מסעי הצלב | מאי 1096 | 3 | מנהגים לזכר מסעי הצלב
תרגום: תני בדנרש. עריכה: אורי שטרן.
***
מעשי הטבח המזעזעים במהלך מסעי הצלב המיטו חורבן על קהילות יהודיות באירופה, ובפרט בגרמניה. ברבות השנים, נוספו תפילות ומנהגים בקהילות אשכנזיות להנצחת זכר ההרוגים. מבחינה היסטורית למנהגים אלו יש ערך רב, שכן הם מהווים תקדים לחידוש תפילות ומנהגים. צורך דומה עלה במאה העשרים, כאשר קהילות יהודיות בחנו דרכים להנצחת זכר הנספים בשואה.
בשיעור זה נלמד על שלוש דרכים שבאמצעותן אנו מנציחים את זכר הנרצחים במסעי הצלב:
- קטע התפילה המיוחד "אב הרחמים".
- קינות הנאמרות בתשעה באב.
- מנהגי אבלות בחודשי אייר וסיוון.
אב הרחמים
ישנו מנהג קדום להזכיר שמות נפטרים בשבתות ובמועדים. בעל שיבולי הלקט[1] מביא בספרו בשם אחיו רבי בנימין הרופא, הסבר מדוע מנהג זה מתרחש לאחר קריאת ההפטרה בשבת. לדבריו, בהיותה יום מנוחה, השבת היא מעין העולם הבא. לפיכך, זהו יום שבו גם נשמות הנפטרים נחות ואינן עומדות לדין.
בהתבסס על מנהג זה, בימינו קהילות אשכנזיות נוהגות לומר "יזכור", תפילה למנוחת נשמות נפטרים (ובהן נשמות קרובי משפחה), ביום הכיפורים, בשמיני עצרת, בשביעי של פסח ובחג השבועות.
באופן דומה, חוברה תפילה ייחודית לזכר הנספים במסעי הצלב, אשר התקבלה כחלק מתפילת מוסף בשבת.[2] תפילה זו, הפותחת במילים "אב הרחמים", אינה מסתפקת בהזכרת "קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם", אלא גם מכילה בקשה מהקב"ה לנקום את דמן.
ישנם מנהגים שונים לגבי מועד אמירת התפילה. בחלק מהקהילות היא נאמרת בכל שבת, מלבד שבת מברכים. עם זאת, היא כן נאמרת בשבתות בהן מברכים את חודשי אייר וסיוון[3] – החודשים שבהם התרחשו מעשי הטבח של מסעי הצלב.[4] קהילות אחרות נוהגות לומר את התפילה רק לפני חג השבועות ותשעה באב.
קינות
בתשעה באב נוהגים לומר קינות. למרות שהיום מתמקד בחורבן בתי המקדש וירושלים, הקינות מזכירות גם טרגדיות נוספות. כך, רבנים ופייטנים שונים חיברו קינות על מעשי הטבח של מסעי הצלב, וכן על אירועים קשים אחרים שהתרחשו במאה האחת עשרה עד המאה השלוש עשרה. לדוגמה, הקינה "שאלי שרופה באש", שחוברה על ידי המהר"ם מרוטנבורג, עוסקת בשריפת התלמוד בפריז (17 ביוני 1242, י' בתמוז ה'ב').
מנהגי אבלות בספירת העומר
אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה...
תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת.[5]
ספירת העומר היא תקופה משמחת, אך המסורת על מות תלמידי רבי עקיבא הטמיעה בה נופך של אבלות. השולחן ערוך קובע שמנהגי האבלות הם איסורים להתחתן ולהסתפר. עם זאת, קהילות אשכנזיות שונות הוסיפו למנהגי האבלות חומרות נוספות, כגון הימנעות מרחיצה ומלבישת בגדים חדשים.[6]
התאריך של תקופת האבלות נתון אף הוא במחלוקת. על פי השולחן ערוך, תקופה זו מסתיימת בל"ג בעומר.[7] הרמ"א מציג מנהג חלופי לקיים את מנהגי האבלות מ־ב' באייר ועד חג השבועות (גם כן שלושים ושלושה ימים).[8]
נראה שמנהגי האבלות של עדות המזרח מבוססים אך ורק על המסורת התלמודית של מות תלמידי רבי עקיבא בין פסח לשבועות. אולם, בעקבות האירועים המזעזעים של מסעי הצלב שהתרחשו במהלך אייר ותחילת סיוון, יהודים אשכנזים הוסיפו חומרות ושינו את התאריך המקורי של המנהג. באופן זה הם שילבו בין שתי הטרגדיות, וייסדו מנהגי אבלות משותפים על שתי התקופות הקשות.
מנהגי אבלות בעקבות השואה
לאחר השואה עלתה ההתלבטות האם לתקן מנהגים חדשים לזכר הנספים. היו שהציעו לחבר קינות חדשות, כפי שחוברו לאחר מסעי הצלב.[9] הגרי"ד סולובייצ'יק התנגד להצעה. טענתו העיקרית היא שכיום אין אנשים הראויים לכתוב קינה שתתמודד כראוי עם טרגדיות השואה:
כאשר אני קורא את הקינות על החורבן ועל ההרוגים בקהילות הגרמניות שפיירא, וורמייזא ומגנצא, אני חושב על ורשה, וילנה וקובנה... אין צורך לחבר פיוטים חדשים, קינות או תפילות.
מי יעז היום לחבר תפילות חדשות? תפילת העמידה שלנו נכתבה על ידי עזרא ו"מאה ועשרים זקנים ובהם כמה נביאים". אפילו השירים והפיוטים המאוחרים יותר נכתבו על ידי חכמים גדולים שהיו חלק מהמסורה.[10]
אחרים הציעו לכלול את זכר השואה במהלך חלק מהמצוות השמחות ביותר, כגון ליל הסדר. הגרי"ד התנגד נחרצות לרעיון זה:
המסורת היהודית הנהיגה טקס אזכרה לנפטרים בשלושת הרגלים וביום הכיפורים, שבשלביו הראשוניים הוגבל כנראה להנצחת זכרם של מי שמסרו את נפשם על קדושת השם...
אין סיבה להוסיף אזכרה חדשה לחללי האסון האחרון במסגרת סדר הפסח, שמוקדש לנס הגדול של הגאולה וההישרדות היהודית. החוויה ההיסטורית העל־אנושית של מסירות הנפש היהודית מצאה אמצעי ביטוי אחרים שאינם קשורים לסיפור יציאת מצרים. לא החכמים ששרדו את תבוסת בר כוכבא, לא דור מסעי הצלב, לא בני דורה של האינקוויזיציה הספרדית, ולא מי שחוו את הפוגרומים המזעזעים שביצעו הקוזקים בשנת 1648, מצאו לנכון לפגוע ברוח השמחה של הלילה הקדוש על ידי הנצחת החוויה העצובה שהם עברו.[11]
הצעה נוספת הייתה להקצות יום לזיכרון השואה, כפי שאנו עושים היום. החזון איש התנגד לכך, כאשר טענתו המרכזית הייתה שלחכמים בימינו אין את הכוח הנדרש לתקן תקנות.[12] גם הגרי"ד לא הסכים להצעה. הוא טען שתשעה באב הוא יום שבו זוכרים את כל הטרגדיות, ולכן אין מקום ליום מיוחד לציון השואה. במאמר העוסק בעניין זה מסביר הרב:[13]
בארץ ישראל ניסו לתקן צום חדש לזכר ההרוגים בידי הנאצים. הם טענו שצריך להיות צום נפרד להנצחת מותם של שישה מיליון יהודים. אולם הם לא הצליחו. פעם אמרתי לבן־גוריון שהיו הזדמנויות רבות לתקן צום לזכר מסעי הצלב, אך הפוסקים בחרו שלא לעשות זאת. הצבעתי על הניסוח לקראת סוף הקינה שפותחת במילים "מי ייתן ראשי ימים", אותה אנו אומרים על מסעי הצלב. כפי שצוין קודם, מחבר הקינה טוען בצורה מפורשת וחד־משמעית שאין להוסיף ימי אבל: "וכי אין להוסיף מועד שבר ותבערה". אמרתי לבן־גוריון שהפייטן כאן נקטה עמדה בעניין זה, ואין סיבה להפר את הוראותיו. כמובן, צריך להיות יום צום, אבל זה צריך להיות תשעה באב. יש לעשות זאת במסגרת הקינות באמצעות פסוקים מתהילים, אך לא ביום נפרד, מאותה הסיבה שבגינה לא הנהיגו יום צום או יום אבל נפרד לזכר החכמים שנהרגו בשפיירא ומגנצא.[14]
אם כן, ניתן לראות שהמנהגים שנקבעו (ושלא נקבעו) להנצחת זכר הנספים במסעי הצלב היוו מודל עבור הגרי"ד בנוגע לאופן בו ראוי להנציח את זיכרון השואה.
[1] רבי צדקיה בן אברהם ענו (רומא, 1210–1280 בערך). שיבולי הלקט, שבת פא.
[2] בנוגע לתאוריות לגבי זהות מחבר הקטע, ראו א' קנרפוגל, "על נוסחה ומקורה של תפילת אב הרחמים", ישורון כז (תשע"ב).
[3] ספר מהרי"ל (ירושלים תשל"ט), סדר ברכת העומר, עמ' 21.
[4] ראו רמ"א, אורח חיים רפד, ז.
[5] מסכת יבמות, סב ע"ב.
[6] ראו דניאל שפרבר, מנהגי ישראל כרך א, עמ' קז.
[7] אורח חיים תצג, א–ב.
[8] שם, ג.
[9] לדיון מפורט בנושא, ראו מרדכי מאיר, "זכור נא הבכיות בתהום הגויות", אקדמות ט, 77–99.
[10] הרב ג'ייקוב ג'יי שכטר, “Rabbi Joseph B. Soloveitchik on the Tisha B’Av Kinos”, בתוך Jewish Action, גיליון 54, מס' 4 (קיץ 1994).
[11] הגרי"ד סולובייצ'יק, Community, Covenant and Commitment: Selected Letters and Communications, 120–121.
[12] ראו בנימין בראון, החזון איש הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית (מאגנס 2011), עמ' 789–804.
[13] ההדגשה אינה במקור.
[14] The Lord is Righteous in All His Ways, Ktav Publishing, עמ' 299–300. ראו גם הרב צבי שכטר, נפש הרב, עמ' קצז–קצח.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)