המעבר מכעס לאמונה: בין איכה לתהילים לז

[פרק מתוך ספרה של ד"ר יעל ציגלר, איכה: אמונה בעולם סוער (מגיד, תשפ"ד).]

קיימת התכתבות לשונית מעניינת בין מגילת איכה (ובעיקר בפרקים ב וג) לבין תהילים פרק לז. מזמור לז משדר הרמוניה אמונית ומצייר עולם אידיאלי שכל יושביו זוכים לתגמול הוגן. ה' מכרית את הרשעים ומשפיע טוב על הבוטחים בו. האקרוסטיכון האלפביתי במזמור לז מתווה לנו עולם סָדור.^[1] ואכן, תפיסת העולם במזמור זה אידילית, והוא מבטא בתום אמונה איתנה בכך שה׳ עתיד לאבד את עושי הרע ולגמול טוב עם הבוטחים בו:^[2]

אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים, אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. כִּי כֶחָצִיר מְהֵרָה יִמָּלוּ, וּכְיֶרֶק דֶּשֶׁא יִבּוֹלוּן. בְּטַח בַּה׳ וַעֲשֵׂה טוֹב, שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה. וְהִתְעַנַּג עַל ה׳ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ (תהילים לז, א–ד).

המזמור אינו זז מהשקפתו השלווה, החוזה בחוטאים מתפוגגים ומסתלקים מעולם רווי צדק ושלום:^[3]

כִּי ה׳ אֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו; לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת... צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ; ה׳ לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ וְלֹא יַרְשִׁיעֶנּוּ בְּהִשָּׁפְטוֹ. קַוֵּה אֶל ה׳ וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ; בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה! (שם, כח, לב–לד)

במקום להתעכב על מעשיהם של הרשעים, המזמור מעדיף להתמקד בחורבנם. ההרחבה היחידה על מעשי הרשע מופיעה בפסוקים יב ו־יד:^[4]

זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו... חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ.

פסוקים אלה משתרגים בין פסוקים רוגעים יותר, שאינם מתרגשים מרוע מעלליהם של הרשעים. פסוק יג מתאר את ה׳ צוחק על הרשע המאמין שרשעתו תגבר על הצדק האלוהי:

אֲדֹנָי יִשְׂחַק לוֹ כִּי רָאָה כִּי יָבֹא יוֹמוֹ.

כאן בא התיאור שציטטנו לעיל, בפסוק יד, על הרשעים המכינים את כלי נשקם כדי לטבוח בישרי הדרך – ומייד אחריו שב המזמור ומצהיר בקור רוח כי מפלתם של הרשעים קרובה, וכי היא תבוא להם מכלי נשקם שלהם:

חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה.

המזמור עתיר האמונה אינו מהסס אפילו לרגע. ביטחונו הגמור בצדק האלוהי הוא תכונתו המובהקת. מוצגת בו תאולוגיה של אמונה איתנה בעולם צודק המודרך בידי ה׳.

איכה ב ותהילים לז

פרק ב במגילת איכה טוען למציאות קודרת, בתיאור המתנגש התנגשות מצח עם דיוקנו הרוגֵע של הצדק האלוהי בתהילים לז. הוא מצייר דיוקן מטריד של התעללות גורפת בכלל אוכלוסיית יהודה, שאינה חסה על ילדים. נפשות זכות אלו אינן זוכות להגנתו המיטיבה של ה׳. להפך: הפרק מתאר את ה׳ כאויב, כסיבה העיקרית לסבל.

הצגת המציאות בפרק ב היא ויכוח מובהק עם מזמור לז. הוא משתמש בלשונו של המזמור – וחולק על תפיסותיו. סלעי המחלוקת בין איכה ב לתהילים לז הם שאלות אלו: האם צדיקים סובלים (מרעב)? מה קורה לרשעים? מה תפקידו של הקב״ה בייסורים?

על פי פסוקים יח–יט במזמור לז, התמימים אינם רעבים לעולם: הם שבעים אפילו ״בִימֵי רְעָבוֹן״. יתרה מכך, פסוק כה קובע: ״נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם״. טענה זו נשמעת חלולה למקרא איכה ב, המתאר עוללים רכים משוועים לפת לחם (פסוק יב) וגוועים ברעב ברחובות (פסוק יט).^[5] מענה מריר נוסף לטענת פסוק כה בתהילים נותן איכה ב שני פסוקים לאחר מכן, בפסוק כא – הפעם תוך רמיזות לשוניות לביטוי ״נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי״. בהיפוך אירוני של רוח השלווה בדברי ההתבוננות של המשורר בתהילים, משתמש משורר איכה באותן מילים כדי לתאר את הגופות הנערמות ברחובות ירושלים:

שָׁכְבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת, נַעַר וְזָקֵן...

לא כל נער זוכה להזדקן, אומר משורר איכה, ולא כל זקן זוכה לבלות את ימיו בהרהורים שלווים על הצדק הקוסמי. במציאות שאני חוויתי, גם צדיק נעזב; תושבי ירושלים גוועו ונרצחו בלי הבחנה ובלי קשר למידת צדקתם, קורבנות בעולם אכזר ונטול צדק.

בדיוקן ההרמוני בתהילים, הצלחתם של עושי העוולה אשלייתית ובת חלוף (לז, ב). ״יוֹמוֹ״ של הרשע יבוא במהרה (פסוק יג), והוא ייעלם (פסוקים י, יג, כ, כח) ״וְלֹא נִמְצָא״ (פסוק לו). על כן, הצדיקים אינם צריכים לקנא ברשעים, ועליהם לבטוח בה׳, לעשות טוב ולצפות לישועה (פסוקים ג–ז). ״קַוֵּה אֶל ה׳״, ממליץ המזמור, ותראה במו עיניך כיצד נכרתים הרשעים (פסוק לד). משורר איכה מפריך את כל האקסיומות הללו מתוך שימת ביטויים דומים בפיהם המריע של אויבי ירושלים שהביסוה: ״אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ! מָצָאנוּ! רָאִינוּ!״ (איכה ב, טז). על פי איכה ב, עושי העוולה לא נעלמו, והמקווים לה׳ לא ניצחו.

הארץ היא מוטיב מרכזי במזמור לז; המילה מופיעה בו שש פעמים. חמש מהן הן מושא הפועל ״לרשת״: הבטחה פשוטה שהענווים, הברוכים, הצדיקים והמקווים לה׳ יירשו את הארץ. גם באיכה ב זו מילת מפתח: שמונה היקרויות. אך מה רב ההבדל. כאן משמשת הארץ לציור תנועה כלפי מטה, של צניחת ירושלים, על אנשיה ועל מבניה, ממרום לתהום.^[6] אין בפרק כל הסבר אמוני לשאלה על מה אבדה הארץ; העקירה אינה מקושרת לחטא, והקורא נותר לגשש בעצמו אחר פשר לחורבן.^[7]

המזמור מתאר את ביטחונו של הצדיק, שאינו כושל גם כאשר עושי העוולה זוממים להורגו. זאת, מפני שפיו אומר דברי חוכמה ומשפט, ו״תּוֹרַת אֱלֹהָיו בְּלִבּוֹ״ (לז, ל–לא). בניגוד לכך, המקונן באיכה ב ממרר על כך שעתה ״אֵין תּוֹרָה״ ונביאי ה׳ אינם מוצאים עוד חזון ממנו (ט). באין חזון ותורה לתושבי ירושלים, ״צָעַק לִבָּם אֶל אֲדֹנָי״ והמקונן קורא לבת ציון ״שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ״ (יח–יט).^[8]

בכלל, המזמור מעודד ביטחון בה׳, העוזר לצדיק ומכרית את אויבו תוך סיכול מזימותיו. הרשעים שולפים את ״חַרְבָּם״ ודורכים את קשתם כדי ״לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן, לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ״, אך סופם שהם עצמם נפגעים מחרבם וקשתותיהם נשברות (לז, יד–טו). גם אם יקרה שצדיק ״יִפֹּל״, הוא ״לֹא יוּטָל, כִּי ה׳ סוֹמֵךְ יָדוֹ״ (כד). קל וחומר שה׳ לא יעזוב את הצדיק ״בְיָדוֹ״ של הרשע (לג). אך בעיני המקונן באיכה, כל זה הבל ורעות רוח. ה׳ מסגיר בלב חפץ את ירושלים ״בְּיַד אוֹיֵב״ (ב, ז), והוא האשם בכך שתושביה, מזקן ועד נער, ״נָפְלוּ בֶחָרֶב״  (כ–כא).

בהיפוך שהוא הנועז ביותר באיכה, פרק ב מצייר את ה׳ באותה לשון שמזמור לז מתאר בה את הרשע. בעוד מזמור לז מתאר את הרשעים כ״אֹיְבֵי ה׳״ (לז, כ), באיכה פועל ה׳ ״כְְּאוֹיֵב״ שגמר אומר להכות את ירושלים; ה׳ ״דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב״ והרג ״כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן״ – אכן, כפי שהאויב מצויר במזמור לז, פסוק יד: ״חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם״.

האשמה ישירה מופנית כלפי ה׳ סמוך לסיום פרק ב באיכה. המקונן מטיל עליו את האחריות למאורעות הנוראים שבהם רבים מאוד ״נָפְלוּ בֶחָרֶב״ (כ). פסוק כא חותם בהוקעה לוהבת של ה׳, בגוף שני: ״הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְתָּ, לֹא חָמָלְתָּ״. פסוקים אלה מזכירים בלשונם את תיאור מעשיהם של הרשעים בתהילים לז, יד: ״חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים וְדָרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּיל עָנִי וְאֶבְיוֹן לִטְבוֹחַ יִשְׁרֵי דָרֶךְ״.

פסוקים טז–יז באיכה ב מטפלים בתחכום בפסוק יב במזמור לז, הקובע: ״זֹמֵם רָשָׁע לַצַּדִּיק וְחֹרֵק עָלָיו שִׁנָּיו״. איכה ב, טז מתאר אף הוא את האויבים חורקים שן, אבל מתוך לעג וגיל על גורלה של ירושלים: ״פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ, שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן. אָמְרוּ: בִּלָּעְנוּ! אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ!״. המילה ״זומם״, לעומת זאת, מחכה לפסוק הבא, פסוק יז, המתאר לא את האויב אלא את ה׳ המממש את מזימותיו נגד עמו: ״עָשָׂה ה׳ אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם: הָרַס וְלֹא חָמָל״.^[9] איכה ב מטשטש את ההבחנה בין ה׳ לרשעים, ובכך מציע דיוקן מכאיב של איבת ה׳.

כעסו של ה׳ נזכר רבות באיכה ב, במגוון מילים נרדפות: אף, חרי, חמה, זעם – ובהתעוררו הוא מחולל חורבן נורא. שלוש מהמילים הללו מרוכזות בפסוק אחד במזמור לז, פסוק ח, המזהיר מפני הכעס המוביל לרוע: ״הֶרֶף מֵאַף וַעֲזֹב חֵמָה אַל תִּתְחַר אַךְ לְהָרֵעַ״ (״תתחר״ כנראה מלשון חרון).^[10]

איכה ב דוחה את תפיסת העולם של תהילים לז על כרעיה ועל קרבּה. לא אלוהי צדק הוא ה׳, והעולם אינו מושב כל הזמן לתיקונו. ה׳ נעשה לאויב, הזורע חורבן בעירו ומסב סבל לבניו, ובהם עוללים זכים שלא פשעו.

איכה ג ותהילים לז

בחטיבת הפתיחה שלו שומר פרק ג באיכה על נימת הכעס על ה׳ שאפיינה את פרק ב. איבתו של ה׳ מתוארת במלוא כוח ההלם שלה כשהגבר מתַנה את קורותיו כקורבן. שוב, כמו בפרק ב, דורך ה׳ את קשתו לעבר הגבר הנרדף (ג, יב), כמעשה הרשעים בתהילים לז, יד. בפרק ג, ה׳ משבש שוב ושוב את דרכו של הגבר, גודר אותה בחומת אבנים (ג, ט) ומוליכו במסלול עקלתון (יא). במזמור לז מוזכר ״גבר״ שה׳ דווקא מכונן את צעדיו ומצליח את דרכו: ״מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְדַרְכּוֹ יֶחְפָּץ״.^[11] ובעוד בתהילים לז, יג, ה׳ ״יִשְׂחַק״ בלעג לרשע, הנה באיכה ג, יד מהדהד ה״שְׂחוֹק״ של אויבי הגבר הצוהלים למשבתו.

מזמור לז רואה עולם השרוי בשלום (פסוקים יא, לז), בטוב (פסוקים ג, כז) ובתוחלת לה׳ (פסוק ז: ״דּוֹם לַה׳ וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״).^[12] הגבר באיכה ג, לעומת זאת, הגיע למסקנה הכאובה שאין עוד סיכוי לשלום, לטוב ולתקווה: ״וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי, נָשִׁיתִי טוֹבָה; וָאֹמַר: אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה׳״ (יז–יח).

במקבילות שהצגנו עד כה, איכה השתמשה בביטויים ממזמור לז כדי להתווכח עם הנאיביות של המזמור האידילי. אך כאשר הגבר באיכה ג משתנה, הפרק עובר מייאוש לתקווה והגבר מחדש את אמונתו – משתנה גם גישתו של הפרק כלפי מזמור לז, ובהדרגה הוא משלב את אמונתו הפשוטה של המזמור בתוך תפיסתו שלו. כדי להמחיש זאת הוא שב ומשתמש בלשון של המזמור, אך עתה באורח חיובי.

המפנה של הגבר מתחיל בפסוק כא. בהרהרו בדרכי ה׳ הוא מצהיר כי הוא שב לקוות (״עַל כֵּן אוֹחִיל״). התקווה המוכללת משתכללת במהירות ונעשית תקווה המכוונת במפורש לה׳ (״עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ״, ג, כד). ה׳ טוב למקווים לו: ״טוֹב ה׳ לְקֹוָו״ (ג, כה) – והדבר מוביל את הגבר אל צעדו הסופי אל האמונה, הנשמרת בלי תלות בנסיבות: ״טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת ה׳״ (ג, כו). נראה שהגבר מפנים מייד עצה זאת, ואכן, כעבור שני פסוקים, דומם: ״יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו״ (כח).

אמונתו המחודשת של הגבר נגזרת ישירות מתפיסת העולם של המזמור, זו שהגבר עצמו התווכח איתה והתנגח בה. מזמור לז חווה עולם של ״טוֹב״, מילה המופיעה בו שלוש פעמים כניגוד מוחלט לכוח האשלייתי של הרשעים ושל דרכיהם הרעות.^[13] כאמור, המזמור אף מציע לשומעיו, בפסוק ז, להיות שקטים, לידום, כשהם מחכים לה׳ ומתחוללים (מקווים) לו: ״דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ״. המקווים לה׳ צפויים לקבל ממנו גמול: ״וְקֹוֵי ה׳ הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ״ (לז, ט). בפסוק לד שב המזמור ומציע לצדיקים ״קַוֵּה אֶל ה׳״. המזמור נחתם בהבטחה לתשועה לצדיקים מאת ה׳, שיושיעם, באופן פעיל, מידי הרשעים: ״וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵה׳, מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה. וַיַּעְזְרֵם ה׳ וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ״ (לט–מ). איכה ג, כאמור, מאמץ תפיסת עולם הרמונית זו אחרי המפנה שחל בו. ההתפייסות עם ה׳ מכניסה ללב מגילת איכה ממד של שלווה.

סיכומו של דבר: איכה דוחה תחילה את האמונה הפשוטה של מזמור תהילים לז, מתווכחת איתה, משתמשת בביטויים ומוטיבים מתוכה לצורך היפוך רוח הדברים. אבל תפיסת העולם של איכה אינה נשארת סטטית. היא משתנה בפרק ג, באורח החושף מאבק המתחולל בתוכה בהתמודדה עם שאלת טובו של ה׳. המעקב אחר הדרך המורכבת שבה שוזרת מגילת איכה את מזמור לז בתוך פרקיה מסייע להבין את המאבק הפנימי המתחולל במגילה, ואת ההתפייסות האמונית המתחוללת בציר המרכזי שלה.

^[1]. כל פסוק שני בפרק מתחיל באות עוקבת על פי סדר האלפבית. יצירות אקרוסטיכוניות במקרא עשויות בצורות ובמבנים שונים.

^[2]. המזמור משתמש בשלל מונחים לציון עושי הרע. המילה ״רשעים״ מופיעה בו שלוש־עשרה פעם (ואם נספור גם הטיות פועליות, נוסיף את המילה ״ירשיענו״ בפסוק לג ונגיע לארבע־עשרה הופעות, פעמיים שבע); אך המזמור מלא בכינויים נוספים לרוע (פעמיים ״מרעים״, ״עושי עוולה״, ״פושעים״, ״עושי מזימות״). בסך הכול מתייחס המזמור לרשעים ועושי הרע תשע־עשרה פעם, והדבר גרם לעורכי מהדורת סונצינו של תהילים באנגלית לתת לו את כותרת המשנה ״בעיית הרע״ (כהן, תהילים, עמ׳ 111). לדעתי נושא המזמור אינו בעיית הרע, אלא היעדרה של בעיה (אף כי הרע קיים). המילה ״צדיק״ מופיעה בפרק תשע פעמים (ואם נספור גם את המילה הקרובה ״צדקה״, בפסוק ו, נגיע לעשר): פי אחד־עשר משכיחותה של המילה בקטע ממוצע באורך זה בספר תהילים (אני מודה לאתר ״על התורה״, alhatorah.org, המספק את הכלים לבדיקות סטטיסטיות מסוג זה).

^[3]. הצדק נזכר בפרק שלוש פעמים כשם עצם, ועוד פעם כפועל. המילה ״שלום״ מופיעה בו פעמיים.

^[4]. בפסוקים בהמשך המזמור נרמזים בקצרה מעשי הרשעים. פסוק כא מציין כי ״לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם״, ופסוק לב מצייר מצב מפחיד יותר: ״צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ״.

^[5]. המגילה אינה מבהירה אם הורי הילדים צדיקים, כמתואר בתהילים לז, כה. אין לכך משמעות רבה; כל הילדים בפרק הרי הם כ״תמימים״ בתהילים לז, יח, אשר, על פי פסוק יט שם, שבעים גם בימי רעבון.

^[6]. יוצא דופן יחיד הוא השימוש במילה ״ארץ״ בפסוק טו, שם מסופר בעצב כיצד בעבר נחשבה ירושלים בעיני עוברי הדרך ל״מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ״.

^[7]. כפי שהראיתי, ההתייחסות היחידה לחטא בפרק ב היא עקיפה – כאשר המקונן מאשים את נביאי השקר כי ״לֹא גִלּוּ עַל עֲו‍ֹנֵךְ״ (ב, יד).

^[8]. לבבות העם מופיעים אפוא פעמיים בצמד פסוקים אלה, שתיהן מתוך תחינה נואשת.

^[9]. הפועל ״לזמום״ משמש בדרך כלל במקרא לתיאור עונשים של ה׳ (למשל ירמיהו נא, יב; זכריה ח, יד–טו) או תוכניות זדון של רשעים (דברים יט, יט; תהילים לא, יד).

^[10]. פועל זה, בבניין התפעל, מופיע שלוש פעמים במזמור, ויש מחלוקת לגבי השורש (והמובן) שלו. מפרשים רבים סבורים שהשורש הוא חר״ה, שורש המילה ״חרון״, שבסמיכות למילה ״אף״ עניינו כעס. ראו אבן עזרא לתהילים לז, א, ז (אומנם, להופעתה השלישית של המילה, בפסוק ח, הוא מציע פירוש אחר).

^[11]. ״דרך״ היא מילת מפתח בתהילים לז; היא מופיעה במזמור חמש פעמים. המילה מעלה שם על הדעת עלייה לרגל, מסע חד־כיווני לקראת הקב״ה. פסוק יד מתאר את הצדיקים כ״יִשְׁרֵי דָרֶךְ״.

^[12]. וכן, פעמיים מובע רעיון זה בפועל השכיח יותר ״לקוות״ (פסוקים ט, יד).

^[13]. שלוש ההופעות של המילה ״טוב״ במזמור לז הן בפסוקים ג, טז, כז. המילה מופיעה שלוש פעמים בשלושה פסוקים רצופים באמצע איכה ג (פסוקים כד, כה, כו).