דף יומי | בבא מציעא | דף סו ע"ב

גרסינן בב"מ סו: -

אמר רב נחמן: השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא - הדר ארעא והדרי פירי. למימרא דסבר רב נחמן: מחילה בטעות לא הויא מחילה? והאיתמר: המוכר פירות דקל לחבירו, אמר רב הונא: עד שלא באו לעולם - יכול לחזור בו. משבאו לעולם - אין יכול לחזור בו, ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם - יכול לחזור בו. ואמר רב נחמן: מודינא, דאי שמיט ואכיל - לא מפקינן מיניה! - התם זביני, הכא הלואה.

נסביר את רקע הדברים: שנינו במשנה שם סה ע"ב –

הלוהו על שדהו, ואמר לו: אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים - הרי היא שלי - הרי היא שלו.

מי שהלווה את חברו סך מסוים והתנה עימו  שאם לא ישיב לו את חובו עד תום שלוש שנים, הקרקע של הלווה תעבור כולה לרשות המלווה.  במשנה נאמר שאכן, כך הוא הדין אם לא יפרענו. אבל בגמרא אמרו שנידון זה שבמשנה הוא אסמכתא, כי הלווה חשב שיזדמנו לו מעות לפורעו, ולכן ההתחייבות שלו אינה בתוקף, והקרקע לא תעבור לרשות המלווה.

רב נחמן חידש שלא רק הקרקע חוזרת לרשותו של הלווה, גם הפירות שהמלווה אכל בינתיים מן הקרקע, חייב הוא להשיבם ללווה.

ומכאן שרב נחמן סבור מחילה בטעות לא הויא מחילה, ועל כך הקשו מדברי רב נחמן עצמו בעניין מוכר לחברו פירות דקל שלא באו לעולם, שהדין הוא שהמוכר יכול לחזור בו מן העיסקה כי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומכל מקום סבור רב נחמן שאם הקונה כבר אכל את הפירות של הדקל, שבינתיים באו לעולם,  אינו חייב להשיב למוכר את הפירות שכבר אכל.

לכאורה נראים דברי רב נחמן כסותרים זה את זה – אם מחילה בטעות היא מחילה או לא.

הגמרא תירצה שיש לחלק בין זביני לבין הלוואה, בזביני מחילה בטעות הויא מחילה אבל בהלוואה לא הויא מחילה.

רש"י שם פירש:

הכא הלואה היא - ומיחזי כרבית, שמתחילה בהלואה בא לו, וכרבית קצוצה דמי. לשיטת רש"י מחילה בטעות הויא מחילה, אבל בהלוואה הוא דין מיוחד, שבו אין אומרים דין זה מפני שהדבר נראה כאילו נוטל ריבית על הלוואתו.

תוס' שם דחו שיטת רש"י, והוכיחו ממקומות שונים בש"ס שגם במקומות שאינם הלוואה אנחנו מכריעים שמחילה בטעות לא הויא מחילה:

דמשמע לפירוש הקונטרס דבמסקנא לרב נחמן מחילה בטעות הויא מחילה בר מהלואה משום דמיחזי כרבית ובכל דוכתין משמע דמחילה בטעות לא הויא מחילה לרב נחמן בחזקת הבתים (ב"ב דף מא. ושם ד"ה אמר) גבי רב ענן דשקיל בידקא בארעיה א"ל מחילה בטעות הויא ולעיל בריש המפקיד (דף לה.) גבי ההוא דאפקיד כיפי דאמר שומא בטעות הואי

ולפיכך פירשו הם, שעקרונית מחילה בטעות אינה מחילה, ומה שאמרו בפירות דקל שאינו חייב להשיבם הוא משום ששם אין זה טעות ונוח הוא למוכר לעמוד בדיבורו, ולכן זכה הלוקח בפירות. הדין הנאמר במוכר פירות דקל, הוא שהלוקח יכול לחזור בו, אבל כל זמן שלא חזר בו יכול הלוקח לאכול את הפירות, ונוח לו למוכר בהכי.

מכל מקום – עלה בידינו שיש מחלוקת יסודית בין רש"י לתוס' האם מחילה בטעות היא מחילה או לא.

שיטת התוס', מובנת בפשטות, שכיוון שמדובר בטעות, אין המחילה נחשבת.

עלינו, אם כן, לנסות להבין את שיטת רש"י, כיצד מחילה בטעות תיחשב מחילה. יתר על כן, התוס' הביאו ראיות מסוגיות שונות שמחילה בטעות אינה מחילה.

לכאורה יש לחלק בין מחילה בטעות לבין הקנאה בטעות. הדעת הנחוצה למחילה שונה מן הדעת הנחוצה להקנאה. בהקנאה בעינן דעת מקנה, וכשיש טעות בעצם ההקנאה, חסרה דעת המקנה, וזהו הדין בכל הדוגמאות שהובאו בתוס' להקשות על רש"י, אבל במחילה בטעות כגון פירות דקל שהקונה אכל מן הפירות, והמוכר רק מוחל לקונה את שעבודם, בזה אפשר שהדעת הנחוצה למחילה, אף שהיתה בטעות, סגי בה ליצור מחילה.

ראה הגהות אשר"י בסוגייתנו על הרא"ש בסי' לב שפירש כך, את שיטת רש"י: 

'לכך נראה לי דודאי גם רב נחמן סבר דמחילה בטעות הויא מחילה אף על גב דקנין טעות חוזר בדין שיכול לחזור בו כיון שהממון עדיין הוא בידו יש כח בידו לחזור כיון דבטעות הקנהו והקדש נמי לא חייל בטעות כיון דבעינן שיגמור בלבו ואין זה גמר כיון דטעה וכן ההיא דחזקת הבתים דהדר גודא בארעא דלאו דיליה דלא הוי מחילה לא דמיין כלל דהא לא מחל ולא מידי ולא הפקיר מידי אלא דסבור שאין שלו ונמצא שלו אבל  אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחבירו ומוחל לו אף על פי שהוא בטעות זכה חבירו מידי דהוה אהפקירא בעלמא דחשוב הפקר א"כ שכנגדו קנאו ביאוש בעלים'.

והנה בכריתות כד. איתא:

אמר רבי כרוספדאי אמר ר' יוחנן: שור הנסקל שהוזמו עדיו, כל המחזיק בו זכה בו.

וביארו שם הטעם שהרי שור הנסקל הפקר הוא, ומשעה שבאו עדים סבור הבעלים שעדי אמת הם והפקיר את שורו, ולכן אם הוזמו עדיו, כל המחזיק זכה בו, ולכאורה הוא הפקר בטעות, שלא הפקירו אלא מפני שחשב שעדי אמת הם, ומ"מ כיוון שנתייאשו הבעלים מן השור, כל הקודם זוכה בו

ובספר שער המשפט סי' כ' ס"ק א', כתב שדין זה של הסוגיה בכריתות תלוי הוא  במחלוקת הראשונים בסוגייתנו, שהרי לשיטת התוס' דסברי דמחילה בטעות לא הויא מחילה, למה לא נאמר שמ"מ כבר נתייאש הימנו ויזכה בזה, וז"ל שם:

וא"כ לשיטת התוס' קשה אמאי אמרינן גבי הלואה דהוי מחילה בטעות נהי נמי דהמחילה בטעות היתה מ"מ כיון שהיה סובר שהדין כך הוא א"כ איאושי קמייאש מיניה וזכה בו אידך מההפקר, אלא ודאי דר"נ ורבינא דפרק איזהו נשך (שם) לא ס"ל כר"י דכריתות'.

עוד טען שם שזהו עצמו פירוש דברי הגהות אשרי הנ"ל בביאור שיטת רש"י דמחילה בטעות הוי מחילה מדין יאוש הבעלים הוא, כלשונו של הגהות אשר"י. וז"ל שם:

'שוב מצאתי בהגהות אשרי שם ממוהרי"ח שמיישב ג"כ דעת רש"י דטעמא הוא משום דאיאושי מייאש מיניה וזכה ביאוש בעלים משא"כ גבי אונאה דלא הפקיר מידי דסבר דשלו בידו הוא אבל היכא שנותן ממונו לאחר אלא דטעה וסבר שזכה בדין אף שהאמת אינו כן מ"מ זוכה בו אידך מטעם יאוש והפקר, וסוגיא דכריתות סייעתא לזה'.  

אמנם, לענ"ד נראה לומר שיש לחלק בין סוגיית כריתות לסוגייתנו. אפשר שסוגיית כריתות תהיה נכונה להלכה גם לשיטת התוס'. בנידון שם, המציאות היא שיש עדים שמעידים ששורו  של האדם דינו להיסקל. באופן טבעי במצב זה אדם מתייאש משורו, ייאוש הוא תיאור מצב נפשי של האדם ביחס לחפץ, והמצב הנפשי הזה הוא עובדה מציאותית והיא חלה אף בטעות. שונה הדבר בנידון סוגייתנו, כאן אין יאוש אלא פעולות משפטיות של מכירת הקרקע על תנאי אי פירעון ההלוואה, והאדם סבור שהמכירה מועילה, וההלכה קובעת שאינה מועילה, ממילא הקרקע נשארת בבעלותו, והוא הדין גבי פירות דקל, לא מדובר על יאוש מן הפירות אלא על מכירה מודעת או על מחילה מודעת, בזה יש לתלות הדבר במחלוקת הקיימת בסוגייתנו אם מחילה בטעות או קניין בטעות מהני או לא.