דף מז - חמץ ומצה

Sign up for VBM Courses today
  • הרב אביהוד שורץ
אחד העניינים המייחדים את קרבן שתי הלחם הוא היותו חמץ. בפרשת "ויקרא" מצוה התורה:
"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא  תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ".
כלומר – ישנו איסור גורף על הקרבת חמץ על המזבח, אך ישנו חריג אחד: קרבן ראשית. רש"י על אתר מבאר, על פי חז"ל, שאותו קרבן ראשית הוא קרבן שתי הלחם שבחג השבועות, הקרב מן החמץ.
אך לאמיתו של דבר, מצאנו קרבן נוסף הקרב מן החמץ, והוא – קרבן תודה. קרבן תודה מהווה זן מסויים של שלמים, אלא שהוא מתייחד בכך שבנוסף על השלמים יש להביא גם לחם. כך נאמר בפרשת "צו":
"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו".
הדמיון בין קרבן התודה ובין קרבן שתי הלחם ברור: בשני המקרים מדובר על חלות חמץ הקרבות יחד עם זבח שלמים. ואכן, הסוגיות העוסקות בשתי הלחם פונות כל העת לבירור ולליבון שאלות שונות על רקע ההשוואה לקרבן התודה: את השאלה האם שחיטה יוצרת זיקה בין הכבשים והלחם בוחנת הגמרא (מו ע"א) גם לגבי תודה; בדין שחיטת כבשי עצרת שלא לשמם דנה הגמרא (מז ע"ב) גם בשחיטת תודה שלא לשמה; וכאשר דנה הגמרא (מח ע"א) במי שהביא ארבע חלות במקום שתים – היא מביאה הוכחה ממי ששחט תודה על שמונים חלות במקום על ארבעים חלות.
במקביל עומדת הגמרא גם על ההבחנה בין התודה וכבשי העצרת: התודה איננה זקוקה לתנופה, ואילו בכבשי עצרת ובשתי הלחם התנופה מהווה עניין מרכזי (כפי שהסברנו בעיון הקודם). כמו כן, שתי הלחם מהווים קרבן מנחה, בעוד שהחלות המתלוות לתודה אינן מוגדרת כקרבן מנחה עצמאי.
הרמב"ן, בפירושו לתורה (פרשת אמור), עסק במשמעות הייחודית של הקרבת קרבן חמץ. הרמב"ן נדרש להסביר מדוע בדרך כלל אין להקריב חמץ על המזבח, וכותב:
"ובעבור שהקרבנות לרצון לשם הנכבד, לא יובאו מן הדברים אשר להם היד החזקה לשנות הטבעים".
לדעת הרמב"ן, יצירת החמץ מבליטה את מעשה האדם: הוא מטיל שאור לעיסה, ומתפיח אותה למימדים רחבים יותר מן המימדים הטבעיים שלה. הקרבה לרצון ה' היא רק הקרבה שיש בה מימד טבעי יותר, של עיסת מצה שאיננה תופחת.
מדוע, אם כן, מקריבים בחג השבועות לחם חמץ? בתשובה לשאלה זו מצביע הרמב"ן על הדמיון שבין שתי הלחם וקרבן התודה:
"צוה הכתוב שתהיינה חמץ, לפי שהם תודה לה' כי חקות קציר שמר לנו, וקרבן התודה יבוא על לחם חמץ".
קרבן שתי הלחם מבטא את שפע היבול החקלאי. כדי להודות לקדוש ברוך הוא על שפע היבול, מקריבים קרבן תודה. הרמב"ן מוסיף:
"והנה בחג השבועות שהוא יום מתן תורה יביא הקרבן בדין תודה, כי הוא יום העצרת, והמשכיל יבין. וזה סוד מה שאמרו רבותינו "כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם וכו'"; כי בו מצה וחמץ, כענין בעולם הבא".
הרמב"ן רומז לסודות עמוקים, וייתכן שיש לבארם על דרך החסידות. כאמור לעיל, הרמב"ן סבור שהחמץ מבטא את מרכזיות מעשה האדם. אדם המתרכז יתר על המידה במעשיו ובהצלחותיו, עלול ליפול חלילה בגאווה. ואכן, בעלי החסידות ראו בחמץ את סמל מידת הגאווה, האסורה בבל יראה ובבל ימצא.
בכל השנה כולה, וביחוד בימי הפסח, אנו נלחמים מלחמת חורמה בחמץ, ומבקשים להקריב לרצון ה' קרבנות שכולם מצה. תפקידו של האדם הוא להמעיט בערך מעשיו, ולהתבטל לקדוש ברוך. ואולם, יום אחד בשנה מאפשר לחרוג ממסגרת זו: יום מתן תורה. הרי כל עניינן של מצוות התורה הוא לפעול בתוככי העולם החומרי והגשמי, ולקיים בו את רצון ה'. ישנן מצוות שאותן מקיימים באכילה, בשתיה ואפילו בשינה. התורה שניתנה בסיני מחברת את העולמות העליונים עם העולם הגשמי והחומרי על ידי קיום המצוות. התורה קובעת כי אין לבטל את מעשה האדם, אלא לקדשו ולטהרו כך שיהיה בו משום קיום רצון ה' והמלכתו בעולם.
ובכן, ביום מתן תורה חשוב שיכיר אדם בערך מעשיו, אך לא מתוך גאוה, חס ושלום, אלא מתוך שמחה עצומה על כך שהוא מקיים את רצון ה', ומחבר עליונים ותחתונים. בגמרא בפסחים (סח ע"ב) נאמר שיש לחלק כל חג: חציו לה' וחציו "לכם", דהיינו להנאת האדם ולעונג יום טוב. עם זאת, הגמרא שם מוסיפה שלגבי עצרת – מודים כולי עלמא שכולו לכם, משום שזהו יום שניתנה בו תורה. לכאורה הדברים מהופכים: אם מדובר על יום שבו ניתנה תורה, ראוי להקדיש את כולו לה', ומדוע דווקא לגביו נאמר שכולו לכם?! התשובה נעוצה באמור לעיל: סגולתה של התורה בחיבור שבין כולו לה' וכולו לכם, וביכולת להבין שגם פעילות ארצית וחומרית בעולם הגשמי, עשויה להגשים את רצון ה'.
הרמב"ן מצטט את דברי חז"ל, הקובעים שכל הקרבנות יתבטלו לעתיד לבוא, למעט קרבן תודה. העולם המתוקן שלעתיד לבוא הוא עולם שבו החיבור שבין חמץ ומצה – בין מעשי האדם ובין שכינת ה' – יהיה טבעי, ברור וחד משמעי. לעתיד לבוא, כל יום ויום יהיה כיום מתן תורה, אשר בו מבין האדם כיצד הוא מקדש שם שמיים ומרבה קדושה בעולם בכל פעולה ובכל מעשה.