מלאכים ונבואה

במבט ראשון ניתן לתהות על החיבור בין שני הנושאים שבכותרת השיעור – מלאכים ונבואה, אך כפי שנראה בהמשך, הרמב"ן רואה קשר יסודי ביניהם.

הטקסט המרכזי שנבחן את הנושא לאורו הוא פירושו של הרמב"ן לבראשית יח, א. בפירוש זה הוא מתייחס לסיפור בתחילת פרשת וירא על ביקורם של שלושת המלאכים באוהל אברהם. נקודת המוצא של הרמב"ן בפירוש היא דברי הרמב"ם, ששלל את האפשרות של מפגש ממשי בין אברהם למלאכים, מתוך תפיסתו הכללית שהמלאכים אינם גופים חומריים, ועל כן אי אפשר לראותם. בבסיס דבריו עומדת שלילה לוגית של היכולת לחוות מלאכים באופן חושי ופיזיולוגי, ולכן לדעתו הסיפור אינו אלא חיזיון נבואי של אברהם.

דבריו של הרמב"ן בתגובה להבנה זו הם מן החריפים ביותר בכל פירושו לתורה: לאחר הצגה של מספר שאלות טקסטואליות ביחס לפירושו של הרמב"ם הוא קובע ש"אלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם". לדעתי, ברור שתגובה כזו איננה נובעת רק ממחשבה שפרשנותו של הרמב"ם לפסוקים שגויה, אלא אף מהתנגדות אידאולוגית משמעותית לתפיסה זו, ועלינו להבין מהי השגיאה הפילוסופית הגדולה שהרמב"ן רואה בדברי הרמב"ם.

בניגוד לרמב"ם, הרמב"ן מציג שיטה המקשרת בין ראיית המלאכים להבנת טיבם של מלאכים, חזיונות ונבואה.

ובספר מורה הנבוכים נאמר כי הפרשה כלל ופרט: אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו. 'ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך' – זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, הגדול שבהם.

ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר 'וירא אליו ה'', כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות, והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהם בן בקר וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה, ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה...

והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה, איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו. ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה 'ויאיצו המלאכים וגו' קום קח את אשתך', 'ויאמר המלט על נפשך', 'והנה נשאתי פניך' וכל הפרשה כֻּלָּהּ מראה, וישאר לוט בסדום. אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה, ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם.

ובאמת כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא מראות הנבואה, כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא, שאין הדבר כמו שהרב גוזר כי כל נביא זולת משה רבינו נבואתו על ידי מלאך. וכבר אמרו בדניאל 'אינהו עדיפי מיניה – דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא', וכן לא נכתב ספרו עם ספר הנביאים מפני שהיה עניינו עם גבריאל, אף על פי שהיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ כמו שנאמר במראה של בית שני 'ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל'. וכן המראה של קץ הגאולה בהקיץ היתה, בלכתו עם חביריו על יד הנהר. ואין הגר המצרית מכלל הנביאות, וברור הוא גם כן שלא היה ענינה בת קול כמו שאמר הרב.

והכתוב חלק נבואת משה רבינו מנבואת האבות, כמה שנאמר 'וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי', וזה שם משמות הקדש לבורא, איננו כנוי למלאך. ורבותינו עוד למדו על החילוק שביניהם ואמרו: מה בין משה לכל הנביאים, רבנן אמרי כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת, הדא הוא דכתיב 'ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה', ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת, הדא הוא דכתיב 'ותמונת ה' יביט', כמו שהוא מפורש בויקרא רבה ומקומות אחרים, ולא נתנו בשום מקום נבואתם למלאך. ואל תִּשּׁוֹמֵם בעבור שכתוב 'גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר', כי פירושו גם אני נביא כמוך ויודע אני שהמלאך שדבר אלי בדבר ה' הוא, וזו מדרגה ממדרגות הנבואה, כאשר אמר איש האלהים 'כי כן צוה אותי בדבר ה'', ואמר 'כי דבר אלי בדבר ה''.

וכבר אמרו רבותינו בענין בלעם, שאמר 'ועתה אם רע בעיניך אשובה לי', אני לא הלכתי עד שאמר לי הקדוש ברוך הוא 'קום לך אתם', ואתה אומר שאחזור, כך הוא אומנותו, לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו ואחר כך 'ויקרא מלאך ה' אל אברהם, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער', למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו וכו'. הנה החכמים מתעוררים לומר שאין הנבואה בדבור הראשון, שהזכיר בו השם, שוה לדיבור השני, שאמר בו שהוא על ידי מלאך, אלא שהוא דרך בנביאים שיצוה בנבואה ויבטל הצואה במלאך, כי הנביא יודע כי דבר ה' הוא.

ובתחלת ויקרא רבה אמרו: 'ויקרא אל משה' – לא כאברהם, באברהם כתוב 'ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים', המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא אמר הקדוש ברוך הוא אני הוא הקורא ואני הוא המדבר. כלומר שלא היה אברהם משיג הנבואה עד הכינו נפשו בתחלה להשגת מלאך, ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דבור הנבואה, אבל משה מוכן לנבואה בכל עת:

הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל, אבל היא מראה, תקרא "גלוי עינים", כמו ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך ה' (במדבר כב לא), וכן ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה (מ"ב ו יז):

אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם 'אנשים' כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט, וכן 'ויאבק איש עמו', וכן 'וימצאהו איש', על דעת רבותינו הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים 'מלבוש', יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים. ולא אוכל לפרש. והמקום אשר תמצא בו ראיית ה' ודבור מלאך, או ראיית מלאך ודבור ה', ככתוב בדברי משה בתחילת נבואתו ובדברי זכריה, עוד אגלה בו דברי אלהים חיים ברמיזות.

וענין 'ויאכלו', אמרו חכמים: ראשון ראשון מסתלק. וענין ההסתלקות תבין אותו מדבר מנוח, אם תזכה אליו.

הרמב"ן יוצר הבחנה רדיקלית בין מראה או חלום לבין נבואה: לא רק שניתן לראות מלאכים מבלי להיות נביא, נבואה כלל איננה חוויה הכוללת תקשורת עם מלאך. מלאכים אינם מבשרי נבואה, ונבואה אינה עניין למלאכים. הנקודה השניה היא בעיני נקודה משמעותית יותר. הרמב"ם כותב כי נבואה באופן כללי, למעט נבואת משה, היא בתיווך של מלאכים. לא נדון כאן בעומק דבריו של הרמב"ם, אך ברור שחשוב לו שנבין כי נבואה 'רגילה' היא בתיווך של מלאכים, ולכן חשוב להבדיל בין נבואה כזו לנבואת משה, שהיתה "פנים אל פנים". הרמב"ן מתנגד לטענה שיש בכלל נבואה מתוּוכת. לדעתי, מאחורי דבריו מסתתרת האמירה החשובה כי נבואה היא חוויה של מפגש ושיתוף עם האל, ושזהו המאפיין החשוב ביותר של הנבואה. יש גם תופעה שבה האדם 'רואה' וחווה דברים שהוא אינו חווה בדרך כלל. זוהי בהחלט תופעה חשובה, המאפשרת מידע וחכמה מעבר למציאות הרגילה, אך היא איננה נבואה, מכיוון שאינה חוויה ישירה של האל.

במחלוקת זו ניתן למצוא חלוקה חשובה הנמשכת על פני כל ההיסטוריה של המחשבה היהודית בימי הביניים. לדעת הרמב"ם, נבואה סובבת בעיקר סביב התוכן שלה וסביב הידע המגיע דרכה. לשיטתו, תפיסה זו אינה מרחיקה את הנבואה מהאל, משום שכל החכמה שבעולם נובעת מהאל. אם 'ננקה' את השפה הדתית המקשטת את אמירותיו בדרך כלל, הסיבה האמיתית לדבריו היא שהרמב"ם מזהה בין אלוהים ובין האמת. המקור לכל חכמה הוא האמת, ובמילים אחרות – ידיעה היא הרושם שהאמת מותירה על האינטלקט. כאשר אדם יודע אמת מסוימת, הוא יודע את האל. אמת המגיעה אלינו דרך השימוש בהיגיון ובשכל היא חכמה, ואמת שאנו משיגים בדרך אחרת, לא דרך הפעולה השכלית, שייכת לתחום הנבואה. טענה זו מתקשרת לטענה חשובה אחרת. לרמב"ם יש תיאוריה פסיכולוגית שנועדה להסביר את החוויה הנבואית. תיאוריה זו מתבססת על היכולות האנושיות, ולכן לשיטתו אדם המתאמן בצורה הנכונה ורוכש את היכולות הפסיכולוגיות והמנטליות הראויות – יהיה נביא (אלא אם כן אלוהים מונע זאת ממנו ישירות). ניתן להגיד בקצרה כי הנבואה נמצאת 'בתוך העולם': המוח האנושי הוא מעין רדיו הקולט את התדרים של האמת, ותחת התנאים המתאימים – גם את תדריה של הנבואה.

לעומת זאת, לדעת הרמב"ן נבואה בעיקרה איננה סובבת סביב ידע אלא סביב חוויה. נבואה היא חוויה אלוהית של נשגבות שהיא מעל ומחוץ לעולם. כאשר אלוהים מדבר עם אדם יש כמובן ידע המועבר בדיבור זה, אך הידע הזה יכול היה לעבור גם באופנים אחרים. לדבריו, בנבואה כלל לא צריכה להיות תקשורת מילולית. בהערה הבאה שלו לגבי סיפורו של אברהם מציין הרמב"ן כי ההתגלות באלוני ממרא היא נבואה, ומוסיף כי "אין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל". במילים אחרות, אלוהים בא לבקר את אברהם – לאברהם היתה חוויה נבואית, אך תוכן החוויה כלל לא היה מילולי.

אצל הרמב"ם, לפחות במקומות שבהם הוא ברור וחד משמעי, החוויה היחידה של האל היא חוויה אינטלקטואלית. אדם יכול לחוות את האל בדרך שהרמב"ם מכנה 'ייחוד', על ידי ידיעתו, כלומר ידיעה של אמיתות הנוגעות אליו. אך עבור הרמב"ן, חוויית האל בעיקרה איננה אינטלקטואלית או שכלית. המילה שהרמב"ן מרבה להשתמש בה בנוגע למערכת היחסים של אדם ואלוהים היא המילה 'דבקות', המבטאת קרבה וכמיהה. מילה זו מוזכרת בתורה לראשונה ביחס להתאחדות של איש ואישה, לאחר בריאתה של חוה מצלעו של אדם – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כמובן, במקרים רבים יש תוכן אינפורמטיבי ומילולי לנבואה, אך אין זה מאפיין מגדיר או מהותי של הנבואה. בהמשך מביא הרמב"ן את האמרות החז"ליות המבחינות בין נבואות הנביאים לנבואתו של דניאל, שזכה למראות נפלאים ועתירי ידע, שהגיעו ישירות מעולמות עליונים. ההבדל איננו ברמה האינטלקטואלית, אלא בחוויה האישית של הנבואה. דניאל דיבר עם מלאכים, ואילו הנביאים דיברו עם אלוהים וחוו אותו.

לדעתי, זוהי הסיבה להתנגדותו של הרמב"ן למסקנת הרמב"ם שהנבואה מתוּוכת על ידי מלאכים. לשיטת הרמב"ן, זהו יסוד עקרוני וחשוב – אדם יכול לחוות את אלוהים ללא כל תיווך. יתר על כן, ערכה של חוויה זו איננה בחכמה שתנבע ממנה אלא בחוויה שביסודה – חוויה מטפיזית-דתית של דבקות. החיבור עם אלוהים חשוב ויקר בפני עצמו, ואינו נמדד על פי התוכן המתלווה לחוויית המפגש.

דיכוטומיה זו בין חכמה, הניתנת לתיווך בידי מלאך, ובין מערכת היחסים הישירה עם אלוהים, מודגשת ומובלטת בהסברו של הרמב"ן למקרים שבהם מצוין במפורש שמישהו התנבא דרך מלאך. ביחס לדברי הנביא "גַּם-אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ, וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר ה' לֵאמֹר" (מלכים א יג, יח) אומר הרמב"ן שהנביא דיבר עם המלאך ואחר כך נודע לו בנבואה שהיה זה דבר ה'. שמיעת דבר ה' איננה בהכרח נבואה, על אף שתוכן המסר המועבר יכול להיות זהה בין אם הוא נאמר בידי מלאך ובין אם הוא נאמר בידי אלוהים עצמו. במקרה המדובר הנביא חווה חוויה שהוא אינו מסביר, ובחוויה הנבואית הזו הוא קיבל אישור ואימות של המקור האלוהי לתוכן שהמלאך העביר לו.

אינדיקציה נוספת להבחנה זו בין נבואה ובין תוכן אלוהי מתוּוך ניתן לראות בהתעקשותו של הרמב"ן על כך שנבואה מלוּוה בהפוגה כללית של התפקודים האנושיים הרגילים, מעין עילפון. מנגד, דניאל חווה את חזיונותיו בעודו מטייל על גדת הנהר – מכיוון שלא הייתה בחזיונות אלו נוכחות אלוהית, לא הייתה בהם הצפה של החושים. אדם החווה חיזיון נמצא במצב קיומי סטנדרטי, ואילו נבואה היא מהפכנית דווקא מכיוון שהיא חוויה של האינסופי, הטרנסצנדנטי.

אני סבור שאין לצמצם את גישתו של הרמב"ן רק לנבואה במובן המוחלט והטהור שלה. פירושיו של הרמב"ן מלאים באזכורים של ה'דבקות' כמטרתם של חיי תורה בכלל. נבואה היא בעצם דרגה גבוהה יותר של המצב הכללי הזה. הנקודה החשובה, אם כן, היא האפשרות, הגלומה בדברי הרמב"ן, למפגש כן עם אלוהים בפן החווייתי-מיסטי, כפועל יוצא של חיי תורה. מפגש זה כולל התעלות מעל חיים אנושיים רגילים, בדיוק כפי שהנבואה עושה. ניתן לראות זאת בבירור בהסברו של הרמב"ן לכך שאברהם נדרש לחוות מפגש עם מלאך כהכנה לדרגה הגבוהה יותר של מפגש עם הקב"ה. אין זה פשוט או נורמלי לתקשר עם אלוהים, ואפילו אברהם, אבי האומה, נדרש לעבור שלבים מקדימים כדי להכין את עצמו לכך.

מהו, אם כן, המצב של מפגש עם מלאך? הרמב"ן טוען שזה בגדר חזיון, אך אינו ממשיך ומפרט. הוא מאמין שמלאכים הם יצורים נבדלים, אך עדין בלתי ניתנים לראייה עקב היותם יצורים רוחניים. עם זאת, נראה מדבריו שהתיאור של החיזיון מתאר חיזיון ממש, ולא מאורע פיקטיבי. ראייה זו היא במובן עמוק יותר, כפי שניתן להבין מהביטוי 'ויפקח ה' את עיניו' המוזכר בתורה ביחס לאנשים שהתאפשר להם לחזות במלאכים. לא ניתן לחזות במלאכים בעיניים רגילות, הרגישות לגלי אור: יש תכונה מסוימת שאלוהים מעניק לעיתים לבני אדם, והיא זו שמאפשרת להם 'לראות' מלאכים.

הרמב"ן מוסיף שבמקרה של אברהם הוא באמת ראה שלושה מלאכים בראייה פיזיולוגית טבעית. הסימן לכך הוא שהם מתוארים בכתוב כ'אנשים'. הוא מסביר שהדבר אפשרי מכיוון שהמלאכים האלה לבושים ב'כבוד נברא', שניתן לראותו בעיניים רגילות, במיוחד עיניים של אנשים מוכשרים (אך הרמב"ן אינו ממשיך לפרט). הביטוי 'כבוד נברא' מקורו בדברי רס"ג, אך נראה שהרמב"ן משתמש בו באופן שונה. אני מציע שנקבל את המלצתו המרומזת של הרמב"ן ונשלים עם חוסר ההבנה שלנו בנושא זה.

בסוף דבריו מביא הרמב"ן מדרש המשווה בין נוכחותו של אלוהים על המזבח לנוכחות השורה על אברהם לאחר ברית המילה שלו. בהקשר זה נראה שאין מדובר בתקשורת מילולית, שהרי הנוכחות איננה 'מדברת' אל המזבח או לנוכחים סביבה, אלא שאברהם, בדומה לשאר הצדיקים, הוא בסיס שעליו השכינה יכולה לשרות. ההערה האחרונה של הרמב"ן מראה לנו שקרבה זו לשכינה גם מרפאת את אברהם, שהרי "באור פני מלך חיים": החיים משתנים בנוכחותו של האל, וזה הבסיס לתופעת הנבואה. די ברור שהרמב"ן מרחיב את המושג 'נבואה' כך שקצותיו כוללים את המטרה של כל החיים הדתיים – ההידבקות באל והשראת הנוכחות הקדושה של אלוהים בעולם.

אם כן, מה חמור כל כך בהתעקשותו של הרמב"ם שמלאכים לא באמת ביקרו את אברהם? אני סבור שהדבר נובע מהמחלוקת ביחס לטבעה של הנבואה. הרמב"ן, כפי שראינו בדיוננו על הניסים, מתנגד להבחנה בין טבע לנס. אלוהים, לכל הפחות עבור עובדיו שקיבלו את התורה, נמצא בכול, והטבע משתנה בנוכחותו. המלאכים, שאינם מבשרי הנבואה, הם גם חלק מאותה 'על טבעיות'. הרמב"ן מראה שמהלך הסיפור של אברהם, סיפורו של לוט וחורבנה של סדום, מבוסס על השפעות נוכחותם של המלאכים בעולם הטבעי. לשיטת הרמב"ם, סיפור המתקפה על ביתו של לוט לא קרה בפועל, והיה רק חלק מחיזיון (לא ברור של מי). אך הרמב"ן מתעקש שאנו חיים בנקודת הצטלבות של כוחות טבעיים וכוחות על טבעיים, ולכן אנשי סדום באמת הוכו בסנוורים על ידי המלאכים. בהמשך נראה שהרמב"ן מקבל באופן עקבי את נוכחותם של כוחות על טבעיים ומסתוריים בעולם, שהרי לכוחות הטבע אין משמעות מיוחדת עבורו (בניגוד לרמב"ם), אך חשוב מכך, אין הבדלה אמיתית בין העולם הפיזי הטבעי לעולם הרוחני: הראשון תלוי בשני, ובאופנים רבים הוא המשך והשתקפות שלו. נבואה, בדומה להשראת השכינה על הצדיקים ועל המזבח, היא דוגמה לאחדות של העולם הכולל בתוכו את שני צידי המשוואה – הטבעי והרוחני. על אף שהרמב"ן מבדיל לכאורה בין מלאכים לנבואה, נראה לי שהוא מצייר את התמשכותו של הקיום בתווך שבין המרכיב הטבעי והמרכיב הרוחני של העולם. מלאכים מגיעים מעולמות עליונים לעולמנו, והם ניתנים לראייה בדרך זו או אחרת, אך חשוב מכך – אלוהים מבקר אנשים אמיתיים בעולם הזה, המבינים ומקבלים את קדושתה של נוכחות השכינה, ומדבר איתם. ברית המילה, שהיא המצווה יחידה הקושרת את אברהם לאלוהים, מובילה להיקשרות של אלוהים עם אברהם שלושה ימים לאחר מכן. מכיוון שאחד העקרונות המרכזיים בהגותו של הרמב"ן הוא "מעשה אבות סימן לבנים" – סיפורי האבות הם רמזים, הטרמות ואותות למה שיקרה בעתיד לבניהם – ניתן ללמוד מכאן שזוהי החוויה המהותית של היהדות ושל התורה בכל הדורות.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק.

תרגום: ישראל ציגלר. עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.