דף יומי | בבא מציעא | דף מד-מה

שנינו במשנה בריש הפרק: הזהב קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הזהב.

ובגמרא שם: מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה: הזהב קונה את הכסף. - אמר לו: רבי, שנית לנו בילדותיך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותיך הזהב קונה את הכסף? - בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר? בילדותיה סבר: דהבא דחשיב - הוי טבעא, כספא דלא חשיב - הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא. בזקנותיה סבר: כספא דחריף - הוי טבעא, דהבא דלא חריף - הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא.

להבנת הסוגיה, יש להקדים –

1. יש בשוק שני סוגי עסקאות יסודיות במכירת מיטלטלין:

אדם מוכר לחברו חפץ, והתמורה אינה בחפץ חליפי אלא בתמורה כספית, שהיא מהווה את ערכו הממוני של החפץ. בעיסקה זו החפץ הוא נשוא העיסקה, והכסף הוא התמורה הערכית לעיסקה. בעיסקה כזו, אנו קוראים לחפץ פירי [=פרי, פירות], ולכסף - טיבעא [מלשון מטבע, שהמלכות טובעת מטבעות כדי שיהיו הבסיס לעיסקאות הכלכליות  במדינה].

אדם מעוניין בחפץ מסוים וחברו בחפץ אחר – זוהי עיסקת חליפין – חליפי שווה בשווה, ובמרכזה שני חפצים שכל צד לעיסקה מעוניין בחפץ שיש אצל חברו. בעיסקה זו יש שני חפצים המשנים את בעלותם. אין כאן טיבעא, אלא פירי תמורת פירי.

2. בעיסקת מכירה, הקונה עושה מעשה קניין בפירי – משיכה או הגבהה, והוא מתחייב למוכר את הטיבעא.

ומעתה נבוא לדין סוגייתנו – במרכז הדיון העיקרי בסוגיה זו בעיסקאות בין מטבעות – מי נחשב כאן טיבעא ומי נחשב פירי. לכאורה היה מקום לערער על הנחת הסוגיה ולומר שבאופן זה אין לדבר כלל על טיבעא ופירי, וכשם שבעיסקת חליפין אין טבעא ופירי ואיכא רק פירי תמורת פירי, יש מקום לומר שבעיסקת מטבעות יש לנו כאן עיסקה של טיבעא תמורת טיבעא. אפשר שהש"ס מתנגד עקרונית לעיסקה שכזו, כי היא מנוגדת למהות עניין העיסקאות, כל עיסקה חייבת לכלול צד של פירי, של סחורה. ההלכה לא מכירה במסחר של ערכים, ערך תמורת ערך, הערך הוא דבר  מופשט והוא יכול לשמש רק בצד של דמי העיסקה ולא בצד של מהות העיסקה. ובנוסף אין אפשרות לראות את שניהם כסחורה, וכקניין חליפין, כי כאן העיסקה היא על בסיס של ערך ולא על בסיס 'חפצי', של אני אוהב כסף אתה אוהב זהב, אלא של המרה ערכית, ולכן יש לנו צורך בהגדרת טבעא ופירי כדי לאפשר לעיסקה כזו לצאת אל הפועל.

בזה נחלקו התנאים אם כספא טבעא ודהבא פירי או שמא איפכא. בגמרא ביארו שהמחלוקת היא אם ללכת בתר חריפות או בתר חשיבות. לכאורה נראה שהשיקול של החריפות הוא מובן יותר, שהרי במסחר אמיתי בין מטבעות עסקינן, ולכן, אנו נדרשים להגדיר את הטיבעא שבעיסקה כזו, והחריפות מבטאת את המטבע היותר נפוץ בשוק לעיסקות מכירה וכו', וממילא לכאורה זה הוא הטיבעא היותר מקובל בשוק, ולכן גם בעיסקה בין מטבעות אנחנו נגדיר את החריף יותר כטיבעא. אך, קשה יותר להבין את השיטות הרואות את החשיבות כקובעת טיבעא. מדוע החשיבות תשמש קריטריון בנקודה זו.

ויש לבאר את הדברים בשתי דרכים עיקריות:

1. יעויין מיוחס לריטב"א שכתב: 'דהבא דחשיב הוי טיבעא פי' דמחמת צורת המטבע הוא חשיב יותר לפי חשבון מכסף מפני צורת טבעו דאינו אלא מעט כך קבלתי ממרי' יצו' לפי שהיה קשיא ליה מפני מה היה נקרא מטבע מחמת חשיבותו' – ביאור דבריו: ממהות הטיבעא הוא שערך המטבע בדרך כלל, גבוה מערך המתכת שבו, בודאי בשעת ההטבעה הראשונית, והיינו שיש ערך מוסף למעשה ההטבעה  שהופך אותו למטבע שעובר לסוחר רשמי של מלכות מסוימת. ואם כן בבוא חז"ל להגדיר את הטיבעא ביחס שבין שתי מטבעות, הם קבעו שהמטבע שהערך המוסף שלו כטיבעא גדול יותר ייחשב טיבעא בעיסקה זו. הנחת היסוד היא שערך הטיבעא במתכת יקרה יהיה יחסית גבוה יותר ממתכת זולה יותר, ולכן לפי מהלך זה הזהב הוא טיבעא והכסף הוא פירי.

2. ובדרך נוספת יש לומר שכל יצירת מושג הטיבעא בעולם נועד לא רק כדי לאפשר עיסקאות, אלא בעיקר כדי שבעלי ההון הגדול, לא יצטרכו להחזיק גרוטאות וחפצים רבים, גם פרגמטית וגם איחסונית, ולכן, השאיפה לצמצם ערך גבוה במינימום מקום ובמקסימום נוחיות, ולזה השתמשו במתכות הנדירות שהן יקרות יותר, וממילא גם טבעו אותם, כדי שאפשר יהיה גם לסחור בהם, ולהשתמש בהם בעיסקאות לקניית סחורה, ואם כן מובן שביסוד העניין ככל שהמתכת חשובה יותר כן היא משרתת את הרעיון הזה בצורה שלמה יותר, אלא שבאופן טבעי, בעיסקאות קטנות יותר, משתמשים במתכות זולות יותר, אבל האידיאל הרעיוני העומד בבסיס הוא צמצום הערך לממדים קומפקטיים, ולפיכך אזלינן בתר חשיבות.

ניתן לבחון את הדברים לאור הדיון בסוגיה בעניין הנחושת: רב אשי קבע שמסתברת שיטת רבי בילדותו – זה תורף טענתו: אי אזלינן בתר חריפות הרי הדבר פשוט שכסף יהיה טיבעא הן ביחס לזהב והן ביחס לנחושת. אבל אי אזלינן בתר חשיבות, הוצרכו להשמיענו שעל אף שהכסף הוא פירי ביחס לזהב, מכל מקום הוא טיבעא ביחס לנחושת. ונראה שכוונתו לומר שלילדותו החידוש במשנה הוא עצם הקביעה המשתנה, דהיינו שאין אנו קובעים שמתכת מסוימת תהיה טיבעא וכל השאר יהיו פירי [דבר שהיה מסתבר לומר לאור ההסבר השני לעיל ביתרון החשיבות], אלא שהקביעה נעשית ביחס שבין שתי מטבעות מסוימים דווקא. ואפשר שהוא מפני שרב אשי סבור דווקא כהסבר הראשון לרעיון החשיבות, אך אין הכרח בכך כי אפשר שרעיון החשיבות, גם לפי ההסבר השני רק קובע שהאידיאל הוא המטבע היותר עליון  מפני שהוא מבטא את הצורך המשמעותי יותר, אך כיוון שהשוק זקוק למטבעות ממתכות שונות לצורך המסחר בסחורות השונות, גם הזולות יותר, ואף הם מטבעות ביחס לסחורות, לפיכך יש לקבוע טיבעא ופירי ביחס שבין כל שתי מטבעות, ולא רק ביחס לאידיאל הגדול – הזהב.

בדברי רב אשי יש מקום להבין שלזקנותיה דרבי  דאזלינן בתר חריפות, יש משקל גם לחשיבות שהרי  אמרו: אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טבעא הוי, השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת טבעא הוי, לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף - מבעיא?

כיוון שהזכירו גם בשיטה ההולכת אחר החריפות את יסוד החשיבות, נשמע שיש מקום גם לשיקול זה גם בשיטה זו. ויש לדחות שרק ניסחו זאת באופן זה כדי להעצים את הק"ו, אבל לשיטת רבי בזקנותו – הקריטריון היחיד הוא חריפות בלבד. אך, בתוס' הרא"ש, נראה שהוא נותן מקום לחשיבות גם אליבא דזקנותיה דרבי, וז"ל: דאיהו חשיב מיניה ואיהו חריף מיבעיא. כך הגירסא בספרים. ומדלא כתיב מיניה אחריף כמו אחשיב משמע דשניהם שוים בחריפות ומכח חשיבות עביד ק"ו, אף על גב דלא אזיל בתר חשיבות הני מילי בכסף נגד זהב דכסף חריף וזהב לא חריף כלל הילכך עדיף ליה חריפות מחשיבות אבל כסף ונחשת דשוין בחריפות, וכסף חשיב, עביד שפיר ק"ו מחשיבות'.

לשיטה זו של תוס' הרא"ש רבי בזקנותיה  מתחשב בשני גורמים: חריפות הוא גורם על, ובהעדר יתרון החריפות כמו ביחס שבין כסף ונחושת, נלך בתר החשיבות. והיינו שהכול מסכימים לרעיונות החשיבות שהוזכרו לעיל, אלא שבודאי ביחס לשאלת הגדרת טיבעא ופירי עדיף להתבונן בסחירותו של המטבע, וכשאין לנו נקודה זו מפני שהמטבעות שווים בנקודה זו, נתחשב בגורם החשיבות דלעיל.

הרשב"א סבור שכסף חריף מנחושת [עיין מד. ד"ה הזהב[1], וראה גם מד: אלא אי אמרת – 'נחשת לגבי כספא דאיהו חשיב טובא ואיהו חריף טובא מבעיא דנחשת לגביה הוי פירא'] ממילא הרשב"א אינו צריך לסבור כשיטת תוס' הרא"ש שגם לזקנותיה דרבי יש ערך לחשיבות, כי מבחינתו נחושת חריפא טפי וזוהי הסיבה שהייתה הוו"א שנחושת תהיה טיבעא ביחס לכסף, ולמסקנה אינה אלא פירי, משום שבשקלול הכולל כסף הוי חריף טפי כי הוא סגי בכל מקום, ואילו נחושת מסתגיא רק במסחר הזעיר בלבד. ולכן גם בקריטריון החריפות הכסף עדיף. ואכן, הרשב"א כתב להדיא שלרבי בזקנותיה לא אזלינן בתר חשיבות כלל, וז"ל לקמן לעניין פסק הלכה: 'אבל לזקנותיה דלא אזלינן בתר חשיבותא מנלן דדהבא טבעא אפי' לגבי פירי ומטלטלי. ואי אמרת מ"מ דהבא לזקנותיה דרבי ככספא לילדותיה וכי היכי דכספא לילדותיה הוי טבעא לגבי פירי ומטלטלי דהבא נמי לזקנותיה טבעא הוי לפירי ומטלטלי, לא היא דלא דמי דהבא לכספא דכספא אפי' לילדותיה דרבי חריף הוא ובו קונין כל מילי וכתיב נמי ונתן הכסף וקם לו אלא דלגבי דהבא בלחוד משום דדהבא חשיב מיניה שויוה רבנן כפירא להשוות מדותיהן דירוד מחבירו קונה את חברו, אבל לזקנותיה דאזלינן בתר חריפות כיון דדהבא לא חריף כשאר מטבעות דלמא לא שויוה טבעא כלל לענין מקח וממכר'.

אבל הרא"ש בפסקיו הכריע שנחושת היא פירא ביחס לדהבא, והיינו מפני שהוא נותן מקום גם לחשיבות, ורק ביחס לכספא אהני ליה חריפותיה למיהוי טיבעא ביחס לנחושת, אבל פער החשיבות בין נחושת לזהב גדול מידי מכדי שחריפות הנחושת תגבר, והוא דלא כמשתמע מתוס' הרא"ש ששיקול החשיבות עומד רק בהעדר החריפות: ויראה לי דפירא הוי לגבי דהבא דנהי דאהני לכספא חריפיה לבטל חשיבות הזהב ולשוייה פירא. שאני כספא דאיהו נמי חשיב וגם חריף טפי דסגי בכל דוכתא. אבל נחשת דלא חשיב. אף על גב דסגי בכל אתרא לא אהני ליה חריפותיה לבטל חשיבות הזהב'.

[1] ז"ל שם: הזהב קונה את הכסף. וה"ה לנחשת ואין הנחשת קונה אותו דהא אפי' לגבי כספא הוי חדוש כדאיתא בגמ' משום דחריף טפי' – וזהו פירוש דבריו  - כסף הוא טיבעא ביחס לזהב מפני חריפותו, וממילא גם נחושת היא טבעא ביחס לזהב, והרי גם ביחס לכסף היה מקום לומר שהנחושת היא טבעא מפני שהיא חריפה יותר, והוצרכו לחדש לנו שהכסף הוא הטיבעא ביחס לנחושת מפני חילוף החריפות בין המקומות, שנחושת חריפה יותר במסחר זעיר, ואינה חריפה כלל במסחר בינוני וגבוה.