דף יומי | בבא מציעא | דף נח-נט

שנינו במשנה נ"ח ע"ב:

"כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים."

המשנה מביאה שתי דוגמאות לאונאת דברים:

"לא יאמר לו 'בכמה חפץ זה' והוא אינו רוצה ליקח; אם היה בעל תשובה - לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים'; אם הוא בן גרים - לא יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך', שנאמר: 'וגר לא תונה ולא תלחצנו'."

הפסוק המובא במשנה עוסק באונאת הגר, אך ברור שהאיסור חל גם על שאר האנשים, כפי שאומרת הברייתא בהמשך:

"תנו רבנן: לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר 'וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנֹה מיד עמיתך' - הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים 'לא תונו איש את עמיתו'? באונאת דברים."

הברייתא לומדת את דין אונאת דברים מתוך הכפילות שהצגנו. ממשיכה הברייתא ומביאה מספר דוגמאות:

"הא כיצד? אם היה בעל תשובה - אל יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים'. אם היה בן גרים - אל יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך'. אם היה גר ובא ללמוד תורה - אל יאמר לו 'פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?'. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו - אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך, תקותך ותום דרכיך; זכר נא מי הוא נקי אבד'. אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו - לא יאמר להם 'לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה', ויודע בו שלא מכר מעולם. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב, וכל דבר המסור ללב - נאמר בו 'ויראת מא-לוהיך' ."

אונאת ממון ואונאת דברים

אונאת דברים, אם כן, מופיעה, הן בתורה והן בדברי חז"ל, ביחד עם אונאת ממון. עובדה זו מעלה את השאלה בדבר גבולות איסור אונאת הדברים. האם יש קשר בין אונאת דברים לבין אונאת ממון? האם איסור אונאת דברים קיים רק כאשר ישנה גם פגיעה ממונית, מעבר לפגיעה הנפשית, או שמא האיסור חל גם על פגיעה שאין בה אלמנט ממוני כלל?

אחת הדוגמאות שהגמרא הביאה היא שאסור לאדם להיכנס לחנות ולשאול את המוכר על מוצר מסויים, אם הוא אינו מתכוון לקנותו. מה הבעיה בהתנהגות כזו ?

ניתן לטעון שהבעיה היא עצם הפגיעה במוכר, הסבור שהזדמן לו לקוח פוטנציאלי כאשר המציאות שונה בתכלית. לחילופין, ייתכן שבצד הפגיעה הנפשית, קיימת כאן גם פגיעה ממונית עקיפה: אולי המוכר נאלץ להוריד את המחיר, ואדם אחר שהיה בחנות באותו זמן שמע זאת ושילם את המחיר הנמוך, למרות שהיה מוכן לשלם את המחיר הגבוה. עוד ייתכן, שהאדם שמבקש להתחמק מקניית המוצר אומר למוכר שהמחיר שהוא מציע גבוה מדי ויוצא מהחנות, אך אדם אחר ששומע זאת מושפע מכך וחושב שהמחירים בחנות הם גבוהים.

מכל מקום, בשאר המקרים ודאי קשה לאתר פגיעה ממונית הנלווית לפגיעה הנפשית. למרות זאת, ייתכן עדיין שיסוד האיסור נובע מאיסור אונאת ממון, למרות שהוא חל גם כשאין פגיעה ממונית כלל.

לכאורה, ברור שיסוד איסור אונאת הדברים קשור לצער שהאדם גורם לחברו. בספר החינוך במצווה של"ח נאמר:

"שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר - שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו, ואין בו כח להעזר מהם."

כמובן שקיימים מקרים בהם האיסור נובע מהבושה הנגרמת, וכך כותבת הגמרא בהמשך הסוגייה:

"תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים - כאילו שופך דמים."

מתוך הקשר הדברים משמע שקיים קשר בין אונאת דברים לבין הבושה הנגרמת. הרמב"ם בהלכות מכירה בפרק י"ד בהלכה י"ד עוסק במקרה של החמרים וכותב:

"היו חמרין מבקשין תבואה - לא יאמר להם 'לכו אצל פלוני', והוא יודע שלא מכר תבואה מעולם. נשאלה שאלה על דבר חכמה - לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה 'מה תשיב בדבר זה' או 'מה דעתך בדבר זה', וכן כל כיוצא בדברים הללו."

אם אכן, אונאת הדברים קשורה בצערו של המתאנה, הרי שקיים הבדל ניכר בין שני סוגי האונאה: אונאת ממון קשורה לגזל, ואילו אונאת דברים קשורה לצער. הקשר בין אונאת ממון לבין גזל עולה בגמרא בבבא מציעא סא ע"א:

"אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא לאו בריבית, לאו בגזל, לאו באונאה?"

הגמרא, אם כן, רואה באונאה סוג של גזל.

אמנם, ייתכן להבחין בין אונאת ממון לבין גזל. איסור אונאת ממון חל כאשר המוכר מרוויח רווח לא -הוגן (של יותר משישית) מעסקה מסויימת. איסור זה חל, אם כן, על עסקאות שנעשו כדת וכדין, והן הקונה והן המוכר הסכימו לתנאיהן. נוסף על כך, אם המוכר או הקונה רצו לבדוק את המחיר בשוק - הם יכלו לעשות זאת לפני חתימת העסקה, ואם לא עשו זאת - ההפסד שלהם. אם כן, מדוע עסקה לכאורה- כשרה נחשבת לאונאת ממון?

מכוח שאלה זו, נראה שאיסור אונאת ממון חורג אל מעבר לבעיית הגזל. יסוד האיסור הוא שהתורה רוצה להשתית את מערכת היחסים החברתית-כלכלית על אמינות וצדק. התורה אינה רוצה שכל אדם יבדוק שוב ושוב את אמינות חבריו, אלא יוכל לסמוך עליהם ללא חשש.

להבנה זו קיימות מספר השלכות. לדוגמה, הגמרא במסכת מכות בדף ג' ע"ב עוסקת במחלוקת רב ושמואל:

"האומר לחבירו 'על מנת שאין לך עלי אונאה' - רב אומר: יש לו עליו אונאה, ושמואל אומר: אין לו עליו אונאה."

רב סובר שאדם המוכר חפץ לחבירו ומתנה שאיסור האונאה לא יחול - מתנה על מה שכתוב בתורה, ולכן תנאו בטל. שמואל, לעומתו, סבור שזהו תנאי בממון ועל כן תנאו קיים. זהו הפירוש המקובל לסוגייה, אך הוא קשה: על פי כללי הפסיקה הרגילים, אנו פוסקים כשמואל בדיני ממונות, ומדוע פסק הרמב"ם כרב? כנראה שהרמב"ם הבין שהדיון במקרה זה אינו קשור לדיני ממונות אלא לדיני איסורים, שבהם הלכה כרב. מכאן, שאכן איסור האונאה אינו מקביל לאיסור גזל: הוא אינו עוסק בחיובים של 'חושן משפט', אלא בחיובים של 'יורה דעה'; הוא אוסר על התנהגות לגיטימית-לכאורה, כדי להביא את החברה למצב טוב יותר.

על פי הבנה זו, נמצא שהדמיון בין אונאת ממון לאונאת דברים גדול מאוד. למעשה, ההבדל ביניהם הוא רק ביכולת ההשבה: באונאת ממון ניתן להחזיר את הכסף, אך באונאת דברים - לא ניתן.

גבולות האיסור

בספר המצוות במצווה רנ"א עוסק הרמב"ם באיסור אונאה:

"הזהירנו מהונות קצתנו את קצתנו בדברים, והוא שנאמר לו מאמרים יכעיסוהו ויבהילוהו, ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם, כמו שתזכור פעולת נערותו ועשה תשובה מהם, ותאמר לו מי העתיקך מהדבר הפלוני אל זה העניין הטוב..."

הן הרמב"ם והן החינוך מדברים על מצב שהאדם אינו מסוגל להתמודד עם הנאמר כלפיו. נוסף על כך, עלינו לשים לב שחז"ל ראו צורך להביא מספר דוגמאות, ולא הסתפקו בהגדרה כללית בלבד. מדוע נצרכו חז"ל לתת מספר דוגמאות? מה מיוחד בדוגמאות אלו?

ייתכן שיש דגש דווקא על דוגמאות אלו. איסור האונאה חל דווקא כאשר האדם אינו יכול להתמודד עם הדברים המוטחים כלפיו. כך ניתן להבין את לשון הרמב"ם, המדגיש שדברי האונאה מקעקעים את יכולת העמידה של האדם. הדוגמאות של הגר ושל בעל התשובה מתיישבות היטב עם הבנה זו, אך הדוגמא של אדם הנכנס לחנות מתיישבת עמה פחות.

על מי חל האיסור?

באיסור אונאת ממון - הפסוקים מדברים על "אחיו", ואילו באיסור אונאת דברים - מדברים על "עמיתו". הגמרא בדף נ"ט ע"א עוסקת בהבדל זה:

"אמר רב חננא בריה דרב אידי: מאי דכתיב 'ולא תונו איש את עמיתו'? עם שאתך בתורה ובמצות, אל תונהו."

האיסור הוא רק כלפי יראי ה'. הרמב"ם השמיט דין זה, ואכן קצת קשה על דברי הגמרא: מדוע מותר לפגוע באדם, אפילו אם הוא עבריין ופושע?

הרמב"ם, לשיטתו, אינו מחלק בין אונאת ממון לאונאת דברים. ה"שולחן ערוך" בסימן רכ"ח פסק כרמב"ם, אך הרמ"א חלק ופסק כדעת היראים:

"ויש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם, ומי שמאנה את עצמו - מותר להוניהו."

אונאת דברים ו"לפני עיוור"

רש"י שהבאנו לעיל, על הפסוק "ולא תונו איש את אחיו", אומר:

"ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ."

מהו היחס בין איסור אונאת דברים לבין הלאו "לפני עיוור לא תתן מכשול"? נראה שעם כל הדמיון, קיים ביניהם הבדל משמעותי: ב"לפני עיוור" המוקד הוא על המכשול, ואילו באונאת דברים המוקד הוא על הפגיעה האישית. לדוגמא, אם אדם נתן עצה לא-הוגנת אך האדם שקיבל את העצה לא יֵדע זאת לעולם - אין כאן פגיעה אישית, אך ודאי שקיים מכשול, ועל כן היועץ עובר רק על "לפני עיוור". המקרה ההפוך הוא אדם שנתן עצה לא-טובה, אך מקבל העצה הבין זאת לפני שהשתמש בעצה. נראה שבמקרה זה אין מכשול, כי לא נעשה מעשה, אך קיימת בעיה של אונאת דברים.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשפ"ד