מלחמת הרשות

בשיעורים הקודמים פגשנו את המונח 'מלחמת הרשות', והתייחסנו אליו בעיקר על דרך השלילה – כל מלחמה שאינה מלחמת מצווה. גם הרמב"ם עובר לדון במושג זה אחרי שפירט את המלחמות שחובה על המלך להילחם, מלחמות המצווה השונות:

ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו. (רמב"ם מלכים פ"ה ה"א)

מצאנו בהלכה זו ברמב"ם הגדרה מרחיבה ביותר ל'מלחמת רשות'. לפי פשטות הדברים, מלך ישראל יכול להחליט בכל רגע ועת לצאת למלחמה – הכרוכה, מטבע הדברים, בסכנת נפשות של אנשים רבים – רק למען המטרה של 'להרבות בגדלותו ושמעו'. דברים אלו קשים להבנה ולעיכול, הן ברמה המוסרית – מדוע שלמלך יהיה מותר לסכן את עמו רק לצורך מעשים אלו? והן ברמה הרוחנית – הרי הקב"ה שמו שלום, ולא מצא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, ומדוע כאן ריבונו של עולם מאפשר למלך לצאת למלחמה על בסיס סיבות אלו לבדן?!

בשביל לנסות וליישב קשיים אלו, נעיין בדיני מלחמת רשות; ומתוך לימוד פרטיה ודיניה ננסה ללמוד גם על מהותה – למה היא נצרכת, ומה מתיר ומאפשר למלך להוציא את עמו אליה.

מלחמת רשות ע"פ בי"ד של שבעים ואחד

המשנה בסנהדרין (ב.) מביאה את מלחמת הרשות כאחד מהדינים התלוים בבית דין של שבעים ואחד:

ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע"פ בית דין של שבעים ואחד.

הגמרא (שם טז.) דנה מה המקור לכך שמלחמת רשות תלויה בסנהדרין ומביאה שני מקורות לדבר:

אין מוציאין כו'. מנהני מילי? אמר רבי אבהו: דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמד, הוא - זה מלך, וכל בני ישראל אתו - זה משוח מלחמה, וכל העדה - זה סנהדרי. ודילמא לסנהדרי הוא דקאמר להו רחמנא דלישיילו באורים ותומים? אלא, כי הא דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: ... כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו (=דוד המלך). אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה! - אמר להן: לכו והתפרנסו זה מזה. - אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו. - אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצין באחיתופל, ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים.

בעוד שהמקור הראשון עוסק במינוי יהושע למנהיג על ישראל, וממילא מסתבר שהמלחמות המדוברות הן לכאורה מלחמות מצווה (מלחמת יהושע לכבש), המקור השני אכן עוסק במלחמות שנועדו לצורכי רכוש בלבד ('ישראל צריכין לפרנסה'), ומוגדרות כבר בגמרא (סוטה מד:) כמלחמות רשות –'מלחמות בית דוד לרווחה'.

בשני המקורות, מלבד הצורך בסנהדרין, ישנה גם כן שאלה באורים ותומים – דבר שבמשנה לא מופיע בפירוש ונעמוד עליו בהמשך.^[1]

בפשטות המשנה מלמדת כי מלך יכול לצאת למלחמת הרשות רק לאחר שהוא מקבל את רשותה של הסנהדרין; ולאור זאת דברי הרמב"ם המרחיבים שהבאנו בפתח דברינו אינם פשוטים כל כך. סביר להניח שבשביל שהסנהדרין יסכימו למלך לצאת למלחמה צריך סיבה טובה, המצדיקה – מוסרית ורוחנית – את ההסתכנות הכרוכה במלחמה.

אך מצאנו בראשונים גם מי שהסתייג מהפירוש הפשוט הנ"ל. הר"ן בסנהדרין(כ:) עוסק במשנה המביאה את דיני המלך ו'זכויותיו', כשאחד מהם הוא 'מוציא למלחמת רשות על פי בית דין של שבעים ואחד'. ותמה הר"ן, שהרי לכאורה הצורך של המלך להימלך בסנהדרין אינו מעיד על גדלות המלך וכוחו אלא על שפלותו  וכפיפותו לסמכות אחרת, ואין מקומו של דין זה עם הדינים האחרים במשנה הבאים להעיד על גדלותו של מלך ישראל:

פי' שהמלך יכול להכניס העם ולהוציאם למקום חפצו וזו אחת ממעלת המלכות. דאין לפרש שהכוונה לומר שאינו מוציאם אלא בב"ד של ע"א א"כ אין זו מעלה אלא שפלות.

הפירוש החלופי שהר"ן מציע אינו מאוד ברור, והיו שהבינו בדבריו שאין כוונת המשנה שהמלך צריך לשאול רשות מן הסנהדרין לפני כל מלחמה, אלא לאמירה כללית שכוחו של המלך להחליט בעצמו על היציאה למלחמה נובע מכך שהסנהדרין סמכו את ידיהן על המלך.

גם מדברי רש"י בברכות (ג:) עולה ראיה מעט אחרת של ההימלכות בסנהדרין, שאינה בשביל לקבל את הסכמתן בלבד אלא:

ונמלכין בסנהדרין – נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם.

אמנם רש"י כותב שיש צורך בנטילת רשות, אך הוא מסביר מה טעם הדבר – בשביל שהסנהדרין יתפללו על הלוחמים ולהצלחת המלחמה; וניתן להבין מכך שאין לסנהדרין שיקול ואמירה בנוגע לעצם ההחלטה על יציאה למלחמה, אלא יש כאן צורך להודיע להם בלבד בכדי שיידעו להתפלל על היוצאים לקרב.

נראה כי משני מקורות אלו למד הנצי"ב (מרומי שדה סנהדרין כ.) כי ההחלטה ליציאה למלחמת הרשות נחלת המלך בלבד היא, אך הוא נצרך לאשרר אותה בסנהדרין – מבלי שיש להם יכולת לשנות את אופי ההחלטה.

שיטה זו קשה מאוד בפשטות הסוגיות, ונשענת על שתי ראיות שניתן לפקפק בהן; אך בכל אופן יש לעיין ולהבין מה תפקידם של הסנהדרין כאן, בין אם כמשפיעים על ההחלטה לצאת למלחמה ובין אם כמאשררים אותה בלבד. מתוך כך נוכל להבין גם מה אופיה וצביונה של מלחמת הרשות.

מלחמות ה'

מו"ר רה"י הרב עמיטל זצ"ל (רסיסי טל א בירור לב) לומד ברמב"ם שגם מלחמות הרשות, תכליתן היא כשל מלחמת מצווה  – קידוש שם שמים בעולם.

לימוד זה ברמב"ם מתבסס על שלוש הלכות בהן עולה שלרמב"ם גם מלחמת רשות היא מלחמה לשם הקב"ה:

בפרק ז מהלכות מלכים (הט"ו) מביא הרמב"ם את דין החוזרים מעורכי המלחמה, שכמבואר במשנה בסוטה, חוזרים לביתם רק במלחמת רשות; וכך הוא כותב בנוגע לירא ורך הלבב:

וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה...

הרי שגם מטרתה של מלחמת רשות הנה לקדש את השם בלבד.^[2]

בנוסף הרמב"ם רואה בכך את תפקידו הכללי של המלך, כדבריו בסוף פרק ד מהלכות מלכים (הלכה י):

...ובכל אלו הדברים דינו דין, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה', שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.

ההלכה השלישית בדברי הרמב"ם אינה ממקור 'מחשבתי' אלא מדיוק הלכתי: בפ"ו מהלכות מלכים (ה"א-ה"ד) עולה מדברי הרמב"ם שאסור לצאת למלחמת הרשות על עם שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח. החזו"א (יו"ד קנז, ד) משתית דין זה על ההלכה שגר תושב מצווים אנו להחיותו – וממילא, לא ניתן להרגו כחלק ממלחמת הרשות. מו"ר הרב עמיטל חלק על החזון איש וביאר שאין זה דין הקשור לאיסורי הריגה, אלא כסתירה מובהקת לכל עניינה של מלחמת הרשות – אם מטרת המלחמה היא לקדש שם שמים בעולם ולבער את הרשעים, ברור ופשוט שאין לעשות מלחמה זו מול מי שמקדש שם השם בעולם על ידי שמירת מצוותיו.^[3]

אם כן להבנה זו ברור ופשוט מה תפקידה של הסנהדרין בהחלטה על יציאה למלחמה – הרי הסנהדרין היא מייצגת שמו של הקב"ה ותורתו בעם ישראל, "כי מציון תצא תורה", א"כ מובן מאליו שקביעת המלחמה כרוחנית תצריך את הסכמת הסנהדרין לצאת אליה. על פי זה ברורים גם דברי הנצי"ב, שהרי גם אם ההסכמה היא הסכמה ייצוגית בלבד, עדיין משמעות רבה לייצוגיות זו שכן היא זו שמגדירה את המלחמה כמלחמות השם.

כמובן שלהבנה זו תהיה השפעה גדולה גם על הסיבות המתירות לצאת למלחמת הרשות – המטרה אינה 'להרבות בשמעו וגדלו' של המלך, אלא רק באלו של הקב"ה, ע"י ריבוי שמעו וגדלותו של עם ישראל כולו.

בשו"ת מקום שמואל (סימן ח) עולה הצעה דומה. להבנתו ברמב"ם, המילה 'רשות' במונח 'מלחמת הרשות' לא קשורה כלל למשמעותה כדבר שהוא בחירי, שאפשר לעשותו מסיבות 'סתמיות'; אלא עניינה הוא בדומה ל'נטילת רשות',  מלחמה שצריכה קבלת רשות מבית דין, אך האפשרות לצאת למלחמה היא אך ורק עם סיבה מוצדקת שיש בה צורך מצווה, ולא 'רשות' בעלמא. וזו לשונו:

נראה שנקראים מלחמת אלו בדברי החכמים רשות אבל מ"מ המה מלחמת מצוה לענין זה שהעוסק במלחמת אלו פטור ממצוה אחרת, וזה שמחלק ר"י ואומר במה דברים אמורים במלחמת מצוה בא לפרש דברי חכמים שלא קראם למלחמת אלו רשות אלא להיות היפך חובה או שנעשית דווקא ברשות בית דין... ותדע שכך דהיאך אפשר שיהיו כל המלחמות מיהושע ואילך נקראים רשות לגמרי ולא יהיה בהם מצוה כלל? ואיך ימלאו לבם שאול במלחמת הפלשתי ודוד בכל מלחמותיו להרחיב גבול ישראל ושארי מלחמות ומי התיר להם להכניס לסכנה כמה אלפי נפשות מישראל בדבר שהוא רשות ואינו מצוה כלל? הס שלא להזכיר...

להבנה זו אין כלל מושג של 'מלחמה לצרכי רשות', וכוונת הרמב"ם בריבוי שומעו וגודלו של המלך היא לצרכי מצווה בלבד.

דרכו של עולם

ייתכן לייסד את ההיתר לצאת למלחמת רשות על יסוד אחר. הנצי"ב בפירושו לתורה (העמק דבר ט, ה) מוצא ביסוס להיתר להילחם מלחמת רשות בפסוקים האוסרים על רציחה:

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

וכותב הנצי"ב:

מיד איש אחיו – פירש הקב"ה אימתי האדם נענש? בשעה שראוי לנהוג באחוה. מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא אז ולהרוג ואין עונש ע"ז כלל. כי כך נוסד העולם. וכדאי' בשבועות ל"ה מלכות דקטלא חד משיתא לא מיענש ואפי' מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע"פ שכמה מישראל ייהרגו ע"ז.

הנצי"ב מבסס את ההיתר לסכן נפשות במהלך מלחמת הרשות על דרך העולם – דרכו של עולם שמלכים וארצות נלחמים זה בזה ועל כן, מכיוון שישראל גם הם חלק מן העולם, הצורך במלחמת רשות הוא צורך בסיסי עולמי.

בכיוון זה כדאי להזכיר את דבריו של הרב ישראלי בנוגע ליכולת לצאת למלחמת הרשות בימינו (עמוד הימיני סי' טז פ"ה אות כד):

ומעתה נאמר שדינא דמלכותא שבין מדינה למדינה היא ג"כ מטעם הסכמת בני המדינות ואעפ"י שזה נוגע לדיני נפשות הסכמתם מועילה. וזהו היסוד של חוקיות המלחמה. ואין ה"נ, אם יבאו העמים כולם לידי הסכמה לאסור המלחמה, באופן שזה יפסוק מלהיות חוק הנהוג בעמים, שוב לא תהא המלחמה חוקית ולא הכיבוש, והעם שיצא למלחמה יהא נידון בדין רוצח ושופך דמים. אולם כל עוד שהנוהג של מלחמה הוא מקובל בעמים, אין המלחמה אסורה גם לפי הדין, ומטעם זה מותרת גם לישראל מלחמת רשות.

היכולת לצאת כיום למלחמת הרשות תלויה במנהג העולם ובשאלה כיצד ובאיזה עילות ראוי שהוא ייצא למלחמה.

למגדר מילתא

שני כיוונים אחרים בנוגע לעצם ההיתר לצאת למלחמת הרשות עולים בדברי הרב ישראלי (עמוד הימני סימן יד). הוא מביא את דברי מרן הראי"ה זצ"ל בספר משפט כהן (סימן קמד) שם כותב הרב קוק שמלחמה של כלל ישראל נחשבת בגדר 'מגדר מילתא':

ולא אוכל להמנע מלהביע את השתוממותי על דברי כת"ר, שכתב להשיג עלי על מה שכתבתי שהצלת כלל ישראל ודאי נחשבת למגדר מילתא, וי"ל שנחשבת למגדר מילתא בצורה כזו שאין צריך לטול רשות מב"ד, וכל הזוכה בזה שליחותייהו דב"ד קא עביד, וע"ז אומר כת"ר שאין נקרא מגדר מילתא כ"א הצלת ישראל מעבירה ולעשות סייג לתורה, אבל לא הצלת כלל ישראל. וממליץ אני ע"ז מש"כ בתנא דבי א"ר פי"ד: שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם, אמרתי לו בני דרכם של בנ"א אומרים התורה קדמה שנאמר ד' קנני ראשית דרכו וגו', אבל אני אומר ישראל קדמו שנאמר קודש ישראל לד' ראשית תבואתו ע"כ.

המושג 'למגדר מילתא' מובא בש"ס כנימוק לקביעות מסוימות של חכמים שאולי מנוגדות להלכה הפשוטה, אך נצרכות על מנת לחזק את שמירת המצוות. מחדש הרב קוק ששיקול זה שייך לא רק ב'הצלת ישראל מעבירה' אלא גם בהצלה גופנית וממשית של עם ישראל. ע"פ דברי הרב קוק אכן ניתן לדחות אפי' את מצוות פיקוח נפש בשביל מיגדר מילתא כזה (ובמקרים מסוימים ניתן לעשות זאת ללא בי"ד כלל). כאן נשקף תפקיד אחר לסנהדרין בהחלטה ליציאה למלחמה – אין הם 'נותנים גושפנקה' שהמלחמה היא למטרות רוחניות ונכונות, אלא פוסקים ומגדירים אותה כ'דין דרבנן' שנועד למגדר מילתא ולהציל את עם ישראל; ובכך מתירים את הסכנה הכרוכה בה.

כלל ישראל מול הפרט

הרב ישראלי עצמו בדבריו (עמוד הימיני שם) לוקח את הדברים לכיוון מעט אחר, ומבין שגדרי פיקוח נפש כאן אינם אותם גדרי פיקוח נפש של כל יחיד ויחיד אלא יש כאן עניין השייך בכלל ולכן השיקולים אותם צריכים לשקול הם שיקולי הכלל:

ונראה עוד להטעים הדבר כי במלחמה תוכן הדברים שכלל ישראל נהפך לגוף אחד ולא בתור פרטים אנחנו מסתכלים עליהם כי טובת הכלל היא לעניהם באותה שעה ולא טובת הפרט. וזהו החידוש של היתר המלחמה, שה"וחי בהם" נבחן במקרה זה מצד כלל ישראל ותועלתו היינו שכלל ישראל ינצח ותרום ידו על אויביו.

כאן יש גישה מעט אחרת – במקום להסתמך על מיגדר מילתא טוען הרב ישראלי שגדרי פיקוח נפש כאן שונים, כאשר מסתכלים על הנהגה מדינית ישנם שיקולים אחרים וייתכן שהרתעה ויציאת שמו של המלך כמלך המנצח במלחמות יש לה השלכות מרחיקות לכת על פיקוח הנפש של כלל ישראל עד כדי הקרבת חלק מנפשות ישראל למען הצלת כלל ישראל.

להבנה זו תפקיד הסנהדרין ביציאה למלחמת הרשות הוא לשקול יחד עם המלך את השיקולים הנוגעים לכלל ישראל ולבחון האם היציאה למלחמה מוצדקת היא או לא.

יציאה למלחמת רשות בזמן הזה

ראינו א"כ כמה אופנים בהם ניתן להבין את תפקיד הסנהדרין במלחמת רשות וסייגנו את היקף היציאה למלחמה מעין זו. להבנות השונות שהצגנו ישנן כמה וכמה נ"מ: מה הסיבות המתירות לצאת למלחמת רשות? האם ההחלטה נתונה בידי המלך בלבד או שגם לסנהדרין יש אמירה בדבר? האם ישנו קיום מצווה במלחמת רשות או שמא היא אכן רשות גמורה ועוד...

השאלה בה נותר לנו לדון נוגעת ליציאה למלחמת רשות בזמן בו אין סנהדרין. שאלה זו נצרכת שכן גם מלחמה להכות בגוים בשביל שלא יבואו להילחם בישראל נחשבת מלחמת רשות (ראה בשיעור העוסק בגדרי מלחמת עזרת ישראל מיד צר) ומלחמה כזו יכולה להיקרות בפנינו גם בימינו אנו. שאלה זו קשורה באופן ישיר בהבנת תפקיד הסנהדרין – אם נאמר שתפקיד הסנהדרין נוגע לקביעה רוחנית של מהי דעת התורה, אזי בימינו, כאשר אנו חסרים סנהדרין ואורים ותומים, יכולת היציאה למלחת רשות אכן מוגבלת מאוד.^[4] אך אם רואים את תפקיד הסנהדרין בצורות אחרות – כייעוץ מדיני מלחמתי, או כנציגי כלל ישראל, ייתכן שאפשר למצוא מערכות המקבילות לכך גם בימינו.

מלבד הסנהדרין, יש לציין שגם מוסד המלוכה לא קיים בימינו בצורתו המקראית ועל כן יש לדון הן בתפקידו של המלך והן בתפקידם של הסנהדרין ביציאה למלחמת רשות.

כלל ישראל כמחליף המלוכה

יסוד חשוב בשאלה זו ייסד הראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת משפט כהן (סימן קמד):

וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל.

להבנת הרב קוק, ענייני מלוכה בעצם מבטאים ענייני שלטון מדיני הנוגעים לכלל ישראל, על כן כאשר ישנה מערכת של כלל ישראל המקובלת על הכלל יש לה דין מלך לעניינים אלו. מקור לדברים אלו ניתן למצוא גם בהשגות הרמב"ן לספר המצוות (סוף שכחת הלאוין):

ויש לי ענין מצוה מסתפק עלי והוא שייראה לי שמצוה על המלך או על השופט ומי שהעם ברשותו להוציאם לצבא במלחמת רשות או מצוה להיות שואל באורים ותומים ועל פיהם יתנהג בעניינם והוא אמרו ית' (פנחס כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני י"י על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה.

אמנם הרמב"ן עוסק כאן רק בשאלת אורים ותומים ולא בצורך במלך או בסנהדרין, אך היסוד לדברי הראי"ה נמצא כבר כאן – מי שמנהיג את הציבור בכוחו להוציאם למלחמה.

מקור נוסף בדברי הראשונים לכיוון זה מצאנו במאירי (סנהדרין נב:):

כבר ביארנו שאין דנין דיני נפשות אלא בזמן שבית המקדש קיים ושתהא סנהדרי קבועה במקומה לשם שנאמר ובאת אל הכהן וכו' בזמן שיש כהן יש משפט אין כהן אין משפט ומ"מ דיני המלכות קיימים בכל זמן ואף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור וגדולי הארצות לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה על הדרכים שביארנו וזהו שנרמז בתורה אח"כ ואל השופט אשר יהיה בימים ההם.

מלחמת מנע כדין שונה

אפשרות אחרת היא להבחין בין סוגים שונים של 'מלחמת הרשות', לדוגמה בין מלחמת מנע 'למעוטי עכו"ם שלא יבואו עלייהו' לבין מלחמה 'להרבות גדלו ושמעו' של המלך או של עם ישראל ודרכו הקב"ה; לא לכולן חייבים להתאים כל הכיוונים השונים שראינו על מנת להתיר את המלחמה. ניתן בהחלט להציע שמלחמות רשות שונות מבוססות על יסודות שונים – בעוד שמלחמות לכיבוש שטח או השגת נכסים יכולות להיות מושתתות על הרצון לקדש שם שמים ולכפוף עמים אחרים לעבודת ה', מלחמת מנע בשביל למנוע מאויבים להגיע אלינו בוודאי מושתתת על גדרי פיקוח נפש ציבורי, בו למרות שאין חולה בפנינו והסכנה רק עתידית מכיוון שמדובר על ציבור מתייחסים אליה כסכנה עכשווית. במלחמה כזו נראה שאכן הסנהדרין נצרכים רק כדי לשקול את השיקולים המדיניים הללו וכאשר הם אינם נמצאים, אך גורמים אחרים שוקלים אותם די בכך.

סיכום

ראינו אם כן שאת הקושי הזועק בקיומה של מלחמת רשות ניתן לפתור בכמה דרכים:

אפשר להבין שמלחמת רשות יכולה להיעשות רק כמלחמה שנוגעת לעבודת השם ולקידוש שמו בעולם וא"כ ההיתר לצאת אליה ברור. אפשרות שנייה היא להתייחס לדרכו של עולם לעשות מלחמה ולכך שישראל לא שונה בזה משאר העמים. בדברי הרב קוק ראינו שהיסוד הוא 'למיגדר מילתא' שמתיר לעבור גם על דברי תורה ובדברי הרב ישראלי ראינו שיש פיקוח נפש כללי שדיניו ושיקוליו שונים מזה הפרטי.

לאור זאת דנו בסוף השיעור בהצדקתה של מלחמת רשות בימינו ובשאלה האם אכן ניתן לצאת אליה בזמן הזה או לא. 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד

[1] נעיר שישנו כיוון אחר, העולה מדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פ"ה ה"א), שם הוא מביא מקור מפתיע לדין שאין יוצאים למלחמת הרשות אלא ע"פ בית דין של שבעים ואחד: "ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל אלא על פי בית דין הגדול, שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך". מקור זה שונה משמעותית משני המקורות שראינו לעיל בדברי הגמרא; בעוד ששני המקורות המובאים בגמרא מושתתים על הצורך ב'חוות דעת נוספת' לפני היציאה לקרב, שאותה הסנהדרין נותנים כמייצגים את דעת התורה, כאן ישנו דין שקשור לתפקיד הסנהדרין כבית דין העליון, שהוא לבדו יכול לדון את הנכבדים בעם – הפסוק הזה מופיע בגמ' בסנהדרין כמקור לכך שכהן גדול נידון רק בפני בי"ד של שבעים ואחד, מכיוון שמדובר ב'דבריו של גדול'; ואם כן אפשר להבין שהוא הדין למלך. 

[2] וראה בספר המצוות עשה קצ"א שדברים אלו שייכים יותר במלחמת רשות, שרק בה כהן משוח מלחמה מדבר. (אם כי בהלכות הדברים לא ברורים, ובע"ה עוד נאריך בזה במקומו).

[3] ניתן להוסיף גם את דבריו החשובים של הרמב"ם באגרת תימן שמצביעים על יסוד זה: "ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו שנאמר: 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים', קנאונו הגויים כולם על דתנו קנאה גדולה וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה, ורצונם להלחם בה' ולעשות מריבה עמו, וא-להים ההוא ומי ירב לו. ואין לך זמן מאז שנתנה לנו תורה שכל מלך עובד עבודה זרה גובר או מכריח או מתגבר או אנס, שאין תחילת כוונתו ודעתו לסתור תורתנו ולהפוך דתנו באונס בניצחון ובחרב, כמו עמלק וסיסרא וסנחריב ונבוכדנצר וטיטוס ואדריינוס והרבה כיוצא בהם."

[4] ואכן יש שכך כתבו, ראה בסוף ספר המצוות לרמב"ם וכן בתשובת הרב ראטה לרב הרצוג בשו"ת היכל יצחק סימן לח וכן ראה אגרות משה חו"מ ח"ב סי' עח.