הבחירה החופשית

הכל צפוי הרשות נתונה

בשעור שעבר הגענו אל המשנה באבות ג,יד, וראינו את המקום המרכזי שהיא תופסת במשנתו האמונית של המהר"ל. המשנה שבאה אחריה, מתבארת כבר בדורות שלפני המהר"ל כעוסקת ביסודות האמונה. וכך היא אומרת "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה" (אבות ג,טו). 

משנה זו מפורסמת כבר מפירושו של הרמב"ם שהגדיר אותה ככוללת 'דברים גדולים מאד', וראה בה שני עקרונות אמונה יסודיים – את ידיעת ה', ואת הבחירה החופשית של האדם: "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה - זה המאמר כולל דברים גדולים מאד וראוי היה זה המאמר שיהא לר' עקיבא וזהו פירושו בקצרה, ועל תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים אמר כל מה שבעולם ידוע אצלו יתברך והוא משיג אותו והוא אמרו הכל צפוי, ואח"כ אמר לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח, כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים אין הענין כן אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה, והוא אמרו הרשות נתונה, ר"ל כל אדם רשות נתונה לו".

נראה את דברי המהר"ל על המשנה:

ספר דרך חיים - פרק ג משנה טו

הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון וכו'. יש לשאול מה ענין הכל צפוי וכו' אל מה שאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים. דע כי מצד מדריגת מעלת אדם שהוא חביב כל כך, ראוי שיהיו כל מעשיו שהוא עושה לשם שמים נראים ונגלים לפני הקב"ה, שהרי האדם קרוב אל השם יתברך ואיך לא יהיו מעשיו צפוים לפני הקב"ה. ומכל שכן לפי הפירוש שאמרנו במה שאמר חביב האדם שנברא בצלם אלקים, כי צלם אלקים הזה נותן מציאות גמור אל האדם, וכאשר יש לאדם מציאות גמור איך לא יהיו מעשיו צפוים וגלוים אל הקב"ה, והכל מצד מעלת הצלם הזה שהוא מורה על המציאות הגמור ודבר שיש לו מציאות הוא נודע לפני השם יתברך, אבל אשר מציאותו תוהו יש לו הסתרת פנים מן השם יתברך ודבר זה מבואר.

וכן מה שאמר הרשות נתונה, דבר זה כי מצד שהאדם בצלם הקב"ה נתן לאדם רשות לעשות מה שירצה ואין האדם מוכרח במעשיו, שכך פירוש זה הכל צפוי לפני הקב"ה ועם כל זה הרשות נתונה לאדם לעשות כמו שירצה, ואם רואה שהאדם רוצה לעשות חטא, אין הקב"ה מונע ממנו החטא מלעשות אלא הרשות נתונה לו.

המהר"ל מפרש את המושג 'הכל צפוי' באופן שונה מהרמב"ם. לא מדובר על כך שהקב"ה צופה את כל העתיד, אלא על כך שהקב"ה צופה על מעשי האדם. המהר"ל רואה בכך ביטוי לקשר שבין המשנה הזו לבין המשנה שקדמה לה – שקבעה ש'חביב אדם שנברא בצלם אלוקים'. כיון שלאדם יש מדרגה מיוחדת, שהוא נברא בצלם אלוקים, הוא ראוי לכך שהקב"ה יצפה על כל מעשיו.

עתה מובן החידוש בכך שהרשות נתונה. למרות שהקב"ה צופה במעשי האדם, ורואה אותם גם כשהאדם פועל פעולות שמנוגדות לרצון האלוקי וחוטא, הקב"ה אינו מונע אותו מן המעשה שמנוגד לרצון האלוקי, ומאפשר לו לחטוא. זוהי דרך מיוחדת להציג את כשרון הבחירה החופשית שבאדם.

אומר המהר"ל, שיש לאדם את האוטונומיה הזו.

ודבר זה מפני כי האדם נברא בצלם אלקים ויש לו דמיון בזה גם כן אל הש"י, שהוא נברא בצלם אלקים, ואין הדבר הזה נמצא אל המלאכים שאין הבחירה בהם, והם עושים כפי אשר הקדוש ברוך הוא מנה אותם לעשות ולא ישנו את שליחתם, אבל האדם שנברא בצלם אלקים יש לו סגולה זאת שהוא ברשות עצמו, כמו הש"י שהוא עושה מה שירצה, וכך האדם יש רשות בידו לעשות מה שירצה והוא בעל בחירה:

גם כישרון הבחירה החופשית של האדם נובע מהעובדה שהאדם נברא בצלם אלוקים. כשם שהקב"ה חופשי במעשיו כך גם האדם שנברא בצלמו חופשי במעשיו ויכול לבחור בבחירתו החופשית כיצד לפעול. יש לו אפשרות לעשות דברים מרצונו, ולא רק מהכרח.

המהר"ל ממשיך בכך את דבריו על צלם אלקים שבאדם במשנה הקודמת. הוא הסביר שם, שזקיפות הקומה של האדם היא שיקוף של ייעודו להיות מלך בתחתונים כמוש הקב"ה מלך בעליונים. הוא השולט.

כאן מתבררת לנו עוד עובדה. הוא לא רק מלך בתחתונים, אלא במובן מסוים גם השלטון מלמעלה עליו איננו מוחלט. זה נובע מצלם אלקים שבאדם. כשם לקב"ה יש חופש, כך בדומה גם לאדם יש חופש. זוהי נקודת חידוש ביחס לדברי המהר"ל שראינו בשיעור הקודם.

המהר"ל והרמב"ם - האם ידיעת טוב ורע היא חיסרון או מעלה?

וענין זה נרמז בתורה שאמר הכתוב (בראשית ג') והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, ויש לשאול איך יהיו כאשר יעשו החטא, כאלקים יודעי טוב ורע, וכבר הקשה אחד מן האומות דבר זה אל הרמב"ם ז"ל והאריך בתירוץ הקושיא הזאת כמו שהוא מבואר בספרו.

המהר"ל מזכיר את דברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק א פרק ב). הוא מביא שהקשה לו חכם אחד, איך יכול להיות שהאדם חטא ונשכר על זה בכך שקיבל דעת. הרמב"ם מגיב בחריפות ואומר שהתיאור של השואל הוא שטחי. כנגד זאת מסביר הרמב"ם שבאמת האדם איבד מעלה גדולה בחטא הזה, וקיבל במקומה מעלה נמוכה. הוא איבד את ידיעת האמת, את ההבחנה של אמת ושקר שנקראת 'המושכלות', וקיבל במקום זאת הבחנה בין טוב לרע שנקראת 'מפורסמות'. הוא איבד מבט מוחלט וקיבל מבט יחסי. זה הרחיק אותו מייעודו האמתי, שהוא עיסוק באמת, והוריד אותו לעיסוק בדברים יחסיים.

הנחש אומר לאדם 'והייתם כאלוקים', דבר שאינו מתישב עם הסברו של הרמב"ם שידיעת טוב ורע שייכת למישור נמוך יותר. על כן הרמב"ם מפרש את "אלקים" בהקשר הזה כ'דיינים', שעוסקים במריבות ובעיות שיפוט של טוב ורע. המהר"ל לא מוותר על פשט הכתוב שהתכוון לדעתו לקב"ה.

כי האדם קודם שחטא מצד עצם בריאתו לא היה ראוי שיהיה כאלקים יודעי טוב ורע, כי האלקים יודע טוב ורע אבל לא האדם, כי האדם יש עלה עליו וצריך שיהיה דבק בעלתו יתברך שהוא הטוב הנה הוא מסולק מן ידיעת הרע, רק ידיעתו הטוב שהוא העלה שלו כי העלה שלו הוא הטוב ותמיד דבק העלול בעלה שלו והוא הטוב בעצמו, והאדם בודאי הוא ראוי להיות יודע טוב ורע מצד שהוא נברא בצלם אלקים, אבל מצד שהאדם יש לו דביקות בעלתו שהוא טוב יודע הטוב ולא הרע, אבל כאשר לא יפנה אל עלתו כמו שהיה אחר שחטא אז הוא יודע טוב ורע.

המהר"ל מסביר שידיעת טוב ורע היא מאפיינת באופן מיוחד את הקב"ה. לאדם זה לא אמור להיות. למה? הקב"ה יודע טוב ורע, אבל הוא עצמו טוב, האדם, אמור להיות דבק בקב"ה ומתוך כך לדעת אותו, כלומר להיות דבק בטוב המוחלט בלי מגע וידיעה את הרע. אמנם מצד זה שהאדם דומה לקב"ה, שהרי נברא בצלם אלקים, יש לו גם את האפשרות לדעת טוב ורע כמוהו.

האדם נתון בין שני צדדים. מצד הדבקות שלו בקב"ה – האדם צריך לדעת רק את הטוב ולא את הרע. אבל מצד הדמיון שלו לקב"ה, בהיותו נברא צלם אלקים – הוא שייך לידיעת טוב ורע. אז מה הוא צריך למעשה? זו הצומת שבה נמצא אדם הראשון.

בנים למקום או צלם אלוקים

בשביל להבין יותר לעומק את משמעות הצומת שבה נתון האדם צריך להזכר בשתי 'חיבות' שפגשנו בשיעורים האחרונים. חביב אדם שנברא בצלם אלוקים וחביבים ישראל שנקראו בנים למקום. הגדרתנו כבנים למקום מתארת את הקשר והדבקות הלא מותנים שלנו לקב"ה. הגדרתנו כבעלי צלם אלקים, מבטאת את הדמיון שלנו לקב"ה.

בשאלת ידיעת הטוב והרע יש סתירה בין שתי הבחינות: מצד הדבקות בקב"ה – האדם אמור לדעת רק את הטוב. מצד הדמיון שלנו אליו – האדם ראוי לדעת טוב ורע כמוהו.

השאלה היא, איזו חיבה מובילה את האדם, או שולטת יותר. זו הבחירה שאדם הראשון ניצב בפניה. יש אפשרות של העצמת הבחינה העצמית של הדמיון שלו לקב"ה, ויש אפשרות של השלטת הבחינה של הדבקות וההתבטלות לקב"ה. המהר"ל מסביר שהבחינה העליונה היא הבחינה של היותנו בנים לקב"ה ודבקים בו – "מצד עצם בריאתו לא היה ראוי שיהיה כאלקי' יודעי טוב ורע. אבל כאשר לא יפנה אל עלתו כמו שהיה אחר שחטא אז הוא יודע טוב ורע". הרצון לדעת טוב ורע מחייב את האדם להתנתק מהדבקות, כפי שאכן קרה בהליכתו אחר הנחש.

במבט הפשוט על חטא אדה"ר, אין קשר עצמי בין החטא לתוצאה. החטא הוא אי שמיעה בקול ה', והתוצאה היא ידיעת טוב ורע, כי זה מה שהיתה סגולת העץ. לפי המהר"ל זה ממש "באין כאחד". זה מיניה וביה. הבחירה של האדם, החטא, היא ויתור על הדבקות, וזו גם תוצאת החטא. העדפת התכונה של הדמיון לקב"ה על פני הדבקות בו וההתבטלות כלפיו.

כשהאדם חוטא ומתנתק מהקב"ה, אז הוא עומד עם הזהות האישית המנותקת שלו. והזהות הזו היא דומה לקב"ה. יודע טוב ורע. זה בעצם מה שהנחש הציע לאדם. להיות בעצמו כאלוקים, ואז בעצם לא להצטרך אותו.

האם הנחש שיקר לאדם? – לפי הרמב"ם הוא שיקר. זה דמיון. אולם לפי המהר"ל זה לא ממש שקר. הוא מציע לו דבר אמתי. הוא הראה לו ש"בחינת הבנים" מפריעה לו לממש עד הסוף את בחינת "צלם אלקים". המהר"ל לא מסכים לדברי הרמב"ם שידיעת טוב ורע היא רק ירידה ואין בה מעלה. "ובאולי תשאל מה מעלה הוא זה בידיעת הרע? בודאי דבר זה מעלה בחכמה כאשר חכמת האדם כוללת בידיעת הטוב והרע, וכמו שאמר הכתוב (שם) ונפקחו עיני שניכם והייתם כאלקים יודע טוב ורע". לפי המהר"ל אי אפשר להתכחש לזה שיש בזה מעלה מסויימת מצד החכמה.

כי האדם יש בו ענין מן הש"י שהוא נברא בצלם אלקים ולכך אמר הנחש והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, כי כאשר יהיו נוטה מן העלה והם ברשות עצמם כאשר מסוגל לזה האדם שהוא בתחתונים הנה ידיעתו בטוב ורע ובזה הוא כאלקים לגמרי שאין עליו כלל:

המציאות של האדם בתחתונים מזמנת את הפיתוי הזה. הנחש אומר לאדם, זה שאתה בתחתונים מאפשר לך להתנתק. מתברר שזה שהאדם מלך בתחתונים, מאפשר לו לפסוע פסיעה נוספת ולהתנתק מהקב"ה. במובן מסויים ע"י כך הוא מממש את מלכותו. "אני אמלוך".

עץ הדעת ועץ החיים

ובמדרש (ב"ר פכ"א) הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע רבי יהודה בר סימן אומר כאחד ממנו כיחידו של עולם ע"כ, בארו זה כי מה שהאדם יודע טוב ורע הוא מצד יחידתו בעולם הזה התחתון דוגמת הש"י בעליונים, ומצד הזה האדם מסוגל לדעת טוב ורע מה שלא היה לאדם קודם שחטא. ואמר אחר זה פן יהיו חייו כוללים בזה שיאכל מעץ החיים וחי לעולם ויהיה חייו נצחי כוללים כל ימי העולם, כי אחר שהגיע האדם אל המעלה הזאת בידיעת טוב ורע יהיה דבק בעץ החיים היא התורה ואכל וחי לעולם, כי קנין הידיעה מביא האדם להיות דבק בחיים כדכתיב (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, כמו שתמצא בדברי חכמים הרבה מאד שהיו רוצים לדבק ולאחוז בעץ החיים היא התורה לסלק מהם המיתה, כמו שמצינו בפרק במה מדליקין (שבת ל', ב') ובכמה חכמים כמו רבה בר נחמני, וכאשר נגזר המיתה על האדם מצד שנפרד מן העלה יתברך מצד עצמו, וירצה שיהיה ערי מקלט אליו האכילה מעץ החיים.

את האכילה מעץ החיים לאחר החטא צריך למנוע מהאדם. "וכבר בארו כי עץ החיים הזה הוא התורה כמו שהתבאר, ופירוש האכילה הזאת היינו שיהיה עץ החיים אכילתו לגמרי להתעצם בתורה". אכילה זה להפוך את הדבר לחלק מעצמותך, אלא שהאדם כבר לא ראוי לחיים נצחיים לאחר שחטא והתנתק מהקב"ה.

כי הדבר שאוכל ממנו מתעצם בו האוכל עד שממנו נזון לגמרי, ובודאי על ידי זה יהיה חי לעולם כאשר היה נזון בו, וזה היה כאשר היה קרוב אל עץ החיים דהיינו שהיה לו מדריגה עליונה ואז אפשר לו לאכול מן עץ החיים שיהיה נזון בו לגמרי לעמוד על כל סודי התורה ויחיה לעולם. וזה שאמר פן ישלח ידו כאשר הוא קרוב אל עץ החיים מצד שהאדם הוא בג"ע ואכל וחי לעולם, ודבר זה אין ראוי לאדם מפני שכבר היה נוטה אל התחתונים כשאכל מעץ הדעת והוא יודע טוב ורע וזהו הסרה מן העלה כמו שהתבאר, ולפיכך אינו ראוי אל החיים הנצחיים כאשר היה נוטה אל התחתונים. וכאשר גורש מן מעלתו מג"ע לא היה קרוב אל עץ החיים לאכול ממנו והבן זה מאוד.

הבחירה החופשית - זכות או מחיר?

והתבאר לך כי הידיעה בטוב ורע הגיע לו מצד שהוא ברשות עצמו ואינו פונה אל עלתו שהוא הטוב ואין כאן רע, ודבר זה ג"כ מה שהרשות נתונה להיות האדם בבחירתו הוא מצד שהאדם נברא בצלם אלקים והוא יחיד בתחתוני' וגרם לו דבר זה להיות כאלקים יודע טוב ורע. ואם שאין הדבר הזה לטובתו כי יותר טוב שיהיה ברשות העלה ולא היה בעל בחירה שאפשר לו לעשות הרע, הלא ג"כ דבר זה מה שהוא כאלקים יודע טוב ורע אינה ג"כ מעלה אל האדם כי לאדם אין זה מעלה, רק שהגיע לו דבר זה מצד שהאדם נברא בצלם אלקים ולכך נעשה כאלקים יודע טוב ורע, וכך הוא דבר זה מה שהאדם ברשות עצמו להיות בבחירתו שיש לו דמיון אל העלה אף על גב שאינו לטובתו והבן הדברים.

בניגוד לחכמים אחרים שאמרו שהבחירה החופשית היא הנקודה העיקרית של האדם, כמו רמח"ל לדוגמה, שהכל מתחיל מזה שלאדם יש בחירה לבחור בין טוב לרע, על מנת לזכות לשכרו בעצמו, המהר"ל אומר כאן שהבחירה היא לא לטובתו. הבחירה שמאפשרת לאדם להתנתק מהקב"ה – שזה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לו, היא המחיר של היותו נברא בצלם אלוקים ובדימיון אליו. האדם קיבל צלם אלוקים כדי להנהיג את העולם ועל ידי זה לגלות את מלכות ה' מתוך דבקות בו, ולא כדי להיות בעל בחירה שמאפשרת לו להתנתק מהקב''ה.

בחטא אדה"ר התוצרים הנלווים של צלם אלקים התממשו. השאיפה היתה לדבקות של האדם בקב"ה. ומתוך כך היתה צריכה להתנוצץ דמותו של הקב"ה, צלם אלקים צריך להופיע. עניינו של האדם איננו להיות בוחר. אלא להיות גילוי של שיעור הקומה האלקי. ישראל הם ראשית, שאמורים להופיע את הקב"ה. הצלם אלקים הוא בשביל השלטון, והאור המיוחד, ומדרגת העולם הבא, והגילוי של האחדות בין הרוח לחומר.

זהו חידושו הגדול של המהר"ל בסוגית הבחירה החופשית.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם
עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ד