סיפור השינה של חוני וסיפורי חלומות חסידיים (3)

בשיעורים הקודמים עסקתי בסיפורים על חוני שישן שבעים שנה והתעורר למציאות חדשה. עסקתי בדרך התמוהה שבה חוני קרא את הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" בסיפור בבבלי תענית. את המילים "היינו כחולמים", חוני מפרש במובן קונקרטי, של חלום בשעת השינה, וממילא הוא תמה האם אדם יכול לישון שבעים שנה ברצף. הצעתי שחוני, שמתוך הוויית חייו הרגילה בניסים חי את ה'כאן ועכשיו' בעוצמה חזקה, והוא אינו מחובר למושג החלום כחלום או כחזון, ולכן הוא מפרש על הפסוק במובן הפיזי של שינה בלבד.

בהמשך לרעיונות האלה ארצה לעסוק בסיפור חסידי שמספר על הדמות החסידית של ר' זושא מאניפולי, ו'מתכתב' בעיני בצורה מעניינת עם הסיפורים על חוני:

פעם אחת חלם לאיש אחד שאביו הנפטר מכמה שנים בא לו, ותפסו בחזקה ומסית אותו ומדיחו שימיר ח"ו [חס ושלום] (=שימיר את דתו לנצרות). ובאם לא ישמע לו יעשה בו דין. וכשהקיץ משנתו נבהל מאד על חלומו זה. ותלה הדבר במקרה בלתי טהור. ונתחזק בלבו לומר דברי חלומות לא מעלין וכו'. כי בא החלום ברוב ענין. והוא הבל בלבד.

והנה בשכבו בלילה השניה ראה עוד הפעם את אביו המנוח הנפטר הנ"ל שבא אליו ומפתהו בדברים ופיוסים שיתרצה לעשות הנ"ל ואינו מניחו בשום אופן עד שיבטיח לו לעשות כן. עד שהקיץ ג"כ [גם כן] בבהלה מאד ולא רצה לספר לפני שום בריה. והלך בפנים זועפים ולא ידע מה לעשות. כי היה בוש לספר דבר כזה מאביו המנוח. והיה מתחזק בלבו מאליו לומר לא יתכן בשום ענין שיהיה ממש כדברי החלום. כי איך אפשר שיבוא נפטר ישראל לפתות כזאת. יותר יתכן להיפוך שיבוא נפטר ישראל למומר שישיב לאמונתו הקדושה אבל לא באופן כזה. שהוא מן הנמנע להאמין שיהיה שום ממשות בדברי החלום. ולכן הסיר הדבר מרעיוניו לגמרי ולא שמהו על לבו כלל. בחשבו אך שקר בחלום הזה.

עד שבא הלילה השלישית והנה אביו המנוח הנפטר הנ"ל. עוד הפעם השלישית בא אצלו ומתחטא לפניו בכל אופני השתדלות דברים ובכל מיני ריצוי לבקשו שיעשה הדבר הזה לכפור ח"ו כנ"ל. והפחידו בעונשין באם לא יעשה רצונו. אז ראה האיש הזה והתבונן אל דברי החלום בבוקר השכם כי לא דבר ריק הוא.

מה עשה? לא בוש ולא אחר מאומה מליסע תיכף ומיד להרב הקדוש מ' זושא מליזענסק ז"ל, שהיה נקרא הרבי ר' זושא ז"ל, אחי הה"ק [הרב הקדוש] ר' אלימלך ז"ל בע"ס [בעל ספר] נועם אלימלך. וסיפר את כל מקרהו מהחל ועד כלה. והיתה תשובתו של הה"ק ר"ז [רבי זושא] הנ"ל שיחתרו ויחפרו היטב סביב קברו של אביו הנפטר, עד הדופן שלו סביב, אם לא נמצא שם בין רגבות העפר איזהו חתיכה מתבנית כל סמ"ל של עכו"ם [עובדי כוכבים ומזלות]. וכשימצאו כן ישליכוהו ויבערוהו משם. וישקוט הנפטר מזעפו הנ"ל. וכן עשו וכדברי הה"ק הנ"ל כך הוה [כך היה]. שמצאו שם כנ"ל והשליכוהו ובערוהו ומני אז והלאה שוב לא בא בעל החלומות בענינים כאלו עוד אל האיש הזה. הכל שלום.

וכשנתפרסם מופת נפלא הזה בעולם הגיע הסיפור עד הגאון מווילנא ז"ל ואז היה השערוריה הגדולה בעולם מהתנגדות הגר"א ז"ל וסייעתו אל החסידים ורבותיהם הצדיקים וסיפרו מי מאנשיו לפלא לפני רבם הגר"א ז"ל הענין הנפלא הזה שהראה הרבי ר' זושא ז"ל רבו של החסידים. וענה הגר"א ז"ל בזה"ל [בזו הלשון] אצלכם הוא דבר נפלא ומופת. הלא הדבר הזה מפורש בירושלמי להדיא [במפורש]! וא"כ [ואם כן] לא חידש הרבי ר' זושא כלל מדעתו שום דבר, ומאי מופת איכא [ומה מופת יש?]. והראה לפניהם את המקום בירושלמי שמבואר כן כאשר גילה הרבי ר' זושא ז"ל. וסיים אח"כ בזה"ל: אך זאת אצלי לפלא מנין היה יודע זה הרבי ר' זושא את הירושלמי הזה להשיב להאיש ככה? כי היה אז המאמר בעולם על החסידים ורבותיהם שאינם לומדים הלכות והויית שבש"ס ובפרט על הה"ק ר' זושא הנ"ל שהיה מוסתר במעשיו ובדרכיו בהצנע לכת אמרו עליו שאינו בן תורה. וזה גרמה ההתנגדות מהגדולים ז"ל שבימיהם. ולכן נתפלא הגר"א ז"ל עליו כנ"ל.

וכשסיפרו תשובת הגר"א ז"ל לפני הה"ק הרבי ר' זושא ז"ל. שתמה ע"ז [על זה] שידע את הענין שבירושלמי להשיב להאיש הנ"ל. ענה ואמר בזה"ל: אמנם כנים דבריו שאנכי לא ידעתי כלל מדברי הירושלמי האלו. אבל אותו המקור שהוציא הירושלמי משם דבר זה, גם לי נתגלה להוציא משם דבר זה ולהשיב להאיש הזה תשובתו.

(מנדל ציטרין, שבחי צדיקים, ורשה, דפוס נ’ שריפטגיסער, תרמ"ג, עמ' 30-31)

הסיפור הזה מספר על חלום – אך זו לא הנקודה העיקרית שאני רוצה לעסוק בה. הנקודה שארצה לעסוק בה, היא מה מייצגות שתי הדמויות הרבניות בסיפור, ר' זושא והגר"א. הגר"א מזכיר את החכמים, יושבי בית המדרש בסיפור של חוני. עיסוקו הוא עמל אינסופי בתורה, ופירותיו של העמל הזה הוא הידע התורני המקיף והפנומנלי שלו. הידע של התורה הוא גם הכלי שבעזרתו הגר"א מפרש את המציאות ומגיב להתרחשויות שונות בעולם. אילו החולם היה מגיע אליו הוא מיד היה עונה לו את אותה התשובה, מתוך ההיכרות שלו עם דברי התלמוד הירושלמי. הוא אינו עוסק במופתים, ולא מאמין בהם. אפשר אולי לדמות אותו גם לשמעון בן שטח, שיש בדבריו ביקורת על חוני, או – לאור דימוי חז"לי אחר בבלי ברכות[1] – לרבן יוחנן בן זכאי. הגר"א הוא כשר לפני המלך, כמו ר' יוחנן בן זכאי, והוא מנוגד לדמות החסיד, ר' חנינא בן דוסא, שמוצג כעבד לפני המלך.

ואילו ר' זושא מזכיר מאד את דמותו של חוני. אכן, כוחו הגדול של ר' זושא אינו הידע שלו בתורה, אלא חסידותו. ר' זושא הוא חסיד, איש קדוש, עם קרבה מיוחדת לקב"ה. הוא אינו מכיר את דברי התלמוד הירושלמי, אבל הוא 'מחובר ישירות למקור' שממנו נובעת התורה שהתגלגלה בסופו של דבר אל דברי החכמים בתלמוד. זו הוויית חיים אחרת, שאיננה מושתתת על עמל בתורה בדרך הקונבנציונלית, אלא על עבודה דתית אחרת, של דבקות והתחברות לאלוקות. אפשר לנסות ולשער שגם חוני, שמסופר עליו מעט מאד במקורות השונים, עסק בעבודה דתית מהסוג הזה – תפילה ודבקות. כך נראה מהשיח הישיר והכנה שבעזרתו הוא תובע את הגשמים מה' בסיפור על עמידתו במעגל. אמנם, השפה הדתית החסידית המפותחת בנושא הדבקות לא מוכרת לנו באופן הזה מתקופת חז"ל. נקודה זו מחזירה אותנו לדברי הפתיחה בתחילת סדרת השיעורים הזו – בחז"ל ישנם שורשים וניצנים לרעיונות מסוימים, שהפיתוח הרחב והעמוק שלהם, התפתחות השפה הדתית שממללת אותם, מתרחשים רק דורות מאוחר יותר, לאחר שגם האנושות והתרבות האנושית עוברות תהליכי התפתחות והשתכללות של החשיבה והשפה. 

נושא נוסף שאפשר לדון בו כאן הוא עניין השינה והחלום כשלעצמם. חוני, בסיפור התלמודי, ישן שבעים שנה. לכאורה, תפקיד השינה בסיפור הוא כפול: הוא מסייע לחוני להבין שאדם אכן יכול לישון במשך שבעים שנה, והוא גם 'מנחית' את חוני בעולם עתידי, שבו הוא לא מוצא את מקומו.

אולם אני רוצה לקרוא תורה חסידית של ר' צדוק הכהן מלובלין, שלאורה אפשר את השינה של חוני בסיפור להבין בצורה נוספת.

ענין תקיעת שופר שכתב רמב"ם כלומר עורו ישנים מתרדמתכם, וחז"ל אמרו שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר. הכל אחד. כי ה' צילך, כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בהשם יתברך אז השם יתברך זוכר אותו. כאותו ענין שהוא זוכר בהשם יתברך, איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא, כל חד לפום אתערותא דיליה, כך השם יתברך כנגדו כדרך שאמרו אתם עשיתוני חטיבה וכו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. מה שאין כן כשחס ושלום שוכח, הגם כי אין שכחה לפני כסא כבודו הזכרון שלו הוא מצד השכחה, שזוכר כביכול שבזה הוא שוכח חס ושלום מידה כנגד מידה. ולכן יהיב עיטא בשופר לעוררנו. ואמרו ז"ל שהוא לערבב השטן, והכל אחד, כמו שאמרו הוא שטן הוא יצר הרע. ועיקר יצר הרע אינו אלא ההשקעה בדמיון, שאינו מניחו לזכור ולשום אל לבבו על מה נברא בעולם ולהתעורר משינתו...

וזהו עיקר החילוק שבין שופר לשופר גדול בהתפשטות הקול. אבל בעולם הזה שהיצר הרע לא נעקר מן הלב לגמרי, כל האתערותא הוא לפי שעה לבד. שכל זמן שאין לבו חלל בקרבו כדוד המלך ע"ה שהרגו ליצר רע בתענית, אי אפשר להיות קבוע וקיים בעבודתו שלא ינתק כלל. וזה כל עסק האדם בעולם הזה להיות רצוא ושוב ולהתחזק להתעורר עצמו משינתו בכל פעם. ותכלית הבריאה היתה על כך שיהיה לו יצר המשכיח והוא יתגבר כנגדו.

וזה ענין העזר כנגדו דאשה, שבא על ידי הפלת תרדימה, שהוא הביטול לצורת אדם. דבשינה כח המדמה גובר, ולכן הוא אחד מששים במיתה. והשם יתברך הפיל זה עליו, שכך יסד השם יתברך בעולמו להיות האדם ישן ומתעורר, ועל ידי זה זוכה להעזר כנגדו בקיום המין בניצחיות והתפשטות לעולמי עד, שאי אפשר רק על ידי השתקעות בדמיון גם כן, כדרך שאמרו ביומא כשביטלו יצר הרע דעריות לא אישתכח ביעתא.

(רסיסי לילה לה)

הרעיון שר' צדוק מביע כאן באמצעות פיתוח נושא השינה הוא רעיון המעגליות, או התנודתיות, שבחיי האדם. האדם נע בין שינה לערות, והוא אינו יכול להיות ער כל הזמן. אמנם השינה מסמלת שינה רוחנית, ולכאורה זהו מצב פחות רצוי. אלא שאין חיים ללא נפילות המתח האלה, שמסומלות בעזרת השינה. האדם, כיצור אנושי, נועד להיות בתנודה בין מטה ומעלה, בין הויית חיים נמוכה לגבוהה.

ר' נחמן כתב שהוא התחיל לספר סיפורי מעשיות כי  הם יכולים לעורר את אלה שישנים את חייהם.

***

גם בסיפור על חוני אפשר לקרוא כך. אפשר שזהו חלק מהלקח שהשינה מלמדת אותו. חוני, אדם של 'כאן ועכשיו', חי את ההווה באופן אינטנסיבי, ללא הרפיה. לאור זה יתכן שהוא גם אינו מבין חולשות אנושיות. השינה מלמדת אותו על האנושיות: כשהוא מתעורר משנתו הוא פוגש את האנושיות שלו, את הסדק במציאות המושלמת שלו.

השינה היא גם יכולת ההרפיה של האדם. הנוטע את החרוב מסוגל להרפות, הוא מרפה מהתוצאה של העבודה ועובד מבלי להיות תלוי בתוצאה הזו. חוני אינו יכול להרפות את אותה הרפיה.

רק לאחר שהוא ישן שבעים שנה הוא מבין שמגיע זמן שאפילו הוא צריך לרפות את האחיזה – את האחיזה בחיים. והוא מבין שהרחמים יהיו דווקא בהרפיה הזו, בבקשת המוות, שהיא השינה הנצחית.

[1] לד ע"ב