חרבות ברזל | תנוח בשלום דוד שלי

יז ונקונן אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת עַל-דוד וְעַל-יקיר רעהו  יח וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר  יט הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל  אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים כ אַל-תַּגִּידוּ בְעזה אַל-תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת רפיח פֶּן-תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן-תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים כא עזה ובנותיה אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן דוד בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן  כב מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת דוד לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב יקיר לֹא תָשׁוּב רֵיקָם כג דוד ויקיר הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ  כד בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל-דוד בְּכֶינָה כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה דוד עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל  כו צַר-לִי עָלֶיךָ בני אהובי דוד נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מכל האהבה שבעולם  כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.  (פאראפרזה על שמ״ב א 27-17)

דוד שלי. אינני יודעת איך למצות את דמותך המיוחדת במלים ספורות. אך אתה דווקא קיצרת במלים ולכבודך אשתדל לעשות זאת בשעת פרידה איומה זו. אני לא אדבר בלשון עבר אלא בלשון הווה כי כבר עכשיו אני יודעת שאתה חי בתוכי תמיד. יש לך אופי מיוחד במינו הממזג תכונות שונות הנראות סותרות אך מתיישבות אצלך איכשהוא בהרמוניה מלאה: חוכמה וענווה, בטחון וצניעות. מעשיות ורוחניות. גבורה ועדינות. חוש הומור, שמחה, ורצינות. מנהיגות שקטה, חזקה ויציבה. אצילות. תמיד אפשר לסמוך עליך. להתייעץ איתך. בעל שיקול דעת מאוזן ובריא. וכפי שלמדנו מהמשנה במסכת אבות –לב טוב מעל הכל. דוד מבקש תמיד את הטוב. לעשות טוב, להיטיב עם אחרים. מעולם לא אמרת לי ״׳לא״. המילה הזו בכלל לא היתה בלכסיקון שלך. וכל מי שבא איתך במגע ראה שאתה אדם שלם ונקי וטהור, התאהב בך מיד, וזכה בחזרה לחברות אמת.

ובשם הרעות והחברות הזו יצאת למלחמה. בשם הרעות והערבות ההדדית עם כל עם ישראל העומד על נפשו, וכמובן בשם הנאמנות לחבריך הלוחמים. דיברתי על זה איתך בשיחה האחרונה שלנו ביום שלישי שעבר. התקשרת אלי דקה לפני שנכנסת שוב לעזה ודיברנו כמה דקות. שוחחנו על המלחמה ועל כמה שהיית שמח שאתה עם החברים שלך, ועם המפקדים שלך. הבטחתי לשלוח לך קטע של אלתרמן על הרעות. הבטחתי ולצערי לא קיימתי. לא מצאתי את הקטע בזמן ואח״כ נכנסת כבר לעזה ולא היתה לי תקשורת איתך. אבל גם אתה הבטחת ולא קיימת. אמרת לי ״אמא אל תדאגי. אני בסדר. תאמיני לי, אני אחזור תוך כמה שבועות״. היית מלא בטחון ובלתי מנוצח. ואני סמכתי עליך. עד הסוף. כמו תמיד. דאגתי בלב, לא ישנתי בלילות, אבל לא האמנתי לרגע שאתה לא תשוב אלינו. ממש לא לקחתי את זה בחשבון. עד כמה שפחדתי מהדפיקה בדלת, הדפיקה אתמול הפתיעה אותי.

״נוראה אהבת אבות, עקובה אהבת אישה, אך רעות איך טוותה עבות? מה חושיה ואי שרשה?״ שואל אלתרמן. ותשובתו היא שהרעות היא היסוד הבסיסי והחיוני של העם היהודי שיחזיק מעמד גם נוכח התפוררות ושבר. היא היסוד הנושא אותנו בימי צרה ומצור. בזכותה העם יקום מתוך האפר. בזכות הרעות שטוותה עבות בין דוד ליקיר לינאי לאלנדב ולרון. בזכות הרעות שלנו, אנשי הארץ הזאת, האוחזים בדעות שונות אך מוכנים לשאת יחד, כאיש אחד בלב אחד, את המשימה הגדולה של שיבת ציון החדשה.

דוד יצא למלחמה הזו מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך. היו לו חיים טובים ויפים ונוחים. נשוי לאהובתו מיטל, וזו ההזדמנות להודות למיטל שדוד אהב עד כלות. סטודנט באוניברסיטת רייכמן. אבל הוא התנדב ליחידה מיוחדת ונכנס מתחת לאלונקה. בלי דיבורים מיותרים. בלי פאתוס. בפשטות ובשמחה, בנקיות דעת ובבהירות מחשבתית ומוסרית. לדוד יש חוט שדרה מברזל ברור ומיושר המשלב באופן מלא ספרא וסייפא. תורה ודרך ארץ. תורה ועבודה. יש לו שורשים עמוקים והוא דובר את שפת בית המדרש ולימוד התורה בפשט ובדרש ובחסידות, את שפת החכמה והתרבות המודרנית, ואת השפה של לוחמים בצבא. יודע היטב מיהו ומהו ולאיזה ערכים הוא מחויב. אדם יהודי שומר מצוות וירא שמיים. ציוני וישראלי. אהוב ואוהב. יפה תואר מבחוץ ומבפנים. נאמן ומסור לנו ההורים, לאחים, למיטל ולמשפחתה, ולחברים. תמיד הרגשתי זכות גדולה להיות אמא שלך דוד. למדתי ממך. הערצתי אותך. הקב״ה נתן לי מתנה מיוחדת ל 26 שנה. ה׳ נתן. אבל ה׳ לקח. הילד איננו, ואנחנו, אנה אנו באים.

לשאלה אנה אנו באים אין לנו כרגע מענה. כי קרבה הרעה מכל הרעות. יש לנו כרגע רק את מילותיו של דוד על מות אבשלום ״בני בני מי יתן מותי אני תחתיך״ (שמ״ב יט 1). אני לא יכולה להיפרד ממך דוד. אמא לא יכולה להיפרד מהבן שלה. אני מתגעגעת אליך כבר שלושה חודשים. לאור שנכנס איתך הביתה. לחיוך המתוק הנישא על שפתיך. לזר הפרחים שהקפדת להביא תמיד. לעוגות המיוחדות. לחופשות המשותפות. לשיחות שלנו עד השעות הקטנות של לילי שבת על פרשת שבוע, המצב בארץ, מאמר שקראת באוניברסיטה ומה לא. אני אתגעגע אליך כל חיי. אני יודעת את זה כבר עכשיו וזה כאב שאי אפשר לתאר במלים.

אבל אנסה ככל יכולתי ובמיטב הכוחות שיעמדו לי בע״ה, לנהוג כפי שהיית אתה מצפה ממני. להיות חזקה. לשמוח בטוב. לבטוח בה׳. וכך להאיר את האור המיוחד שלך בעולם.

ולאויבינו אני מבקשת לצטט את דבריה של יסכה מרק בהלווית פדיה: לא תנצחו אותנו. לעולם לא ניסוג מחפירות חיינו. ממנהיגינו אני מבקשת שיפעלו בתבונה, באחדות, ובבהירות מוסרית. וממי שאמר לעולם די אבקש שיאמר די לצרותינו. אינני יודעת חשבונות שמים אבל זו מכה קשה. ואני מתפללת ומתחננת לבורא עולם שירחם עלינו ויושיע אותנו. ״כִּי נִחַם ה׳ עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם: י חָשַׂף ה׳ אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ״ (יש׳ נב 9_ב-10).

תנוח בשלום דוד שלי. אתה חרות על לוח לבי לעולם. אהבת עולם אהבתיך. 

מפי האמא, ד"ר שרה שורץ.