אחרי מות | "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם"

השיחה ניתנה בשבת קודש פרשת אחרי־מות-קדושים ה'תשע"ז, סוכמה על ידי יאיר אוסטר ונערכה על ידי שמואל פוקס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. (ויקרא יח, כה-כח)

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ. וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם. וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. (שם כ, כב-כד) 

בפרשות השבוע שלפנינו חוזר ונשנה התיאור בו ארץ ישראל מקיאה את עמ"י מתוכה. חז"ל במסכת אבות (ה, ט) מונים ארבעה חטאים שבעקבותיהם באה גלות, כשאחד מהם הוא גילוי עריות המנוי בפרשתנו. כלומר, זכותנו לשבת בארץ ישראל אינה מובטחת לנו באופן מוחלט, אלא תלויה במעשינו – עלינו להיות ראוים לה.

עם תחיית השפה העברית ועליית התנועה הציונית נעשה מקובל מאוד לקרוא לארץ ישראל "ארץ מולדת", הקימו תנועה ששמה "מולדת" וכן הלאה, על מנת להדגיש שיש לנו זיקה טבעית ולא תלויה לארץ – בה נולדנו. אבל לאור אמור לעיל, אני לא מסכים עם כינוי זה כלל ועיקר. ארץ ישראל אינה מולדתי הלאומית, אפילו אם היא כן מולדתי האישית. עמ"י לא נולד בארץ ישראל, אלא הגיע אליה כעם; היא ארץ היעוד שלנו. ההבדל הזה אינו רק סמנטי. לפי טענתי, ארץ ישראל לא 'מגיעה' לנו, אין לנו שום 'זכות טבעית' עליה, כפי שכתוב במגילת העצמאות. ארץ ישראל היא ארץ היעוד שלנו, וככזו היא שלנו רק כאשר אנחנו עומדים במשימות הלאומיות שלנו ומגשימים את יעודנו. זה בדיוק מה שכתוב בפרשה, שהארץ מקיאה מתוכה גם את עם ישראל במידה והוא, חס וחלילה, לא עושה את הנדרש ממנו.

להבנתי, רעיון זה בא לידי ביטוי גם באחת הפרשות הראשונות בתורה, חטא האכילה מעץ הדעת. חוה אכלה לראשונה מהפרי האסור, ואז נתנה לאדם שיאכל גם הוא, והוא נענה לה – "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל." (בראשית ג, יב) מדוע האשה התפתתה לחטא, ולא אדם עצמו? נדמה שזה לא קשור להבדל מהותי כלשהוא בין זכר ונקבה, אלא לעובדה הפשוטה שחוה הרגישה כמו בת בית שיכולה לעשות ככל העולה על רוחה, ואדם לא. אנחנו יודעים שאדם לא נוצר בגן עדן, אלא הוא הובא אליו לאחר בריאתו: "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר." (שם ב, ח) אדם ידע שהוא נמצא שם בשביל למלא משימה מסוימת, "לעבדה ולשמרה", ושאם הוא לא יעמוד במשימה הוא יגורש. ממילא, הוא נזהר שבעתיים.

בניגוד אליו, חוה נוצרה בגן והרגישה בו כבת בית. היא התהלכה בגן לא כבעלת מטרה ומשימה, אלא כמי שהכל מסביבו שייך לו ומיועד לו. ממילא, האיסור היה פחות חמור בעיניה והיא התפתתה לדברי הנחש. הבדל זה בא לידי ביטוי גם בעונש שהוטל על הזוג לאחר החטא; הקב"ה מגרש את אדם מהגן, אך לא את חוה – היא רק הולכת בעקבותיו של האדם. יותר קשה לגרש בן בית מ"נופי ילדותו", מאשר מהגר שהגיע למקום למטרה מסוימת.

הדברים קשורים שבעתיים אם נקבל את הטענה שגן עדן הוא ארץ ישראל הקדומה. ארבעת הראשים שנפרדים מן הנהר נמצאים שניים בצפון הארץ, הפרת והחדקל, ושניים בדרומה, הנילוס המתפצל לשני יובלים עיקריים. כלומר, גם אנחנו עם ישראל, נמצאים במקום הזה כפי שהיה לפנינו אדם הראשון – מהגרים שהגיעו למקום הקדוש והקרוב ביותר לקב"ה, בשביל מטרה ותפקיד מסוימים. ניתן להציג את זה בצורת משל. עלינו לדעת שאנחנו נמצאים במסעדת חמישה כוכבים מהאיכות הטובה ביותר, עם האוכל הטוב ביותר והתנאים הנוחים ביותר. אלא, איננו הסועדים במקום אלא העובדים בו – המלצרים או המנקים. אנחנו יכולים להנות מהמקום, אך ורק אם נבצע את עבודתנו נאמנה.

דברים אלה משתקפים בפסוקים בספר יחזקאל:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְהִנָּבֵא אֲלֵיהֶם: וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲדֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים ולגאית וְלַגֵּאָיוֹת הִנְנִי אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם חֶרֶב וְאִבַּדְתִּי בָּמוֹתֵיכֶם: (יחזקאל ו, א-ג)

וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה': ... לָכֵן הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר אֲדֹנָי ה' כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת וְלֶחֳרָבוֹת הַשֹּׁמְמוֹת וְלֶעָרִים הַנֶּעֱזָבוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לְבַז וּלְלַעַג לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם אֲשֶׁר מִסָּבִיב: ... לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי אִם לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ: וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא: כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': (שם לו, א-יא)

ניתן לראות בבירור, שגם בנבואת החורבן שבפרק ו' וגם בנבואת הגאולה שבפרק ל"ו הקב"ה מדבר אל ארץ ישראל ה'גיאוגרפית' – ההרים, הגבעות, האפיקים וכו'. מסר שלכאורה אמור להיות לעם ישראל, נאמר לארץ הדוממת במקומם, 'מעל לראשם'. יש כאן אמירה נוקבת מאוד של יחזקאל, לפיה הארץ היא בתפקיד ה'גברא', היא הנושא בעל החשיבות, ועם ישראל הם רק ה'חפצא' שנועד לשבת בה ולפתח אותה.

לאורך הדברים, הדגשנו את החובות מוטלות עלינו – במובן זה, אנחנו עבדי ה' ולא בניו. אבל יש לזכור שלעתים " עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה." (משלי יז, ב) העבד, כאשר הוא מבצע את מלאכתו נאמנה, יכול להגיע למקומות רמים יותר מאשר הבן, שעלול לקבל דברים כמובנים מאליהם ולא לדרוש מעצמו דבר. אנחנו מאמינים שעבד היא מדרגה גבוהה שגם כדי להגיע אליה יש לעבוד רבות. תוארו של משה רבנו, גדול הנביאים, עליו נאמר "פה אל פה אדבר בו", הוא לאורך כל התנ"ך זה של עבד: "וַיַּאֲמִינוּ בַּי״י וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", "מֹשֶׁה עֶבֶד ה'". יש גם לזכור שמשה לא התחיל בדרגה הזאת. בסוף ימיו נאמר על משה "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר י"ב, ח), אך בתחילת ימיו המצב היה שונה; בפרשיית הסנה נאמר "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו), כששם לכאורה מדובר רק במלאך ולא בשכינה עצמה! הרמב"ן טוען ש"משה גדול הנבואה לא יסתיר את פניו מן המלאך" ומבאר את ההתגלות שם אחרת, אבל ודאי שמשה לא היה אז בדרגה בה הוא יכול לדבר עם השכינה "פה אל פה".

נחזור לפרשתנו, המלמדת אותנו על כך שחטא העריות גורם לכך שהארץ תקיא את עמ"י מתוכה. מדוע? יש לרש"י אמירה מפורסמת, בתחילת פרשת קדושים, "קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות", כך שהגיוני שהישיבה בארץ הקדושה תלוי בכך שנתנהג באופן קדוש; אך מדוע הקדושה היא הפרישות מעריות?

כאשר החתן אומר לכלה "הרי את מקודשת לי", משמעות המילה "מקודשת" היא "מיועדת", בדומה להקדשת קרבן. ביעוד כזה אין התמסרות לתאווה, אלא מטרה מוגדרת ומסוימת של הולדה וע"י כך בניין העולם. איסורי העריות המובאים בפרשה מתייחסים ברובם  למצב ההפוך, מצב בו מטרת הזיווג אינה פיתוח העולם, אלא סיפוק התאווה לבדו. ניתן להביא לזה דוגמאות רבות, כמו משכב זכור, משכב עם בהמה, משכב עם אשת איש (בו הילדים יהיו ממזרים) וכו'. מסר זה מהווה גם את תמציתו של שער הפרישות במסילת ישרים, את ההבנה שגם להנאות בעולם צריכה להיות מטרה. נכון, אנחנו נגד דיכוי וכבישת ההנאות, אך כל היחס שלנו אליהן צריך לנבוע מתוך פריזמה של משרתים, בעלי ייעוד ומטרה.