עם ישראל (3)

לאחר שעסקנו בשני השיעורים הקודמים, בטעמים שביאר המהר''ל לבחירת ישראל, היום נעסוק ברובד מעמיק יותר. אנו נתבונן בתשתית שמשמשת את המהר"ל לעיצוב התשובות שהוא נותן, הן מבחינת המקורות שעליהם הוא מתבסס והן מבחינת מערכת המושגים הפילוסופית שאותה הוא מציג. נוכל ללמוד מכך דברים חשובים על דרכי הלימוד של המהר"ל.

המקורות לשיטת המהר"ל

ראינו שלושה הסברים עקרוניים של המהר"ל לטעם בחירת ישראל, ולכך שמדובר בבחירה בלתי-הפיכה.

הראשון התבסס על זיקתם ההכרחית של ישראל לקב"ה. זיקה זו מבוססת על היותם העלול הראשון מהקב"ה, התלויים בו באופן גמור ומבטאים בזה את מוחלטותו. הם הבריאה הראשית המבטאת את אחדותו, ושרק בעבורה נבראו כל שאר הנבראים הטפלים לה.

השני התבסס על תכונתם שלהם, על היותם הבריאה השלימה, המשתלשלת מן האבות הקדושים.

השלישי התבסס על התורה אשר נתנה להם, בה מצוי סדרו המושכל של העולם כולו, וסדר חיי האדם בפרט.

על מה מבסס המהר"ל את גישת ההתבוננות המשולשת הזו? . לקראת סוף דבריו בנצח ישראל פרק יא, חושף המהר"ל את המקור עליו הוא משעין את גישתו העקרונית ואת פרטיה התוכניים.

ועל אלו ג' דברים שבחר בשבילם בישראל, אמר התנא האלקי (אבות פ"ג מי"ד) חביב האדם שנברא בצלם אלקים, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלקים, שנאמר (ר' בראשית ט, ו) "כי בצלם אלקים ברא את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר (דברים יד, א) "בנים אתם לה' אלקיכם". חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם, שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו", עד כאן.

מקור דברי המהר"ל במשנה הידועה במסכת אבות. המהר"ל אינו רואה במשנה זו המציינת שלוש חיבות של ישראל, משנה חינוכית או מוסרית גרידא שבאה לשבח את ישראל, כי אם משנה העוסקת בהשקפת עולם, אשר באה לתת מענה שיטתי לטעם הבחירה האלקית הנצחית בישראל. הוא איננו רואה בשלושת החיבות שלושה פרטים שבהצטרפותם יחד מבססים את בחירת ישראל, כי אם שלושה מבטים מלאים, שלוש הסברות שלמות מקבילות לשאלה זו, שדי בכל אחת מהן כדי לתת משמעות לבחירת ישראל.

בהמשך הסדרה נראה כי לא רק סוגית בחירת ישראל נעוצה במבטים אלו. לפי המהר"ל מלמדת משנה זו את שלושת מבטי היסוד של ההשקפה, שעל פיהם יתפענחו סוגיות עמוקות נוספות בהגות היהודית.

הקשר בין דברי חז"ל לדברי המהר"ל

המשקל הנכבד שיש למשנה זו בדברי המהר"ל, כמבססת לא רק את תכני ההשקפה, כי אם גם את משקפי ההשקפה בעצמם, בעלות שלוש זויות עקרוניות, ניכרת בביטוי המיוחד בו מכנה המהר"ל את רבי עקיבא הדובר את המשנה הזו – "התנא האלקי"! פעמים בודדות משתמש המהר"ל בכתביו בכינוי זה, ורובם כאן בחתימת פרקנו, כשהוא מקשר את כל מהלכו לדברי משנה זו. ביטוי זה מדגיש את המקום המכונן שיש למשנה זו באמונת ישראל, לפי השקפתו של המהר"ל (בהמשך הסידרה נשתדל להראות כי לכינוי זה שמעניק המהר"ל באופן מיוחד לר"ע, יש רובד עומק נוסף).

בהמשך דבריו המהר"ל מפרט את הקשר בין שלושת ההבטים שנזכרו במשנה, לבין שלושת התשובות שהוא נתן בענין בחירת ישראל.

ביאר התנא הזה אלו ג' סבות שבשביל זה בחר השם יתברך בישראל; ולכך אמר 'חביב האדם שנברא בצלם אלקים', שזה מורה כי האדם הוא הבריאה השלימה שבכל הנמצאים, שהרי נברא בצלם אלקים, ואין שלימות יותר מזה כאשר נברא בצלם אלקים, ובשביל כך ראוי שתהיה חבה אליו מצד שלימות בריאתו בעצמו. ואף על גב שאמר 'חביב האדם', אין זה כולל כל מין האדם, כי כבר אמרו חז"ל (יבמות סא.) 'אתם קרויים "אדם", ולא האומות קרויים "אדם"'. כאילו אמרו כי שלימות הבריאה - שהיא לאדם בפרט - הוא אל ישראל, לא לאומות, כאשר בארנו פעמים הרבה שישראל בפרט נקראים 'אדם'...

והוסיף לומר 'חבה יתירה נודעת להם', כי דבר זה שנתן להם התורה שהיא חמדה, הוא גורם שהשם יתברך הוא אוהב שלהם, ומפני זה החבה בפועל ובשלימות...

ואחר כך אמר 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום'. כבר אמרנו לך כי ישראל נקראים "בנים" בשביל שהם עלולים מאמתתו יתברך, ודבר זה גורם החבור והדביקות לגמרי, ולכך אמר 'חבה יתירה נודעת להם וכו''. כי מה שהם עלולים ממנו הוא הסבה שבחר השם יתברך בישראל, ודבר זה נודע להם שבשביל זה הוציא אותם ממצרים:

והנה לך שלשה דברים אשר אמרנו אשר הם הסבה מה שבחר השם יתברך בישראל, וקרבם אליו. וזכרם התנא האלקי בדעת ובחכמה; הראשון, כי מצד שהאדם נברא בצלם אלקים, ובשביל כך הוא הבריאה השלימה ביותר, וראוי שיהיה דביקות האדם אל השם יתברך מצד שלימות בריאתו, שהרי נברא בדמותו, והדומה אוהב ומצורף לדומה לו. והשני, מצד התורה שהיא סדר העולם, שאי אפשר לעולם זולתה, כמו שהתבאר בחבור התפארת. ואין לתורה מקבל זולת ישראל, כמו שהתבאר למעלה. והשלישי, מצד אשר הם מצורפים אל השם יתברך, מצד שהוא יתברך עלה להם, והם עלולים מאמתתו יתברך. הרי לך ג' דברים אלו שהם הסבות אשר בחר השם יתברך בישראל, ולקחם אליו. ואלו הסבות אין בטול להם בשום צד. (נצח ישראל פרק יא)

תרגום שפת חז"ל לעולם מושגים לוגי

דרכו המיוחדת של המהר"ל באה לביטוי כאן באופן מיוחד. המהר"ל מבסס את דבריו על המשנה, אך משתמש בהסברתו במושגים פילוסופיים. כשמתבוננים רואים שהוא אינו מלביש באופן שרירותי את מושגי ההגיון שהוא מביא מן החוץ אל החלקים השונים של המשנה. ניתן לראות כי מתוך הפשטה של הדימויים השונים בהם משתמשת המשנה, ומתוך חידוד ההבחנות ביניהם, יכולים לבקוע ולעלות המושגים הפילוסופיים בהם משתמש המהר"ל, וגם כמה מן ההבחנות היסודיות שערך המהר"ל בין הבחינות.

נפתח ביחס בין שתי הבחינות בהן עסקנו בתחילת דברינו. מה השוני בין 'חביב אדם שנברא בצלם' לבין 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום'? הביטוי 'חביב אדם שנברא בצלם' עוסק במה שיש באדם עצמו, בעוד הביטוי 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום' עוסק בזיקתם לאב, כלומר למקורם שמעבר להם, ולא במה שיש בהם עצמם, ביחס ולא בעצם. מעתה נבין יותר את דרך התרגום של המהר"ל. זיקת אב לבנו משקפת את היחס שבלשונה של המחשבה הלוגית ייקרא יחס עילה ועלול, שהרי האב הוא עילתו של הבן. המעלה שיש באדם מצד עצמו, עוסקת במהותו של האדם, ותיקרא בשפה הפילוסופית עצם (לעומת מקרה, שאינו משקף את תכונתו העצמית של האדם, שבה נברא).

ניתן להבחין בהבדל נוסף. בחינת הצלם עוסקת בכך 'שנברא בצלם אלקים', ובחינת הבנים עוסקת ב'שנקראו בנים למקום'. קריאת השם נוגעת למהות ולמחשבה ולכן עוסקת בחינה זו ב'מחשבתן של ישראל הקודמת לכל' (כלשון חז"ל), בעוד בחינת הבריאה נוגעת להופעה הממשית ולא למחשבה.

גם מושגי השלמות והחיסרון שהבדילו בין שתי הבחינות, עולים מהמשנה עצמה. צלם האלקים של האדם מדבר על הצד האלקי שלו, שהוא ביטוי של השלמות שבו. העמדת הבן אל מול האב מבליטה דוקא את חסרונו של הבן.

נעבור אל בחינת התורה, שגם בה ניתן לגלות את הקשר שבין לשון המשנה ('כלי חמדה') למושגי המהר"ל המופשטים ('סדר העולם'), אף כי הדבר פחות ניכר ממבט ראשון.

מה הבסיס לפירושו של המהר"ל שבחינת התורה המופיעה במשנה, קשורה למושג הרעיוני של ה'סדר'? וכיצד קשור מושג הסדר לדימוי המיוחד בו השתמשה המשנה לתורה – 'כלי חמדה'?

התשובה לשאלה הראשונה מצויה בגירסה של המהר"ל במשנה - "כלי חמדה שבו נברא העולם".[1]  לפי גרסה זו המעלה הייחודית של התורה שממנה נגזרת מעלתם של ישראל, היא העובדה שהקב"ה ברא באמצעותה את העולם! לפי זה מכוונת המשנה אל הרעיון שמופיע גם במדרש וכבר נזכר לעיל: "כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם " (בראשית רבה א,א). לפי מדרש זה לא שמשה התורה ככלי מעשי לבריאה, כי אם דווקא ככלי רעיוני, כתכנית שבה מתבוננים כשבאים לבצע. תכנית מושכלת זו שיש לה מטרה כוללת, שכל פרטי העולם הם פרקיה וחלקיה, היא סדר העולם עליו מדבר המהר"ל. מדרש זה מובא אצל המהר"ל במקומות רבים כמקור לכך שהתורה היא סדר העולם.[2]

השאלה השניה – מה הקשר בין מושג הסדר לחמדה, אמנם איננה נידונה בפרקנו, אבל מתבארת על ידי המהר"ל בפירושו למשנה באבות שנזכר לעיל:

"וזה שאמר כי התורה היא כלי חמדה שבו נברא העולם. ואמר חמדה כי השכל בלבד הוא שנחמד, מפני כי הדבר שהוא נחמד הוא נחמד למראה כמו שאמר (בראשית ב') נחמד למראה והתורה חמודה לראיות השכל וכך קראו את התורה בכל מקום (זבחים קט"ז, א') חמדה גנוזה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, והכל נאמר על שהיא חמדה למראה השכל המביט בתורה" (דרך החיים ג,יד <קמו:-קמז.>).

המהר"ל מקשר בין חמדה להתבוננות שכלית, המזהה את הסדר והחכמה. מה המקור לקשר זה? המקור לקשר שבין הראייה לחמדה נמצא לפי המהר"ל בפרשת אדם הראשון, שם נאמר - "ונחמד למראה". הוא לומד משם דבר נוסף, חשוב עוד יותר לשיטתו, כי מדובר בראייה שכלית ולא חושית, שהרי נאמר שם "ונחמד העץ להשכיל". על פי זה הוא מצביע על הקשר שבין המבט השכלי, לבין החמדה הרוחנית, שנוצרת אצל המתבונן בתורה ומגלה את עומק חכמתה ואת סדר העולם המשוקע בה.

התורה נקראת כלי חמדה על שום החכמה העמוקה והסדר השכלי שטמונים בה, אשר מכוננים את סדרי האדם והעולם. חכמה מסודרת זו שלאורה נברא העולם, מתגלה על ידי ההבטה השכלית העמוקה בתורה.

לסיום נציין, כי המשנה באבות על שלושת חלקיה משמשת את המהר"ל כמפתח לא רק לסוגית בחירת ישראל, אלא לשורה של סוגיות יסוד, שהוא בוחן משלושת היבטיה של המשנה הזו. סוגיות דוגמת מעלת האדם על המלאך, הראיות לתורה מן השמים, הדבקות, ועוד, מפותחות על ידי המהר"ל לאורה של משנה זו.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם
עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ד
 

[1] כך גורס המהר"ל גם בפירושו למשנה באבות (דרך החיים ג,יד), גם בנצח ישראל פרק יא שנידון כאן למעלה, גם בתפארת ישראל פרק י"ב, וגם בנתיבות עולם נתיב הפרישות פרק א.

[2] גבורות השם פרק ע, דרך החיים ה,כב, ו,ב, תפארת ישראל פרקים כד, סב, סז, באר הגולה באר רביעי, נתיב התורה פרק א, דרוש על המצוות (עמ' נא.) ועוד.