסוקים הבאים, שבהם ה' דווקא שולח מושיע לישראל בדמותו של גדעון, אף שישראל לא עזבו את הבעלים! כדי לענות על הקושי הזה, יש לעיין בסיפור הקדשת גדעון.

ב. תגובת גדעון ושליחותו (ו', יא-כד)

תיאור המפגש בין מלאך ה' לגדעון פותח בתיאור ישיבתו של המלאך "תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי" (ו', א).[5] כפי שהעירו רבים,[6] אֵלה מתוארת במקרא כעץ שתחתיו מקריבים לעבודה זרה (יחזקאל ו', יג; הושע ד', יג). האם גם האלה בעפרה שימשה למטרה זו? הדבר תלוי בהבנת המילים "אשר ליואש אבי העזרי". רד"ק פירשן כמוסבות על עפרה: העיר עפרה שייכת ליואש אבי העזרי. הוא מחזק את פירושו בעזרת פסוק כד בפרקנו, המכנה את העיר 'עפרת אבי העזרי'. ברם ניתן לערער על פירוש זה דווקא מתוך הפסוק הבא להוכיח אותו: עפרה היא 'עפרת אבי העזרי', היא שייכת למשפחת אביעזר – אך לא ליואש עצמו! באמת, כפי שעפרה היא 'עפרת אבי העזרי', כך גם יואש עצמו הוא 'יואש אבי העזרי'. בפסוק יא, לטענתנו, האלה היא זו המיוחסת ליואש. לפיכך יש לקרוא את שני ההיגדים ("אשר... אשר...") כמוסבים שניהם על האלה. את טענתנו ניתן לחזק מתוך השוואה לפסוקים ביחידה הבאה, העוסקת בהריסת מזבח הבעל: "ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך..." (ו', כה). פר השור – שיועד אל נכון לעבודה זרה – הוא "אשר לאביך"; מזבח הבעל – שנועד לעבודה זרה, ללא ספק – הוא "אשר לאביך"; והאלה גם היא "אשר ליואש". הדבר מעמיד את האלה בהקשר פולחני, בדומה לחפצים הנוספים השייכים ליואש. רוזנסון טוען שהמלאך מנסה לסמן לגדעון את הבעיה העומדת ברקע הסיפור: בני ישראל נמצאים 'בצִלה' של עבודת הבעל.[7] כדי לזכות לישועת ה', יש להסיר אותה. לפי דברינו עד כה, זו גם האמירה שנמסרה בפי האיש הנביא בפסוקים הקודמים.

לקריאת המלאך "ה' עמך גבור החיל" (ו', יב), מגיב גדעון בנחרצות: "בי אדֹנִי ויש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאתיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ה' ועתה נטשנו ה' ויתננו בכף מדין" (ו', יג). גדעון תמה היכן ה' ונפלאותיו, ומסכם כי עתה ה' נטש את ישראל. לכאורה תמיהתו של גדעון מקוממת: "ולמה מצאתנו כל זאת?!" – שהרי התשובה לתמיהתו כבר ניתנה בדברי האיש הנביא: ה' נתן את ישראל ביד מדיין מפני שהם נטשוהו ועבדו את אלוהי האמורי! בנוסף, אזכור העלייה ממצרים מופיע גם בדברי הנביא וגם בדברי גדעון, והדבר מעמיד את שתי האמירות זו לעומת זו ומעמת ביניהן,[8] כך שנראה כי דבריו של גדעון מהווים במידה מסוימת תגובה לדברי הנביא. בעוד שה' טוען – בפי הנביא – כי הוא העלה את ישראל ממצרים והם עזבו אותו, בא גדעון וטוען את ההפך: ה' אמנם העלה אותנו ממצרים, אך הוא אשר נטש אותנו![9]

בעצם גדעון חולק על דברי הנביא, שהישועה מותנית בחזרתם של ישראל בתשובה, ולפיכך דבריו מנוסחים כהיפוכם של דברי המלאך. לדברי גדעון, על ה' להושיע את ישראל למרות חטאיהם, ולפיכך יכול עדיין גדעון לתהות היכן הוא ה' ואיה נפלאותיו.[10] גדעון 'חולק' על דרישתו של ה', והדבר המפתיע הוא תגובת ה' לדבריו: "ויפן אליו ה' ויאמר לך בכֹחך זה והושעת את ישראל מכף מדין הלא שלחתיך" (ו', יד). למרות דברי הנביא, אשר מהם נובע כי ה' לא יושיע את ישראל, ה' כביכול משנה את דעתו ושולח את גדעון להושעת ישראל. ייתכן אף שהמילים "לך בכֹחך זה" מכוונות ל'כוח הטענה' של גדעון, אשר כביכול גרמה לה' לשנות את דעתו.[11]

האומנם ה' שינה את דעתו? האם חזרתם של ישראל בתשובה אינה מהווה עוד תנאי מקדים לישועתם? בעוד מספר פסוקים יישלח גדעון להרוס את מזבח הבעל בעפרה, ונראה מכך כי דרישה לחזרה בתשובה עדיין קיימת. יש להבין את שליחותו של גדעון בצורה מורכבת יותר: כשהוא נשלח להושיע את ישראל, הדבר כולל לשם כך גם את החזרתם בתשובה. ה' לא 'ויתר' כביכול על הדרישה לחזרה בתשובה; ה' אמנם כבר בחר מושיע, אך מושיע זה יצוּוֶה בצורה מפורשת להרוס את פולחן הבעל, לפני שיוכל לצאת למלחמה.

למעשה, ייתכן שה' רומז לגדעון עוד לפני סיפור הריסת מזבח הבעל, שהדרישה להסרת פולחן הבעל עדיין קיימת, וזאת בעזרת האות שמבצע המלאך במנחה שהגיש גדעון. תיאור האות מפורט ביותר – חמישה פסוקים שלמים (יז-כא), ויש להבין מהי מטרת הפירוט. ההקשר הפולחני של האות ניכר. גדעון מביא גדי עזים ואיפת קמח מצות, והוא 'מגיש' מנחה. בפסוק מודגש היכן מגיש גדעון את המנחה: "ויוצא אליו אל תחת האלה ויגש" (ו', יט), והמיקום שבו הוגשה הוא משמעותי – שכן המלאך מגיב מיד בדרישה לקחת את המנחה ולהניחה במקום אחר, "אל הסלע הלז" (ו', כ). ייתכן שכינוי הסלע 'הלז' מעיד על הריחוק מן המקום שבו עומד המלאך, כביכול אומר הוא לגדעון: 'הרחק את המנחה הזו ממקום זה'.[12] גדעון מן הסתם התכוון בפשטות לתת למלאך מנחה, ולא הגיש אותה תחת האלה אלא רק משום ששם עמד המלאך; אך המלאך מנצל זאת כדי להבהיר לגדעון בצורה סמלית נקודה חשובה: בכך שהוא אינו מוכן לקבל את המנחה תחת האלה – מקום שבו נוהגים להקריב לבעל, נרמז לגדעון כי למרות העובדה שה' שלחו להושיע את ישראל, אין הוא מוכן לוותר על דרישתו העקרונית שישראל יחזרו בתשובה. המלאך דורש מגדעון לקחת את המנחה שהגיש, להרחיק אותה מן האלה הפולחנית ולהניחה על הסלע. רק אז עולה האש מן הצור ואוכלת את המנחה – ביטוי מקובל במקרא לקבלת הקרבן ולהירצותו בעיני ה'.

אם נכונים דברינו עד כה, ייתכן שיש בהם כדי להסביר חילוף תמוה בשמות ה' ביחידה זו. לאורך היחידה שולט שם הוי"ה, והמלאך מכונה "מלאך ה'"; אך כשהמלאך מגיב להגשת המנחה תחת האלה, הוא מכונה לפתע "מלאך האלהים" (ו', כ). לדעתנו, הגשת המנחה "תחת האלה" מבטאת ריחוק רעיוני מה', ולפיכך המלאך מכונה "מלאך האלהים" – שמו הכללי של האל, ביטוי המבטא ריחוק. לאחר שגדעון יגיש את המנחה במקום ובדרך הרצויים, המלאך ישוב להיות "מלאך ה'" (ו', כא-כב).

היחידה מסתיימת בכך שגדעון בונה מזבח לה' וקורא לו על שם המאורע, ובכך מקים דרך ראויה לעבודת ה', כתחליף לקודמתה.

ג. נתיצת מזבח הבעל (ו', כה-לב)

ה' שולח את גדעון למשימה חשאית, להרוס את מזבח הבעל ואשרתו.[13] הקשר בין ניתוץ המזבח לניצחון על מדיין מרומז בפר השני, המכונה 'שבע שנים' – מספר השווה למספר השנים שהיו ישראל תחת מדיין (ו', א), וכן בציווי לבנות את המזבח לה' "על ראש המעוז הזה במערכה" (ו', כו) – ביטויים המעלים קונוטציה של מלחמה ומקשרים את המעשה עם המלחמה הקרבה. כמובן, הציווי לנתוץ את מזבח הבעל ניתן מיד לאחר שה' שלח את גדעון להושיע את ישראל, ומיד לפני שגדעון יתחיל בביצוע שליחותו הצבאית. עובדה זו רומזת כי נתיצת מזבח הבעל נדרשת לשם הניצחון במלחמה.

ישנן מספר זיקות בין שליחת גדעון להושיע את ישראל ובין שליחתו להרוס את מזבח הבעל. בשתי היחידות גדעון בונה מזבח לה', ובשתיהן גדעון מקריב לה' קרבן: בראשונה – מנחה, ובשנייה – עולה. סיומן של שתי היחידות דומה: שתיהן מסתיימות בקריאת שם ("ויקרא לו ה' שלום" – ו', כד; "ויקרא לו ביום ההוא ירֻבעל..." – ו', לב), ומשמעות השמות השונים הפוכה – 'ה' שלום' מול 'ירובעל': עם ה' בא שלום, ואילו עם הבעל – ריב! ההשוואות הללו, המדגישות את הפן התאולוגי-דתי בסיפור, מחזקות את ההרגשה שהנושא הנידון בעלילת סיפור גדעון הוא אמוני-דתי ביסודו.

ה'החזרה בתשובה' לא הצליחה. אנשי עפרה, האדוקים בפולחן הבעל, פועלים למציאת ה'כופר' מנתץ המזבח. החזרה האפיפורית על הביטוי "עשה הדבר הזה" בחקירתם של אנשי עפרה ובמסקנתם (ו', כט) מבליטה את מהירות הפעולה של אנשי עפרה ובכך גם את אדיקותם. האדיקות בעבודת הבעל משתמעת גם מדברי יואש, אף הוא מאנשי עפרה, המציע אפשרות 'אדוקה' אף יותר מאשר הריגת גדעון: אם הבעל הוא אלוהים, הוא אמור לריב לעצמו, ומי שרב עבורו הוא הוא הכופר![14]

תיאורם של אנשי עפרה בדרך זו מובילה את הקורא להבין כי בני ישראל – המיוצגים כאן על ידי אנשי עפרה – אינם ראויים לישועה. ייתכן שהכתוב מדגיש זאת על ידי השוואתם של אנשי עפרה לאנשי סדום. בשני המקרים מתכנסים אנשי העיר אל בית תושב מקומי ודורשים להסגיר את הנמצאים בביתו כדי לפגוע בהם, והתושב יוצא אליהם ומשכנעם בדברים לסגת מרעתם. אנשי סדום נסבו על בית לוט ודרשו ממנו: "איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו..." (בראשית י"ט, ה), ולוט יוצא אליהם ומנסה לשכנעם לסגת, כדי להגן על האנשים שבביתו. בדומה לכך, אנשי עפרה דורשים מיואש להוציא את גדעון אליהם כדי להרגו, ויואש מנסה לשכנעם בדברים לחדול מהצעתם.[15] כפי שמעשה אנשי סדום הוכיח כי אינם ראויים לרחמים, ולפיכך השחית ה' את העיר, כך מעשה אנשי עפרה מוכיח כי אינם ראויים לישועה.

מובן כעת שפעולתו של גדעון לטיהור פולחן הבעל לא צלחה, ומכיוון שכך שליחותו להושעת ישראל מוטלת בספק; שכן ה' דרש כתנאי לכך את עזיבת פולחן הבעל, ואדיקותם של תושבי עפרה – כדוגמה וכמשל לבני ישראל כולם – מעידה כי אין בכוונתם לעשות זאת. הבנתנו זו יכולה לפתור קושי מסוים. בפסוקים הבאים יאסוף גדעון צבא ויבקש מה' אותות נוספים שיוכיחו לו שה' אתו. גדעון יפנה לה' במילים: "אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת" (ו', לו). מה צורך יש לגדעון באותות נוספים? מה גורם לגדעון לחשוש שה' לא יעמוד בדיבורו? מה השתנה בין האות שעשה מלאך ה' לבין בקשת אותות הגיזה, שגרם לגדעון לחשוש שה' לא יושיע את ישראל בידו כאשר דיבר? אמית, למשל, טוענת כי "שינוי התנאים בעקבות מירווח הזמן מנמק את הצורך של גדעון באותות נוספים",[16] אך לא ברור אלו תנאים השתנו. אחרים טוענים כי לא קרה דבר שאמור לגרום לגדעון לפקפק שוב, והדבר נועד להציג את דמותו של גדעון כהפכפכה וספקנית מטבעה.[17] לדברינו התשובה פשוטה יותר. גדעון מבין שהשלב הראשון (ביטול עבודת הבעל) נכשל, ולפיכך ישנו חשש שה' לא יושיע את ישראל. לפיכך מבקש גדעון אותות לכך שה' יושיע את ישראל למרות חטאיהם, כפי שטען בפני המלאך בגת.[18]

ד. אות הגיזה הכפול (ו', לג-מ)

מדיין, עמלק ובני קדם נאספים יחדיו[19] וחונים בעמק יזרעאל.[20] לעומת עלייתם יחדיו בפעם אחת, אסיפת הצבא הישראלי מתוארת בשלבים:[21]

1.   וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו

2.   וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו

3.   וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם   (ו', לד-לה).

הצבא גדל והולך: אביעזר היא משפחה אחת במנשה; אחריה מצטרפים 'כל מנשה', ואחריהם עוד שלושה שבטים. עובדה זו תהיה בעלת חשיבות בהמשך.

כאמור, מיד לאחר מכן פונה גדעון לה' בבקשה לאות שיוכיח כי ה' אכן יושיע בידו את ישראל 'כאשר דיבר': טל על הגיזה לבדה, בעוד שעל כל הארץ יהיה חורב. משבקשה זו נתמלאה, גדעון מבקש את האות ההפוך: חורב על הגיזה לבדה, בעוד שעל כל הארץ יהיה טל. לפני בקשתו השנייה, מוסיף גדעון תחינה: "אל יחר אפך בי ואדברה אך הפעם" (ו', לט). פנייה זו רומזת לדברי אברהם לה' במשא ומתן על גורלה של סדום: "אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם" (בראשית י"ח, לב).[22] נראה שהפסוק בסיפור גדעון מכוון את הקורא לקרוא את הסיפור כשברקע עומד סיפור אברהם.

על פי קריאתנו עד כה, גדעון חושש שמא ישראל אינם זכאים לישועת ה' בעקבות ניסיונו עם אנשי עפרה בסיפור הריסת מזבח הבעל. לפיכך מבקש גדעון אותות נוספים שיוכיחו לו שה' עדיין מתכנן להושיע את ישראל, אף שלא חזרו בתשובה. בהקשר זה, העלאת זכר דיונו של אברהם עם ה' על עתידה של סדום מתבקש: גם אברהם עמד – כגדעון – מול ה', ודרש מה' שלא להפוך את סדום למרות רשעות אנשיה, אפילו אם יימצאו שם מעט צדיקים. כזכור, אנשי עפרה תוארו ביחידה הקודמת כאנשי סדום. גדעון עושה שימוש ב'תקדים אברהם' כדי לומר, שגם אם ישראל נוהגים כאנשי סדום, יש להושיעם.

ייתכן שניתן לצרף פרט נוסף לטענתנו. כפי שניתן לראות בדברי אברהם בבראשית, אברהם אומר "אל נא יחר לאדני ואדברה אך הפעם" רק בשלב האחרון של דיונו, כשהוא שואל: "אולי ימצאון שם עשרה". אמנם בסדום לבסוף לא היו עשרה צדיקים, ולכן נהפכה; אך הנה בעפרה – בין אנשי העיר המושווים לאנשי סדום – ישנם עשרה צדיקים בדיוק, כזכור: "ויקח גדעון עשרה אנשים מעבדיו ויעש כאשר דבר אליו ה'..." (ו', כז)! גדעון אינו מנתץ את מזבח הבעל בעצמו; מתלווים אליו עשרה 'צדיקים', הפועלים יחד אתו בשם ה'. רמז ספרותי זה מבהיר את טענת גדעון: על פי התקדים שיצר אברהם, עשרה עובדי ה' מספיקים כדי שה' יושיע, הגם שכל ישראל עובדים את הבעל.[23]

השוואת תגובות גדעון לשני אותות הגיזה מעידה על שוני ביניהן:

לאחר ביצוע כל אחד מן האותות, גדעון משכים בבוקר. לאחר האות הראשון גדעון משכים בבוקר ובוחן אם האות נעשה. הפתיחה 'וישכם' החוזרת לאחר האות השני מעוררת אצל הקורא את הציפייה כי שוב גדעון ישכים ויבדוק אם האות נעשה. ציפיותיו של הקורא מתבדות, וגדעון מיד עובר לשלב המעשה. עובדה זו מחזקת את הרושם שגדעון כבר בטוח בה', ואינו רואה צורך לבדוק שוב אם הנס אכן נעשה.[24]

ה. סינון הלוחמים הכפול (ז', א-ח)

לעומת גדעון המתחיל בהכנות אחרונות למלחמה, לה' יש דרישה מוקדמת להקטנת צבא גדעון. ישראל חונים עתה על עין חרוד (ז', א), שם הרומז לשלב הראשון של סינון הלוחמים שיתואר מיד, הנפתח בקריאה "מי ירא וחרד" (ז', ג).[25] בסינון זה עוזבים את הצבא 22000 איש, והכתוב טורח ומדגיש כי 10000 נשארו. זהו מספר הלוחמים שה' בעצמו ציווה לקחת במלחמה הקודמת נגד סיסרא. לפיכך עשוי הקורא לחשוב שהגענו למספר הרצוי; אך לא: "עוד העם רב" (ז', ד). בכך מדגיש הכתוב את הייחוד בשלב השני של הקטנת הצבא.[26]

מהי מטרת סינון הלוחמים? בלודורן[27] עומד בהרחבה על כך שתיאור סינון הלוחמים מקביל ליחידה הקודמת, העוסקת באותות הגיזה, והדבר רומז לדעתו לכך שסינון הלוחמים הוא תגובת ה' לבקשת האותות של גדעון:

1.   מבנה היחידות דומה. ביחידה הראשונה גדעון מבקש מה' אות פעמיים, והפתיחה זהה: "ויאמר גדעון אל האלהים" (ו', לו, לט). ה' דורש 'בתמורה' את סינון הלוחמים פעמיים, והפתיחה זהה בשתיהן: "ויאמר ה' אל גדעון" (ארבע פעמים: ז', ב, ד, ה, ז).

2.   בשתי היחידות יש צורך בשלב נוסף כדי להשלים את המטרה: גדעון דורש אות נוסף בגיזה, וה' דורש סינון נוסף של הלוחמים.[28]

בין הקבלות נוספות שמציג בלודורן, ישנה גם הקבלה לשונית אחת. בדברי גדעון באות הגיזה נאמר: "הנה אנכי מציג את גִזת הצמר בגֹרן אם טל יהיה על הגזה לבדה..." (ו', לז). במקביל, בדברי ה' לגדעון נאמר: "כל אשר ילֹק בלשונו מן המים כאשר ילֹק הכלב תציג אותו לבד " (ז', ה).

הזיקה בין שתי היחידות מחוזקת על ידי המסגרת המשותפת. שתי היחידות מתוחמות על ידי תיאורי מצב הכוחות הלוחמים – מחנה ישראל ומחנה מדיין, כך שנוצר המבנה הבא:

תיאור מצב: וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו... וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר... וּמַלְאָכִים שָׁלַח... וּמַלְאָכִים שָׁלַח... וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם (ו', לג-לה).

אותות הגיזה

תיאור מצב: וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּחֲנוּ עַל עֵין חֲרֹד וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק (ז', א).

סינון הלוחמים

תיאור מצב: וַיִּקְחוּ אֶת צֵדָה הָעָם בְּיָדָם וְאֵת שׁוֹפְרֹתֵיהֶם... וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִתַּחַת בָּעֵמֶק (ז', ח).

המסגרת המקיפה את שתי היחידות מעמידה אותן כיחידה אחת; החזרה על המסגרת במעבר בין שתי היחידות מעמידה אותן זו כנגד זו ומכוונת את הקורא להשוות ביניהן.[29]

כעת ניתן להבין בצורה עמוקה יותר את סינון הלוחמים: מדובר בעצם בהמשכו של המשא והמתן בין ה' וגדעון, שהחל כבר בדבריו של האיש הנביא ותגובת גדעון אליהם, וחרז את כל היחידות עד כה. גדעון, כזכור, ביקש מה' שני אותות, שנועדו להוכיח כי ה' יושיע את ישראל גם אם לא יחזרו בתשובה. ה' הסכים, אך לא הסתפק בהסכמה לישועה גרדא, כזו שלא תשנה את תפיסתם האמונית של ישראל. כנגד שני אותות שביקש גדעון, כדי לדעת "אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברת" (ו', לו), דורש ה' שני סינונים של הצבא, "פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי" (ז', ב).[30] לעומת גדעון, המבקש אישור שה' יושיע את ישראל בידו כאשר דיבר, דורש ה' ליצור סיטואציה שבה יהיה ברור שהוא אשר הושיע בידו את ישראל כאשר דיבר.[31]

בנוגע לסינון הצבא יש לעמוד על פרט נוסף. הסינון הראשון הפחית את רוב צבא גדעון, והשני – את רוב הנשארים. שני שלבים אלו עומדים מול שני שלבי גיוס הצבא על ידי גדעון (ו', לה), הפותחים שניהם במילים "ומלאכים שלח": ראשית נוספו לגרעין הצבאי של משפחת אביעזר גם 'כל מנשה' (ו', לה), ולאחר מכן גם אשר, זבולון ונפתלי. כביכול אלו שנוספו על ידי גדעון, הם אלו ש'סוננו' בציווי ה'. לדברינו, 300 האנשים שנותרו עם גדעון מזוהים – לפחות מבחינה ספרותית – עם בני אביעזר. את זאת ניתן להוכיח מן ההמשך. את איש ישראל שה' סינן שילח גדעון לאוהליו (ז', ח), אך לאחר המכה הראשונה במחנה מדיין הוזעק איש ישראל שוב; והנה, השבטים המופיעים שם הם נפתלי, אשר ו'כל מנשה' (ז', כג),[32] בהקבלה כיאסטית לשני שלבי הגיוס: 'כל מנשה', אשר ונפתלי.[33] מכאן ברור שנפתלי, אשר וכל מנשה הם אלו שסוננו מצבא גדעון קודם לכן. רמז נוסף לזיהוים של 300 הנבחרים עם בני אביעזר הוא דבריו של גדעון לבני אפרים בהמשך הסיפור: "הלוא טוב עללות אפרים מבציר אביעזר"[34] (ח', ב). פעולת בני אפרים מעומתת בדברי גדעון עם פעולתם של 300 הלוחמים בראשות גדעון בקרב הפתיחה של המלחמה, ומעשיהם של גדעון ו-300 לוחמיו מתוארים כבציר אביעזר.[35]

סינון הלוחמים מהווה, אם כן, את תגובתו של ה' הן לאיסוף הצבא בשלבים על ידי גדעון, הן לבקשת אותות הגיזה.

ו. חלום המדייני ושברו (ז', ט-טו)

לאחר סינון הלוחמים, היחידה הבאה נפתחת במילים: "ויהי בלילה ההוא ויאמר אליו ה'..." (ז', ט). פתיחה זו זהה לפתיחת סיפור ניתוץ מזבח הבעל: "ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה'..." (ו', כה). החזרה המילולית מכוונת להשוואה בין שתי היחידות, וזו מעלה זיקות נוספות ביניהן:

1.   בשתי היחידות גדעון נדרש בלילה לבצע משימה מסוכנת, אך מבצעה 'בשינוי' בשל יראתו: גדעון הורס את מזבח הבעל בלילה, כי "ירא את בית אביו ואת אנשי העיר מעשות יומם" (ו', כז); והוא יורד עם פורה נערו לשמוע את חלום המדייני – אפשרות אלטרנטיבית ליציאה מיידית לקרב, שהוצעה לגדעון אם "ירא אתה לרדת" (ז', י).

2.   לשתי הפעולות גדעון לוקח אתו מאנשיו הקרובים. הוא לוקח עשרה אנשים מעבדיו לנתיצת המזבח, והוא לוקח את פורה נערו למחנה מדיין.

3.   בשני המקרים, 'איש' ו'רעהו' דנים בהסברה של תופעה ("ויאמרו איש אל רעהו מי עשה הדבר הזה" – ו', כט; "והנה איש מספר לרעהו חלום" – ז', יג), והמסקנה בשני הדיונים היא כי 'גדעון בן יואש' עומד מאחורי הדברים.

מה פשר הדמיון?

אמית מעירה שהסיפור על ניתוץ מזבח הבעל 'שובר' את ציפיותיו של הקורא. לאחר שנשלח גדעון להושיע את ישראל, הציפייה היא שגדעון יקום ויילחם במדיין כפי שציווהו המלאך, והנה – 'בלילה ההוא' ה' שולח אותו למלחמה בפולחן הבעל.[36] 'סיבוך' זה בעלילה בא כעת על פתרונו, לאחר שהדיון בין גדעון וה' על ישועת ישראל הגיע לסיומו. הרצף העלילתי שב עתה לנקודה שבה הסתבך: 'ויהי בלילה ההוא ויאמר לו/אליו ה'...'. כעת סוף סוף מגיעה קריאתו של ה' ליציאה למלחמה, קריאה שהייתה אמורה לבוא כבר אז: "קום רד במחנה כי נתתיו בידך" (ז', ט).

הדמיון הספרותי בין סיפור חלום המדייני לסיפור ניתוץ מזבח הבעל מעיד, אם כן, על סגירת המעגל וחתימת הדיון בין גדעון וה'. ניתן עתה לצאת למלחמה, וה' אכן יושיע את ישראל. אם בתחילה הובילה משימתו הלילית של גדעון בעפרה לחששותיו המחודשים בנוגע לישועת ה', הרי שמשימתו החדשה במחנה האויב היא זו שתסיר את חששותיו לעד. גילויו של 'גדעון בן יואש' על ידי אנשי עפרה הוביל לסכנת נפשות מוחשית לגדעון, ואילו כאן גילויו של 'גדעון בן יואש' כפתרונו של החלום מרגיע את גדעון ומחזקו.

עם זאת, העובדה שחלום המדייני מסיר את פחדיו של גדעון מתמיהה. לגדעון ניתנו עד כה שלושה אותות נִסיים המשנים סדרי בראשית (עליית האש במזבח על ידי מלאך ה' וצמד אותות הגיזה), ובכל זאת הוא עדיין ירא לרדת במחנה. מדוע אם כן גדעון כה מתחזק משמיעת חלום ופתרונו – בלי שיהיה בדבר נס יוצא מגדר הרגיל?![37]

בחלומו רואה המדייני צליל לחם שעורים המתהפך במחנה מדיין ומכה את האוהל שבו יושב המספר, דבר הגורם לנפילתו. לכאורה פרשנותו של רעהו מתבקשת: לחם השעורים הוא גדעון וצבאו, שכן ישראל הם 'לחמם' של מדיין, כי הם הרי אוכלים את תבואתם.[38] גדעון וצבאו יכו את מחנה מדיין, המיוצג על ידי האוהל, וזה ייפול בידם. זו הפרשנות המקובלת, אך לדעתנו טמון בה קושי מסוים: אין לומר שהאוהל מייצג את מחנה מדיין, שכן למחנה מדיין יש כבר ייצוג מפורש בחלום: לחם השעורים מתהפך – כזכור – במחנה מדיין! מצוידים בהבנה זו, יש בידינו להסביר את פתרון החלום בצורה אחרת: המדייני יושב באוהלו, וחולם על לחם השעורים המתגלגל במחנה מדיין כולו, אך מפיל דווקא את אוהלו שלו.[39] ההפתעה גלומה בפתרונו של רעהו: אכן, מדובר בחרב גדעון בן יואש, אך לא רק האוהל הזה ייפול: "נתן האלהים בידו את מדין ואת כל המחנה" (ז', יד).[40]

העובדה שהפותר פתר מרצונו החופשי את נפילת כל המחנה – בחלום העוסק אך באוהל אחד – מראה עד כמה מרגיש המדייני את האיום הקרב על כל המחנה. הדבר מראה לגדעון עד כמה המדיינים מפחדים ממנו, וחמוש בידיעה זו הוא יודע כיצד ניתן לנצחם בעזרת 300 איש.

חיזוק לעמדה כי יש פער בין החלום ופתרונו ניתן לראות בתגובת גדעון: "ויהי כשמע גדעון את מספר החלום ואת שברו וישתחו" (ז', טו). על פי ההבנה הקלסית, יכול היה גדעון להסתפק בשמיעת שברו של החלום; אך הכתוב מדגיש כי גדעון משתחווה לה' רק לאור שמיעת שני החלקים: החלום ושברו. רק שילוב של שניהם – והבנת הפער ביניהם – הובילה את גדעון להבנת עומק פחדם של המדיינים.

ניתן כעת לשוב לתמיהה שהעלינו: אם נסים גדולים לא חיזקו את גדעון, כיצד ידיעה על אודות פחדם של המדיינים מספיקה לכך? ניתן אולי להשיב באופן זה: לגדעון כבר הוכח שה' הבטיח להושיע, אך אירועים מסוימים כבר גרמו לו לחשוש בעבר שה' לא יושיע 'כאשר דיבר'. בעמדו במחנה מדיין, ובראותו את הפחד הרב במחנה העצום, מבין גדעון שישועת ה' כבר החלה – בהמסת לב המדיינים – והדיון בינו לבין ה' נחתם סופית בהסכמה לישועת ישראל. כשהוא רואה ש'ה' יצא לפניו', והוא חוזה עתה בישועת ה' המתרחשת, או אז גדעון משתחווה.

מתוך הבנה שה' כבר החל את הישועה, יכול גדעון לעלות אל מחנה ישראל ולדרבנם באמירה "קומו כי נתן ה' בידכם את מחנה מדין" (ז', טו) – כפי שנפתחה היחידה: "קום רד במחנה כי נתתיו בידך" (ז', ט).

סיכום ביניים

סיפור גדעון נפתח בעימות בין ה' (המיוצג על ידי האיש הנביא) ובין גדעון. ה' דורש מישראל לעזוב את אלוהי האמורי אם הם רוצים שה' יושיעם, ואילו גדעון טוען כי על ה' להושיעם למרות חטאיהם. בתחילה שולח ה' את גדעון להרוס את מזבח הבעל, ולאחר שפעולה זו אינה משפיעה על העם, גדעון מבקש מה' את אותות הגיזה, כדי לדעת שה' יושיע את ישראל גם כעת. הסכמתו של ה' מתבררת כפשרה: אמנם ה' יושיע את ישראל ביד גדעון, אך המלחמה צריכה לשמש כלי להשבת ישראל אל ה'. החשש המובע בדברי ה': "פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי" (ז', ב), מוביל להפחתת צבאו של גדעון עד למינימום של 300 לוחמים – המיוצגים על ידי בני אביעזר. לאחר שהמשא ומתן בין ה' ובין גדעון נחתם, גדעון מצוּוה לרדת להילחם במחנה מדיין. חלום המדייני מאשר לגדעון כי ישועת ה' כבר החלה לנגד עיניו, והוא מתכונן למלחמה.

לאור התקדמות העלילה עד כה, מצפה עתה הקורא לשמוע מה יתרחש בסופה של המלחמה: האם ישראל יראו בה את יד ה' – כפי התכנון האלוהי – או שיאמרו "ידי הושיעה לי"? עד לנקודה זו, הסיפור תיאר כיצד נוצרה הסיטואציה המדוברת. מעתה תעסוק עלילת הסיפור בשאלה זו: האם – למרות כל התכנונים וההכנות – ישראל לא יחזרו בתשובה?

ז. הקרב הראשון (ז', טז-כב)

גדעון מכין את צבאו למתקפה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ וְהִנֵּה אָנֹכִי בָא בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה וְהָיָה כַאֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה כֵּן תַּעֲשׂוּן. וְתָקַעְתִּי בַּשּׁוֹפָר אָנֹכִי וְכָל אֲשֶׁר אִתִּי וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָרוֹת גַּם אַתֶּם סְבִיבוֹת כָּל הַמַּחֲנֶה וַאֲמַרְתֶּם לַה' וּלְגִדְעוֹן                                                    (ז', יז-יח).

ניכר כי גדעון מדגיש בדבריו את תפקידו החשוב במערכה, והדבר בולט בשימוש הרב יחסית בלשון יחיד מדבר. באמת, הפסוק הראשון בדבריו נועד כולו רק כדי להדגיש ללוחמים כי הם יעשו בדיוק את מה שגדעון יעשה. מפתיעה במיוחד דרישת גדעון מצבאו לומר "לה' ולגדעון!". אזכור שמו של גדעון בחדא מחתא עם ה' כמי שהמלחמה 'מוקדשת' לו יוצר תחושת אי-נוחות. האם גדעון חפץ לזכות בכבוד ויקר ממלחמה זו? בהקשר התמטי שאנו מציעים במאמר זה, מדובר בבעיה חמורה: אם גדעון יזכה בכבוד כמושיע, עלולים ישראל שלא לראות בה' את המושיע – כי אם בגדעון, ומטרת הישועה תרד לטמיון. אמנם, ניתן להסביר את הקריאה "לה' ולגדעון" בצורה תמימה יותר, אולי בדומה לפסוק "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד, לא). לפי זה, כוונת האמירה הזו היא קבלת העובדה שגדעון פועל בשליחות ה', ולכן יש להאמין בו – כחלק מן האמונה בה'. האפשרות ה'נכונה יותר' תוכל להתברר רק על פי התנהגותו של גדעון בהמשך.

כפי שהראה עסיס,[41] לאחר התקיעה בשופר וניפוץ הכדים על ידי גדעון ומאה האנשים שאתו, מתוארת המלחמה פעמיים:

בשני התיאורים אותה הפתיחה – התקיעה בשופרות; ואותו הסיום – מנוסת המחנה. הכתיבה הכפולה נועדה, כפי שמעיר עסיס, לתאר את המלחמה משתי נקודות מבט שונות. הפעם הראשונה מתארת ניצחון טבעי: מנוסת המחנה נגרמה בשל הפחדת המדיינים בעזרת הכדים המנופצים והשופרות, ואולי גם בשל הקריאה המזכירה גם את גדעון – אשר כה פחדו ממנו (על פי חלום המדייני ושברו). הפעם השנייה מתארת ישועה נסית, אשר בה שם ה' את חרב איש ברעהו. לפיכך, בנקודת מבט זו – בניגוד לקודמתה – השופרות מתוארים כביכול כתוקעים מעצמם: "ויתקעו שלשׁ מאות השופרות". בתיאור הראשון, הטבעי, מעשי האדם מתוארים באריכות רבה, ואילו התוצאה מתומצתת לחמש מילים בלבד: "וירץ כל המחנה ויריעו ויניסו [וינוסו קרי]" (ז', כא); בתיאור השני, הנסי, מעשי האדם מתומצתים לכדי ארבע מילים בלבד: "ויתקעו שלש מאות השופרות" (ז', כב),[43] בעוד שהתוצאה הנסית מתוארת באריכות.

התיאור הכפול של המלחמה מבליט את הספק העומד ברקע חציו השני של סיפור גדעון: האם ישראל יראו במלחמה תוצאה של יד ה' וישובו בתשובה? את אותה המלחמה ניתן עדיין לפרש כישועה נסית של ה', וכן להפך – כתחבולה מתוחכמת ומבריקה של גדעון, אשר מתוך חלום המדייני הבין – למרבה האירוניה – כיצד הוא יכול להסתדר לבד... התיאור הכפול מחדד את השאלה המרכזית: האם כל ההכנות האמוניות למלחמה היו לשווא? האם ישראל יראו בה' את המושיע, או שיתלו זאת בגדעון ואנשיו? מעתה יעבור הסיפור לעקוב אחר מעשיו של גדעון, שיפגמו – במתכוון או לא – באפשרות לראות במלחמה תוצאה של ישועת ה'.

ח. איסוף הצבא מחדש והריב עם איש אפרים (ז', כג - ח', ג)

לאחר מנוסת מחנה מדיין נכונה לקורא הפתעה: כל השבטים שנדרשו לעזוב לפני כן את המחנה ("איש ישראל") חוזרים ורודפים אחרי מדיין. הדבר סותר את ציוויו הקודם של ה' להחזירם, כדי שלא יגידו ישראל "ידי הושיעה לי". עם מספר כה גדול של רודפים, כיצד לא יאמרו ישראל שידם הושיעה להם?![44]

גדעון אף מוסיף ומזעיק את איש אפרים ללכוד את המים אשר למדיין. לאחר לכידת עורב וזאב והבאת ראשיהם לגדעון, פותחים בני אפרים בריב עם גדעון, על כך שלא קרא להם מוקדם יותר למלחמה. תשובתו של גדעון משמעותית ביותר לענייננו:

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר. בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם   (ח', ב-ג).

תשובתו של גדעון מעידה לכאורה על צניעות, ואף על חכמה דיפלומטית רבה. אך קריאתה בהקשר העלילתי שלנו, כשהשאלה העומדת ברקע הדברים היא האם ישראל יראו את ישועת ה' במלחמה, אינה נטולת פגמים. בלודורן[45] עומד על כך, שגדעון מפחית מאוד בדבריו מערכה של מתקפת הפתע על מחנה מדיין, באמרו שלכידת שרי מדיין טובה יותר ממה שהוא עשה. שתי בעיות בכך: ראשית, הוא מתאר את מעשי אפרים בהריגת עורב וזאב כטובים יותר מן ההתקפה הראשונית, שהיא – את זאת הקורא כבר יודע – מעשי ה'. כביכול, פעולתם של אפרים גברה על פעולת ה'. שנית, גם ישועת ה' מתוארת בפיו כמעשה ידיו![46]

לסיפור הריב עם בני אפרים יש מספר ארמזים לסיפור הריסת מזבח הבעל:

1.   השורש רי"ב מרכזי בשני הסיפורים. בסיפור הריסת המזבח: "ויאמר יואש לכל אשר עמדו עליו האתם תריבון לבעל... אשר יריב לו יומת עד הבֹּקר אם אלהים הוא ירב לו כי נתץ את מזבחו. ויקרא לו ביום ההוא ירֻבעל לאמר ירב בו הבעל כי נתץ את מזבחו" (ו', לא-לב). במקביל, גם הוויכוח עם בני אפרים מוצג כריב: "ויריבון אתו בחזקה" (ח', א). אלו הן שתי ההופעות היחידות של שורש זה בסיפור גדעון.

2.   בשני הסיפורים באים אנשים מישראל בטענות אל גדעון על כך שעשה את 'הדבר הזה'. אנשי עפרה תמהים: "מי עשה הדבר הזה... גדעון בן יואש עשה הדבר הזה" (ו', כט); ובני אפרים אומרים: "מה הדבר הזה עשית לנו..." (ח', א). גדעון אף מרגיע את בני אפרים בלשון דומה: "אז רפתה רוחם מעליו בדברו הדבר הזה" (ח', ג).[47]

3.   אנשי עפרה, כמו גם איש אפרים, מתפייסים בעזרת טיעון הגיוני: תאולוגי ("האתם תריבון לבעל") או דיפלומטי ("הלוא טוב עֹללות אפרים מבציר אביעזר").

ההשוואה מציגה את בני אפרים כעומדים לצדם של בני עפרה, עובדי העבודה הזרה, בתקיפת מעשיו של גדעון. למעשה, הדעת נותנת שכמו כל ישראל גם בני אפרים – במציאות – אכן עבדו את הבעל. לאור זאת, מעניין לשים לב לכך שאת מעשי אפרים מייחס גדעון ל'אלהים': "בידכם נתן אלהים את שרי מדין את עֹרב ואת זאב ומה יכֹלתי עשות ככם" (ח', ג). השימוש בשם 'אלהים' בפי גדעון הוא חריג בסיפור,[48] והוא מופיע דווקא כשפונה גדעון לאנשי אפרים, העובדים את הבעל. לדעת בלודורן,[49] ישנה גם בכך ביקורת מסוימת על גדעון. אמנם גדעון ללא ספק מתכוון לאלוהיו שלו, וכוונת דבריו היא שה' נתן ביד בני אפרים את עורב וזאב, אך דבריו מותירים פתח להבנה כי 'אלהים' שלהם – הבעל – הוא שנתן אותם בידם. ההשוואה לסיפור הריסת המזבח, שבו השם 'אלהים' יוחס בפועל לבעל ("אם אלהים הוא ירב לו" – ו', לא), מחזקת את ההבנה הזו. דברי גדעון מובנים עתה באופן אחר. כביכול אומר גדעון: 'אלהיכם נתן בידכם, בני אפרים, את עורב וזאב; והדבר גדול יותר ממה שאני עשיתי בקרב הראשון, שלמעשה נוצח על ידי ה'!'.

לסיכום: דבריו של גדעון, המפחיתים מעצמתה של ישועת ה', מובילים למחשבה השלילית "ידי הושיעה לי". הוויכוח עם בני אפרים נחתם במילים: "אז רפתה רוחם מעליו בדברו הדבר הזה" (ח', ג). רוחם של בני אפרים רפתה מעל גדעון, אך מכאן ואילך, ה'רוח' הנוספת שהופיעה בסיפור גדעון, זו שלבשה את גדעון בתחילת המלחמה, תרפה מעליו גם היא. ה' לא יתואר שוב כדמות פועלת בסיפור, עד סוף ימי גדעון.[50]

ט. המרדף אחר זבח וצלמונע (ח', ד-כא)

תיאור הקרב במחנה מדיין נפתח במילים: "ויבא גדעון ומאה איש אשר אתו..." (ז', יט). פתיחה דומה נמצאת כאן, עם חידוש המרדף בעבר הירדן: "ויבא גדעון הירדנה עבר הוא ושלש מאות האיש אשר אתו" (ח', ד). הפתיחה הזהה קוראת להשוואה בין שני שלבי המלחמה: מתקפת הפתע – שיסודה בפעולת ה' וסיועו, והמרדף בעבר הירדן – שעליו אחראי גדעון בלבד.

עיון בפרטי המרדף אחר מדיין בעבר הירדן מעלה מספר קשיים, הנוגעים לסיבת המרדף ונחיצותו. ראשית, המרדף מתרחש – מבחינת הרצף העלילתי[51] – לאחר 'דין ודברים' עם בני אפרים, שניתן לקיימו רק בסיומה של המלחמה. כאמור, גדעון משווה את מעשיו להצלחתם של בני אפרים; אך מסקנתו מתוך השוואה זו – "ומה יכלתי עשות ככם?!" – אמורה הייתה לכאורה להעלות גיחוך בפי אנשי אפרים; שכן גדעון טוען שלא יכול היה לעשות יותר מלכידת שני שרי מדיין, אך עתה הוא רודף את שני מלכי מדיין! הכתוב אף רומז להשוואה בין שתי הלכידות, על ידי תיאורן בתבנית זהה:

וַיִּלְכְּדוּ            שְׁנֵי שָׂרֵי מִדְיָן    אֶת עֹרֵב  וְאֶת זְאֵב (ז', כה).

וַיִּלְכֹּד אֶת        שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן   אֶת זֶבַח  וְאֶת צַלְמֻנָּע (ח', יב).

התפייסותם של בני אפרים מובנת רק אם מבחינתם הניצחון כבר הושלם, ומלכי מדיין כבר אינם מהווים איום. גם אם גדעון ילכוד את מלכי מדיין הנמלטים, הדבר לא ייחשב כמו מעשי בני אפרים, ולכידתם לא הייתה מוסיפה להם כבוד רב. כאמור, עצם העובדה שבני אפרים מרשים לעצמם לעצור את מרדפו של גדעון כדי להתריס נגדו, מוכיחה אף היא שהם לא ראו בהמשך המרדף דבר נחוץ.[52]

שנית – בסיפור מלחמת אהוד במואב לכדו ישראל את מעברות הירדן למואב, ולא ראו צורך בהמשך המרדף אל ארץ מואב. לפיכך נראה שגם עתה, בסיפור גדעון, עם לכידת מעברות הירדן על ידי בני אפרים הסתיימה המלחמה. המשך המרדף הוא מפתיע.[53]

שלישית – 'איש ישראל' שהצטרפו למרדף נעלמים לפתע, ושוב מוצא גדעון את עצמו בראש 300 לוחמים בלבד. 'איש ישראל' ישובו ויופיעו לאחר סיום המרדף (ח', כב). בכך נרמז שגם כל איש ישראל לא ראו בהמשך המרדף חלק חשוב בניצחון.

רביעית – זבח וצלמונע מלכי מדיין כלל לא הופיעו קודם לכן בסיפור גדעון,[54] ואין לקורא סיבה לחשוד שלאחר הריגת עורב וזאב נותרה עוד הנהגה למדיין. זבח וצלמונע 'מתחדשים' בסיפור יחד עם המרדף, והדבר אומר דרשני.

חמישית – בהמשך מובא סיכום הנופלים מול הנותרים במחנה מדיין: "וזבח וצלמנע בקרקֹר ומחניהם עמם כחמשת עשר אלף כל הנותרים מכל מחנה בני קדם והנֹפלים מאה ועשרים אלף איש שֹלף חרב" (ח', י). מסיכום זה ברור שרובו המוחלט של מחנה מדיין חוסל, והנותרים הם פחות מחצי מספר הלוחמים שהיו במחנה גדעון הראשוני (לפני סינון הלוחמים). הדבר מעיד על כך שמדובר במרדף אחרי מספר מועט יחסית של מדיינים, שכבר אינם מהווים איום.

ייתכן שאפילו מדיין בטוחים שהמלחמה כבר נגמרה בהפסדם, ושאין סיבה הגיונית בעולם לבצע מרדף שכזה אחריהם. כשגדעון מתקיף את המחנה בקרקור, נאמר: "ויך את המחנה והמחנה היה בטח" (ח', יא). ביטחונם המופרז של מדיין למרות הפסדם מובן יותר לאור הנחה זו.[55]

אם אכן המרדף לקרקור לא היה נחוץ בהכרח, מדוע גדעון עשה זאת? התשובה ניתנת בסוף היחידה, כשגדעון מברר מה אירע לאחיו בני אמו. קריאתו לא משאירה מקום לספק: "ויאמר אחי בני אמי הם חי ה' לו החיתם אותם לא הרגתי אתכם" (ח', יט). גדעון נשבע – בשם ה' – שאילו מלכי מדיין לא היו הורגים את אחיו, לא היה הורג אותם! המרדף בעבר הירדן המזרחי נועד לפיכך למטרה אחת: לכידת זבח וצלמונע ונקמה בהם. הדבר מודגש בדברי גדעון לאנשי סוכות: "ואנכי רֹדף אחרי זבח וצלמנע מלכי מדין" (ח', ה). בנוסף, המרדף מסתיים בכך שגדעון לוכד את זבח וצלמונע, אך את כל המחנה רק "החריד" (ח', יב); מכאן שהכאת המחנה לא הייתה בראש מעייניו. הצטרפותם של 300 הלוחמים לגדעון, בעוד שכל איש ישראל עזבוהו, משתלבת עם טענתנו שהכתוב מזהה אותם עם בני אביעזר, משפחתם של גדעון ואחיו, ועל כן הם מצטרפים למסע הנקמה.

העובדה שמדובר בנקמת אישית מודגשת גם על ידי המעבר מלשון רבים ללשון יחיד בין שני חלקי המלחמה. בהתקפת הפתע, גדעון ואנשיו מתוארים בלשון רבים:

וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת... וַיִּתְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הָרָאשִׁים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיִּשְׁבְּרוּ הַכַּדִּים וַיַּחֲזִיקוּ בְיַד שְׂמֹאולָם בַּלַּפִּדִים... וַיִּקְרְאוּ חֶרֶב לַה' וּלְגִדְעוֹן. וַיַּעַמְדוּ אִישׁ תַּחְתָּיו סָבִיב לַמַּחֲנֶה...      (ז', יט-כא).

במרדף האישי גדעון מתואר שוב ושוב בלשון יחיד בלבד, ואף שהוא רודף יחד עם אותם 300 איש:

וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע... לָכֵן בְּתֵת ה' אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם... וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת... וַיֹּאמֶר גַּם לְאַנְשֵׁי פְנוּאֵל לֵאמֹר בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה: וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים... וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה... וַיָּנוּסוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָּע וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן... וְכָל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד. וַיָּשָׁב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מִן הַמִּלְחָמָה...     (ח', ה-יג).

וכך הלאה.[56]

לאור כל הנאמר לעיל, ניתן להסיק שהעלילה מתארת שני שלבים מנוגדים במלחמה, הנפתחים בלשון זהה: האחד מלחמת הישועה, שבה ה' אקטיבי ובולט; והשני הוא המרדף בעבר הירדן, מרדף לשם נקמה אישית, אשר נתפס כמיותר מבחינה צבאית, ואשר מראשיתו ה' אינו מופיע. שני שלבים מנוגדים: לה' – ולגדעון.

העובדה שגדעון ואנשיו מתוארים כבר בפתיחת המרדף כ'עייפים ורודפים' (ח', ד) מראה על סיבוך במהלך המלחמה. גדעון מתואר כנזקק וצריך לבקש אוכל ועזרה מאנשי סוכות ופנואל, והוא אינו מקבל אותה. התחושה היא שגדעון נטול סיוע אלוהי, ואף ישראל אינם מסכימים לעזור לו. גם כאשר גדעון מכה את מחנה מדיין הבוטח, הכתוב מתאר את ניסיונו הכפול ללכוד אותם: "ויך את המחנה והמחנה היה בטח. וינֻסו זבח וצלמנע וירדֹף אחריהם וילכֹּד את שני מלכי מדין..." (ח', יא-יב). גדעון מכה את המחנה, אך שוב צריך לרדוף, ורק לאחר מכן מצליח ללכוד את זבח וצלמונע.[57] ראוי לציין כי קרב זה חריג בקרב מלחמות הישועה בספר שופטים, בכך שה' אינו מוזכר כפועל בו ישירות.[58]

עד כאן ראינו כי גדעון נוהג שלא כשורה בהמשיכו את המרדף. אך הביקורת על מעשיו של גדעון מומחשת במיוחד בהתנהלותו מול אנשי סוכות ופנואל. הענשת אנשי סוכות ופנואל על כך שלא סייעו לגדעון במלחמתו אינה מוצדקת, לאור העובדה שמדובר במסע נקמה פרטי של גדעון על הריגת אחיו.

הענשת אנשי סוכות ופנואל רצופה בסימבוליקה, המרמזת כי מעשי גדעון מנוגדים למטרת שליחותו המקורית. את אנשי סוכות דש גדעון עם קוצי המדבר והברקנים. הדישה – פעולה המקבילה במקרא לחביטה[59] – מזכירה את פעולתו הראשונה של גדעון, חביטת החיטים בגת להניס מפני מדיין. פעולתו הראשונה, עוד לפני שנשלח להושיע את ישראל, נועדה להציל את האוכל מיד מדיין – לטובת ישראל, ואילו דישת אנשי סוכות בקוצים נעשתה למטרה ההפוכה – הענשת אנשים מישראל. סמיכות הפסוקים המדברים על הריגת אנשי פנואל והריגת אחי גדעון מבליטה את הדמיון בין מעשי מדיין למעשיו של גדעון: "ויהרֹג את אנשי העיר. ויאמר אל זבח ואל צלמנע איפה האנשים אשר הרגתם בתבור" (ח', יז-יח). גדעון הורג אנשים מישראל, כפי שמלכי מדיין הרגו אנשים מישראל.[60] בכל אלו גדעון – שנשלח להושיע את ישראל – מצטייר כדמות הפועלת בדיוק להפך, ופוגעת בישראל.[61]

בפנואל גדעון מנתץ את המגדל ואף הורג את אנשי העיר. הדבר מסמל את כשלון משימתו להחזיר את העם בתשובה בעזרת הניצחון במלחמה. בתחילה נשלח גדעון לנתץ את מזבח הבעל של אביו, ושם 'אנשי העיר' הם אויבי ה', עובדי הבעל; כעת גדעון מנתץ את מגדל פנואל והורג את 'אנשי העיר' – אויביו האישיים, שמיאנו לעזור לו במרדף.[62]

יתרה מכך: העיר פנואל מוכרת מסיפורי יעקב, שאף נתן לה את שמה: "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי" (בראשית ל"ב, ל). גדעון, בהקדשתו לשליחות, ציטט את דבריו של יעקב כמעט מילה במילה: "ויאמר גדעון אהה אדני ה' כי על כן ראיתי מלאך ה' פנים אל פנים" (ו', כב). ההשתלחות בעיר פנואל (= 'ראיית פני האל') מסמלת את שיבוש אותה שליחות, שבה ראה גדעון מלאך ה' פנים אל פנים. אם בעבר ניתץ את מזבח הבעל, הרי שעתה גדעון מנתץ את מגדלה של העיר, המסמלת בשמה את שליחותו של גדעון בשם ה'. הדבר נעשה "בשובי בשלום" (ח', ט), דבר המזכיר אף הוא את דבריו לאחר ראיית המלאך, שלאחריהם אמר לו ה' "שלום לך" (ו', כג).[63]

היחידה מסתיימת בהריגת זבח וצלמונע על ידי גדעון, לאחר שאלה דורשים שהוא זה שיהרוג אותם – "קום אתה ופגע בנו כי כאיש גבורתו" (ח', כא). גבורתו של גדעון פתחה את סיפור גדעון, כשהמלאך קרא אליו: "ה' עִמְּךָ גבור החיל" (ו', יב). גדעון, שנשלח להושיע את ישראל בכוחו ובגבורתו ("לך בכֹחך זה"), משתמש בגבורתו דווקא לשם הנקמה האישית.

החתימה בגדעון הלוקח כשלל את השהרונים שעל צווארי הגמלים המלכותיים, משתלבת בהבנה ההולכת ונבנית שגדעון רואה עצמו כמנהיג מוצהר של ישראל.

לסיכום, נראה כי הכתובים מדגישים צדדים מעט פחות חיוביים במרדף אחרי זבח וצלמונע ובהתנהלות מול אנשי סוכות ופנואל. נראה לנו כי מטרת הביקורת היא לרמוז לבעיה העומדת במרכז הסיפור: גדעון מיוצג כביכול כמי שהושיע, ולכן הוא מרשה לעצמו לנהוג כמנהיג מול אנשי סוכות ופנואל ולדרוש מהם עזרה במרדף אחרי מלכי מדיין לשם מטרה אישית – הנקמה על מות אחיו. כשדמותו של גדעון מודגשת ומרכזית, הקורא מרגיש כי ההכרה בישועתו של ה' נדחקת הצידה. ניתן כבר להבין שישראל הגיעו למסקנה "ידי הושיעה לי".[64]

י. שלילת המלוכה ושלילת השלל (ח', כב-כח)

הביקורת על מעשיו של גדעון ממשיכה גם בסופה של העלילה, כשגדעון מציג את האפוד בעפרה, דבר אשר היה לו ולביתו למוקש. אך לפני כן מופיעים שני פסוקים המעידים על כך שגדעון מבין את מקומו בישועה: "ויאמרו איש ישראל אל גדעון משל בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך כי הושעתנו מיד מדין. ויאמר אלהם גדעון לא אמשֹל אני בכם ולא ימשֹל בני בכם ה' ימשֹל בכם" (ח', כב-כג). הדבר מעיד כי הרמזים הספרותיים שהצגנו, המבקרים את מעשיו של גדעון, לא באו להציג את גדעון כרודף שררה וכבוד, שהרי הנה הוכח שהוא מכיר בחשיבות עזרתו של ה' במלחמה. הביקורת באה בעיקר כנגד התוצאה של מעשי גדעון, שבעקבותיהם ראו בו ישראל את המושיע. לדבריהם, גדעון הוא זה שהושיעם מיד מדיין, ולכן הוא צריך למשול.

עם זאת, השוואה בין דברי איש ישראל לתשובת גדעון מעידה על חיסרון מסוים בדבריו:

איש ישראל:     מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן.

גדעון:   לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם.

כפי שראינו, השאלה אם ישראל יראו בה' את המושיע, או שמא יחשבו שהמלחמה נוצחה בידי אדם, היא שאלה מרכזית בסיפור גדעון. שאלה זו זוכה לתשובה ברורה בדברי איש ישראל: "כי הושעתנו מיד מדין". דבריהם מוכיחים כי אכן ישראל אינם מבינים שה' הושיעם. והנה, גדעון בתגובתו אינו מתייחס לחלק זה של דבריהם, אלא רק שולל את הצעתם בלי הסבר לסירובו. הקורא רשאי לתמוה מדוע אין הוא מתקן את איש ישראל על אמירתם הצורמת ביותר; מדוע גדעון אינו מנמק את סירובו בטיעון שלו אנו מחכים: 'כי ה' הושיעכם מיד מדין'?! אין לשלול את האפשרות שסירובו של גדעון נובע ממניע אחר (ענווה, שנאת הכבוד וכדומה), ולא מכך שהוא חולק על טענתם של ישראל כי הוא – גדעון – הושיעם.

בין אם יש אמת בדקדוק המוצע ובין אם לאו, איש ישראל עדיין רואים בגדעון את המושיע, ולפיכך גם את דמות המנהיג. גדעון עצמו, לאחר סירובו למשול, פונה לישראל שוב, והפעם מבקש מהם את נזמי הזהב ששללו. שתי אמירותיו נפתחות באותה הלשון: "ויאמר אלהם גדעון", וההשוואה ביניהן מראה כי אמנם גדעון שלל את המלוכה, אך ממשיך הוא לנהוג מנהג שררה: הוא מבקש מהעם את 'חלקו' בשלל.[65] הפסוק הבא מסכם למעשה את שללו של גדעון, תוך שהכתוב מחלק בין נזמי הזהב שניתנו לו לבין השלל שכבר לקח מהמלכים ומגמליהם. מנהגי שררה נוספים יוצגו בהמשך: הוא ירבה לו נשים (ח', ל), הוא יתחתן בנישואים 'דיפלומטיים' עם אישה משכם, ואחרי מותו ניתן יהיה לחוש באווירה שבה ברור שבניו אמורים למשול אחריו, למרות שלילתו המפורשת של גדעון את האפשרות הזו (ט', ב).

מן השלל שקיבל עושה גדעון אפוד. לאור קביעת גדעון כי ה' ימשול בישראל, נראה כי האפוד נועד לשאלה בה'. אך העובדה שנעשה מן השלל שביקש גדעון לעצמו, והעובדה שהציג אותו בעירו בעפרה (והכפילות מדגישה כי ישנה חשיבות רבה לעובדה שמדובר בעירו של גדעון), מדגישות את תפקידו המרכזי של גדעון בפולחן החדש. האפוד עשוי משלל המלחמה, ובכך גם נועד להזכיר את הניצחון – שנתפס על ידי ישראל, כאמור, כניצחונו של גדעון.

ברצוננו לטעון כי ישראל אינם עובדים את ה' דרך האפוד, כי אם את גדעון. את דברי גדעון "ה' ימשול בכם" הם אמנם מבצעים – בדרכם הבעייתית (האפוד) – אך לא משום שה' הושיעם, אלא משום שגדעון הושיעם, והוא פקד עליהם – כמנהיגם ומושלם – כי ה' ימשול בהם! לדעתנו, הדבר מדויק מן ההמשך: "ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים וישימו להם בעל ברית לאלהים" (ח', לג). אילו היה כתוב 'ויהי אחרי מות גדעון' – כנהוג במקרא, ניתן היה להבין כי עבר זמן עד שהשפעתו של גדעון ותמיכתו בעבודת ה' עברו, ואז חזרו ישראל לסורם, כרגיל בסיפורי השופטים. אך תיאור הזמן "כאשר מת גדעון" מלמד על מידיות: מיד עם מות גדעון עזבו בני ישראל את ה'.[66] הדבר מלמד כי עבודת ה' הייתה תלויה בדבר: ישראל עבדו את ה' אך ורק בשל ראייתם את גדעון כמושיעם, כמנהיגם וכמושלם, ומיד עם מותו – 'בטל הטעם – בטל המנהג', וישראל שבו לעבודת הבעל.

דימוי האפוד העשוי מנזמי הזהב כעבודה זרה, אף שמן הסתם נועד מראשיתו לעבודת ה', מתבקש מן ההשוואה לעגל – העשוי אף הוא מנזמי זהב,[67] אך גם מהשוואה למאורע אחר, בחיי יעקב. לאחר סיפור דינה, יעקב מבקש מבני ביתו להסיר את אלוהי הנכר שברשותם, ושם נאמר: "ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם ויטמֹן אתם יעקב תחת האלה אשר עם שכם" (בראשית ל"ה, ד). בקשתו של גדעון מהעם לתת לו את הנזמים מזכירה את דברי יעקב, ושם הרי מדובר באלוהי נכר!

אם הארמז ליעקב מכוון, הרי שישנה כאן שוב סגירת מעגל עם תחילת סיפור גדעון. בתחילת הסיפור פגש גדעון במלאך היושב 'תחת האלה' – כמקום שבו טמן יעקב את אלוהי הנכר והנזמים. סופו של הסיפור הוא בכך, שגדעון עצמו יוצר מהנזמים אפוד, ובכך פועל את הפעולה ההפוכה מזו של יעקב, המטמין את העבודה הזרה. למעשה, ישנה אפילו החמרה: אם בתחילת הסיפור ישנו בעפרה מרכז מקומי לפולחן הבעל, סופו של הסיפור הוא בהקמת האפוד באותה העיר, עפרה, אלא שעתה היא משמשת כמוקד פולחן ארצי.[68]

סיכום: מלכות גדעון כנגד ישועת ה'

במאמר זה ניסינו להציג תמונה שלמה של עלילת סיפור גדעון. כפי שהודגש בפתיחה, מדובר בהצעה, המבוססת על ההנחה שלסיפור כולו יש תמה מרכזית אחת. על אף ההסתייגות, נדמה כי הנחה זו מוצאת את ביטויה בכתובים, במרקם המילים ובתוכן; אך גם אם הקריאה המוצעת כאן לוקה בחסר, אנו מקווים שהקורא יראה חשיבות בחלק מן הנתונים שהצגנו.

הסיפור מתחלק לשניים: לפני המלחמה, ואחריה; ושני החלקים שלובים זה בזה מבחינה תמטית. החלק הראשון פותח בתיאור השעבוד למדיין, ובסופו עומד האיש הנביא ואומר לעם, כי ה' לא יושיעם אם לא יחזרו בתשובה. מיד לאחר מכן עומד גדעון ומציג דעה משלו: ה' צריך להושיע את ישראל גם אם לא יחזרו בתשובה. המשכו של החלק הראשון הוא בהתפתחות הדיון, שמסקנתו היא שה' אכן יושיע, אך ראשית יש ליצור סיטואציה שבה ישראל לא יוכלו עוד להתכחש לה' לאחר הישועה, ויראו בו את מושיעם ואלוהיהם. חציו השני של הסיפור בוחן אם הניסוי הצליח: אם ישראל הבינו כי ה' הושיעם, או טענו "ידי הושיעה לי" – כחשש המתואר בדברי ה'. חלק זה של הסיפור פותח בניסוח אמביוולנטי של המלחמה, והדבר מעמיד זו מול זו את שתי הפרשנויות האפשריות לניצחון. לאחר המלחמה, מעשי גדעון מובילים את העם – ברצונו או שלא ברצונו – מהכרה בישועת ה' להכרה כי גדעון הושיעם.[69] אף שגדעון קורא לבסוף "ה' ימשול בכם", ישראל רואים בו את המושיע. האפוד שיצר מתואר כעבודה זרה, והדבר מחזיר את הקוראים אל תחילת הסיפור, המתאר את פולחן הבעל בעפרה, וקובע: גדעון לא פתר את הבעיה, אלא החריף אותה. על רקע זה, סיפור אבימלך הוא המשך ישיר למגמת הירידה בסיפור: שם לא יופיע שם הוי"ה כלל, והסיפור כולו יהיה בסימן עבודת הבעל.

את ישועת ה' החליפה ישועתו של גדעון. כמתואר בסיפור, איש ישראל מציע לגדעון להקים שושלת מלוכה, ומעתה ואילך בני ישראל רואים במלוכה את הפתרון לצרותיהם. ניתן לראות בסיפור גדעון נקודת מעבר בספר שופטים: עד סיפור גדעון לא ראינו שופט המתמנה למושל על ישראל; השופט היה מושיע – וחזר לביתו. מעתה, ישראל אינם מסתפקים בשופט הקם להושיע רק בעת צרה, אלא מקימים עליהם שופט אחר שופט. שופטים כמו יאיר הגלעדי, אבצן, אילון ועבדון, מתוארים כמי שקמו על ישראל רק לצורך מילוי תפקידי שררה ושלטון, ולא כמושיעים מטעם ה'. סיפור גדעון הוא גם הסיפור האחרון בספר, המסיים בחתימה הקבועה: "ותשקֹט הארץ... שנה" (ח', כח). מעתה ועד סוף ימי השופטים, הנוסחה תכיל את מספר שנות השפיטה של השופטים השונים: "וישפֹט את ישראל... שנה" (י', ב, ג; י"ב, ז, ט, יא, יד; ט"ו, כ). החתימה "ותשקֹט הארץ" מעלה את זכר ניצחונותיו של יהושע – המסתיימים במילים "והארץ שקטה ממלחמה" (יהושע י"א, כג; י"ד טו). חתימה נשגבת זו מפנה את מקומה לחתימה המסכמת את שנות 'מלכותם' של השופטים, ובכך ניכר כי המלוכה מחליפה בעיני העם את ישועת ה'. כך מובן מקומו המרכזי של סיפור גדעון ברצף סיפורי השופטים כנקודת מפנה ביחס שבין העם ואלוהיו.