חובת הגיוס לצבא וגדריה
לאחר שעסקנו בדיני המלחמות השונות בהלכה, נייחד את השיעור השבוע לשאלה מעשית – האם ישנה מצוות להתגייס כיום לצבא, ובמידה שכן מה הם גדריה של מצווה זו?
מקור הדין
על פניו, בתורה שבכתב לא מצאנו שום מקור בו מפורשת חובת הגיוס לצבא כמצווה וחובה על האדם. בכל זאת נראה כי ניתן להשתית את חובת הגיוס על כמה יסודות, בחלקם כבר נגענו בשיעורים הקודמים; ולהלן נראה את המקורות השונים לכך, כאשר כל אחד מעניק אופי מעט שונה לחובה זו.
חובה עצמאית
בשו"ת עשה לך רב (ח"ג סי' נח) מוצא ר' חיים דוד הלוי מקור בתורה לחובת הגיוס:
"וידבר ה' אל משה... באחד לחודש השני... שאו את ראש כל עדת בני ישראל... מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם. (במדבר א, א-ג)." ופירש הרשב"ם: "לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל, ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה... ולכך צוה הקב"ה בתחילת חודש זה למנותם". כפירוש זה ביארו כמעט כל מפרשי התורה... וזה המקום היחידי בתורה שנתבארה בו חובת גיוס בצורה סיפורית ולא כמצוה מפורשת לדורות. אך ברור שהיתה חובת גיוס, ומתוך זה שפטרה תורה את הנושא והבונה וכו' וכמו שנבאר להלן, ממלחמת הרשות, משמע שכל היתר היו חייבים, ובמלחמת מצוה לא היה שום פיטור.
ר' חיים דוד הלוי מביא שני מקומות מהם עולה שיש חובת גיוס – מניין בני ישראל לצורך מטרה זו, והפטורים שניתנים לכמה קבוצות מיוחדות של אנשים מכך, כמפורש בתורה (דברים כ). בשני המקומות האלה אין אמירה מפורשת בדבר חובת הגיוס, אבל משתמע מהתורה שהיתה כזו – הן במלחמת מצוה של כיבוש הארץ, והן במלחמת הרשות, כפי שביארו חז"ל (סוטה מג.) שפרשת 'ודברו השוטרים' נאמרה במלחמת רשות. יש כאן מקור עצמאי לחובת הגיוס שאינו מושתת ומיוסד על דינים אחרים בתורה; ונסיון לבסס עליו חובת גיוס בימינו ידרוש, בפשטות, שהיא תהיה זהה למתואר בתורה. כך אנו רואים בשו"ת קול מבשר (ח"א סי' מז), שם כותב ר' משולם ראטה לרב הרצוג שאין כח למדינת ישראל לכוף גיוס מגיל י"ח, שהרי בתורה חובת הגיוס מגיל כ' בלבד:
ובאמת קשה מאוד, שהבי"ד יזדקק לשאלה כזו לדון דיני נפשות ממש ולקבל עליו את האחריות של כפייה בכח לגיוס. הלא הם עושים שלא ע"פ דין שנוטלים מגיל י"ז ואילך, והלא רש"י ורמב"ן במדבר א' ג' כתבו שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים וכ"כ רש"י פ' תשא.
אכן אם נמצא את מקור חובת הגיוס במניין בני ישראל, הרי שלכאורה רק מי שמופיע במניין שם שייך בחובה זו – לדוגמה, היא תחול מגיל עשרים בלבד.
פיקוח נפש
גם אם לא נקבל את המקורות הנ"ל, כמקורות מפורשים בתורה לעניין גיוס לצבא כחובה 'עצמאית', ניתן לעיין במצוות אחרות ודרכן להסיק שישנה חובה על כל אדם ואדם להתגייס לצבא – בראש ובראשונה מצוות 'פיקוח נפש' ו'לא תעמוד על דם רעך' שרבים ראו בהם את מקור החיוב להתגייס לצבא בימינו. במידה מרובה, על מצוות אלו מושתת החיוב לצאת למלחמת עזרת ישראל מיד צר[1], וממילא סביר ביותר שתהיה גם חובה על היחיד להתגייס ולהשתתף במלחמה זו, שהרי היא מוגדרת כ'מלחמת מצווה'.
הרמב"ם בהלכות שבת הבין שמצוות אלו יוצרות חובה לצאת לעזור לישראל הצרים עליהם, וכתב בפירוש כי זו חובה עצמאית על כל אחד ואחד:
ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת. (רמב"ם שבת פ"ב הכ"ג)
ובודאי שמצווה גדולה כזו יכולה להיות יסוד חשוב ומוצק לחובה לצאת למלחמה. אלא שמקור זה מגביל מאוד את חובת הגיוס – החובה לבוא לצבא נחשבת כמצווה רק כאשר הולכים ומצילים ישראל מיד סכנה מיידית, כשיש פיקוח נפש לפנינו. כל שאר תהליכי הגיוס, ההכשרות והאימונים הינם בגדר 'הכשר מצווה', שאין חובה לטרוח ולעשותם – כמו שאין חובה לכל אדם ללמוד רפואה על מנת שהוא יוכל להציל כל חולה בו הוא נתקל. איסור 'לא תעמוד על דם רעך' מחייב אדם להשתמש ביכולתו וכליו בשביל להציל אדם אחר, אך אין בכוחו לחייב אדם ללמוד מקצועות רפואה וצבא בשביל שהוא יהיה מסוגל לסייע לאחרים. על כן, קשה לראות ביסוד זה מחייב להתגייס לצבא במתכונתו בימינו אנו.
כיבוש הארץ
בשיעורים הקודמים עסקנו גם במצוות כיבוש ארץ ישראל וראינו שהן לרמב"ן והן לרמב"ם ישנה חובה לכבוש את ארץ ישראל, בין אם נגדיר אותה כמצווה ובין אם נראה בה כ'רצון התורה'. אפשר א"כ להשתית את חובה הגיוס גם על מצווה זו. כמובן שלרמב"ן הדברים מפורשים וברורים יותר שכן לדידו יש בכך מצוות עשה מפורשת (מצווה ד בשכחת העשין), אך כמו שביארנו בעבר, גם לרמב"ם היסוד של יישוב הארץ הוא משמעותי וחשוב. נציין גם שמצוות כיבוש הארץ לרמב"ן אינה רק החובה לכבוש שטחים חדשים מארץ ישראל, אלא אף שמירה והגנה על הארץ שבידינו היא חלק משמעותי מן המצווה, כלשון הרמב"ן:
שלא יניחו ממנה מקום... וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאין. שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה... (שכחת העשין מצווה ד)
אם כן, גם כיום שעיקר מלחמתנו אינה בכיבוש שטחים חדשים אלא בשמירה על הקיים יש בה משום מצוות יישוב ארץ ישראל לשיטת הרמב"ן, וסביר לומר שישנה חובת גיוס למען מטרה זאת.
דיני מלך
יסוד נוסף עליו ניתן להשתית את חובת הגיוס הוא דינא דמלכותא דינא. לא נרחיב כרגע בהיקף הסמכות הנלמד מדין זה, אך לגבי גיוס חיילים הדברים מפורשים בהלכות מלכים לרמב"ם (פרק ד הלכות א-ב):
רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות... ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו ומעמיד מהן עומדים לפניו.
ומקור הדברים הוא בהודעת שמואל אל העם את משפט המלך (שמואל א ח, יא-יב):
וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ.
מצאנו, א"כ, שיכולת הגיוס לצבא היא מזכויותיו הבסיסיות של מלך ישראל וממילא העם מחויב בה מדין 'דינא דמלכותא דינא'. אלא שאם אכן חובת הגיוס מושתת על יסוד זה בלבד, עלינו להיכנס לעובי הקורה של דיני 'דינא דמלכותא' ולעיין האם הדברים אמורים בכל מלכות או לא, ובפרט האם. מעמדה של מדינת ישראל היום נחשב כמלכות לעניין זה[2]; ואין כאן המקום להאריך בדברים אלו.
דיני שכנים וערבות עם כלל ישראל
תחום נוסף בו ניתן למצוא את המקור ההלכתי לחובת הגיוס בימינו הוא דיני שכנים. המשנה בב"ב (מובאת בגמ' בדף ז:) מפרטת את חובות השותפין והשכנים בשמירה על ביתם המשותף:
כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר; רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל החצרות ראויות לבית שער. כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח; רשב"ג אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה.
המשנה מלמדת שישנה חובה על כל השותפים להשתתף בשמירה על הרכוש המשותף. היסוד לחייבם הוא פשוט – הם נהנים משמירה זו ועל כן הם חייבים להשתתף בה. יסוד זה מתבאר בגמרא כאשר מהמשא ומתן שבה עולה כי חובת התשלום קשורה בקשר ישיר והדוק להנאה מן השמירה ולצורך בה. הגמרא דנה האם חובת התשלום היא לפי ממון או נפשות:
בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין, לפי נפשות גובין, או דילמא לפי שבח ממון גובין? אמר ליה: לפי ממון גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות. איכא דאמרי, בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן: כשהן גובין, לפי קירוב בתים הן גובין, או דילמא לפי ממון גובין? אמר ליה: לפי קירוב בתים הן גובין, ואלעזר בני, קבע בה מסמרות.
בשתי הנוסחאות של הספק ברור ופשוט כי רמת הצורך בשמירה (כתלות בכמות הממון המצוי בסכנה, או בקרבה למקום הסכנה) משליכה על רמת החיוב להשתתף בתשלום עליה. התוספות (ד"ה 'לפי שבח ממון') מסבירים שהדברים אמורים כאשר החשש הוא מסכנת ממון, וע"כ ההנאה מן השמירה והצורך בה קשורה לרמת הממון שיש לאדם; אך במקום בו ישנה סכנת נפשות ויש להישמר ממנה, חוזרת החובה להיות מוטלת על כל נפש ונפש וע"כ ההשתתפות בגביה תתחשב לפי נפשות. עולה כאן יסוד לפיו מוטלת על האדם חובה לדאוג לבטחונו האישי, או אם נדייק יותר נראה שאין כאן חובה הלכתית לשמור אלא להשתתף עם הציבור. כך מדויק מדברי רש"י (וראשונים רבים נוספים) בפירושו למשנה:
כופין אותו – את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער.
דהיינו אין חובה על בני החצר לשמור על חצרם, אך אם הרוב רוצים בכך אזי בידם לכפות את המיעוט להשתתף בהוצאות השמירה, שכן גם הם נהנים ממנה. הדברים עולים שוב ברש"י על סיום המשנה, כאשר זו דנה מתי אדם נחשב כחלק מבני העיר לעניין ההשתתפות בתשלום:
ויהא כאנשי העיר – לשאת עמהם בעול.
אם כן היסוד המתחדש כאן כמחייב את השירות בצבא הוא יסוד הנשיאה בנטל. גם יסוד זה יחדש בעקבותיו גדרים מסוימים בחובת הגיוס – למשל כיצד מחשבים את החובה על פי נפשות או ממון, מה היחס בין עיר הסמוכה לספר לעיר בתוך גבולות המדינה[3] ועוד.
על פניו, גם ליסוד זה מצאנו מקורות קדומים יותר, כבר בדבריו של משה רבינו לשני השבטים המבקשים להישאר בעבר הירדן:
וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה: וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'. (במדבר לב,ו-ז).
משה רבינו רואה בעיה מוסרית בכך שבני גד ובני ראובן לא שותפים במלחמה של כלל ישראל. על פניו נדמה שבעיה מוסרית זו קרובה מאוד לזו המחייבת בדיני שכנים, אך כאשר מתבוננים בדבר נראה שישנו הבדל קטן אך משמעותי בין הסברה המחייבת את השותפות בדיני שכנים לזו שמשה רבינו מצביע עליה כאן. בעוד בדיני שכנים גם השכן המסרב להשתתף בהוצאות השמירה נהנה בסופו של דבר מן השמירה וייתכן שהנאה זו היא המחייבת אותו בהשתתפות בתשלום, בני גד ובני ראובן לא עתידים להנות מארץ ישראל ולהשתמש בה כלל – בקשתם היתה לזכות לנחלה נפרדת.
לכן נראה שדבריו של משה רבינו אנחנו לומדים יסוד נוסף על זה הנלמד מהלכות שכנים – מלבד החובה להשתתף בדבר שהציבור עושה כאשר האדם נהנה ממנו, ישנה בעיה מוסרית רחבה יותר בכך שהציבור מסכן את נפשו ועסוק בדבר מסוים בעוד האדם יושב בצד ופורש מן הציבור, גם כאשר אין לו הנאה מאותו דבר. כאן נראה שמדובר על יסוד בדיני 'ערבות' ו'כלל ישראל', ולאו דווקא בשאלות 'ממוניות' של הנאה ללא תשלום ותמורה.
גדרה של חובת הגיוס
הבאנו אם כן לא פחות משבעה מקורות עליהם ניתן להשתית את חובת הגיוס לצבא בימינו. כידוע, שאלת מקור הדין משפיעה פעמים רבות גם על אופיו של הדין וגדריו; וכך הדבר גם בסוגיה דידן – מקור החובה להתגייס ישפיע במידה מרובה על אופי חובת הגיוס וגדריה, ונעמוד כאן על נקודה משמעותית אחת הנוגעת לעניין זה.
אפשר לחלק את המקורות שהבאנו לעיל למצוות הגיוס לשתי קבוצות שונות. קבוצה אחת רואה כאן מצווה המוטלת כחיוב הלכתי-רוחני על האדם, כדוגמת פיקוח נפש או כיבוש הארץ, והקבוצה השנייה רואה כאן חובה המושתת על כך שהאדם הינו חלק מכלל – דיני מלוכה, דיני שכנים, דברי משה לשבטי עבר הירדן ועוד. הבדל גדול ויסודי עומד בין שתי קבוצות אלו בשאלה – האם מוטלת חובת הגיוס על כל אחד ואחד, או שהיא כפופה לצרכי הציבור, שיכול וצריך להגדיר מי צריך להתגייס ומתי.; נביא שתי דוגמאות התלויות בשאלה זו:
חובת הגיוס כאשר יש מספיק חיילים:
החזון איש (עירובין קיד (ו), ג) מחדש שדין החוזרים מעורכי המלחמה נכון רק כאשר ניתן לנצח בלעדיהם; דהיינו, חובת הגיוס הכללית החלה במלחמת רשות נוגעת לכל אחד ואחד גם אם הוא לא נזקק באופן ישיר לניצחון במלחמה. מדבריו עולה שיש כח ביד המדינה או הצבא לגייס את כל מי שהם חפצים בו מבלי קשר ישיר לצורכי המלחמה. אם היה מדובר על גיוס במטרה לקיים מצוות, כדוגמת עזרת ישראל מיד צר או כיבוש הארץ, ברגע שישנן מספיק חיילים לעשותם שוב אין חובת הגיוס מוטלת על השאר.
חובת הגיוס כאשר הצבא פוטר את האדם מגיוס:
החזו"א עסק במקרה בו הצבא מחייב בגיוס למרות שאין צורך מלחמתי בכך; אך נעיין אנחנו מה הדין במקרה ההפוך – כאשר ישנה מלחמה המוגדרת כ'מלחמת מצווה' או 'מלחמת כיבוש הארץ', אך הצבא פוטר מסיבותיו שלו חיל מסוים מן הצבא; האם חלה על אותו האדם מצווה להתגייס למרות הפטור שניתן לו? למשל, חייל שסיים את שירות המילואים שלו יהיה מחויב להתנדב לצבא?
נראה שהדבר תלוי בשני היסודות העקרוניים עליהם ניתן להשתית את חובת הגיוס: אם מדובר על חובה 'מצוותית' אזי כמו כל מצווה כל אדם צריך להשתדל ולקיימה. אך אם יסוד החובה בדיני ציבור מסתבר שביכולתו של הציבור להחליט מי כלול במצווה ומי לא.
חובת הציבור ולא חובת היחידים
אם נחזור לשאלה בה פתחנו ונעיין שוב בפסוקי התורה, נדמה לי שאפשר להאיר את דבריו של ר' חיים דוד הלוי באור חדש. המקורות שר' חיים דוד הלוי מוצא בתורה אינם מצווים במפורש על חובת גיוס, אך ברור מהם שישנה מציאות של מלחמה בעם ישראל ושיש כח ביד שלטון ישראל לגייס צבא ולהגן על עצמו.
על פי זה ברצוני להציע הסתכלות חדשה על אופייה של חובת הגיוס לצבא – ההשתתפות במלחמה כאשר היא מלחמת מצווה, ואולי אף כאשר היא מלחמת רשות, וודאי מוגדרת כמצווה (ראה סוטה מג. והלאה, ובשיעורים הקודמים שעסקנו בכך), אך השאלה על מי מוטל לעשות את המצווה הזו תלויה ועומדת בידי כלל ישראל. המדינה והצבא יכולים להגדיר מי בר החיוב במצווה הזו, שכן היא לא מוטלת על כל יחיד ויחיד, כמצוות אחרות, אלא יש כאן חובה של עם ישראל כולו.
הצעה זו עולה בדברי ספר החינוך במצוות מחיית עמלק (תרד) שם כותב בעל ספר החינוך הן שמדובר על מצווה כללית והן שהחובה היא על כל אחד ואחד:
וזאת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן, וכענין שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין כ' ע"ב] שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרע עמלק. ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן אם אולי ימצא אחד מכל זרעם. ועובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל עשה זה.
והרי זו סתירה מפורשת! כדי ליישב את הדברים נראה לומר שזו חובה לאומית, 'מצווה שמוטלת על הציבור', והוא מגדיר מי היחידים שימלאו אותה. וודאי שיחידים אלה מקיימים את המצווה, ומחויבים למלאותה כראוי; אך אין עליהם לטרוח ולתור אחרי מצווה זאת, כבשאר המצוות – חובה זו של הציבור היא, ועליו לקבוע מי ימלאנה.
ננסה להעמיק מעט את ההצעה הזו בתוספת הסבר – החובה של עם ישראל להגן על עצמו ולהקים צבא אינה קשורה בדווקא למלחמת מצווה, שכן גם למלחמת רשות ישנו היתר להקים צבא ויש בכך חלק ממצוות 'שום תשים עליך מלך'. אפשר להציע שהיכולת ולפעמים גם החובה לצאת למלחמה מושתת על היות ישראל עם. כמו שכל עם דואג לצרכיו המדיניים ובניהם גם לצבא, כך עם ישראל מחויב לדאוג לצבא שישמור עליו בעת הצורך ויוכל אף לצאת למלחמת רשות כאשר המלך ובית הדין יחפצו בכך.
מצאנו מודל דומה לכך בכמה מצוות נוספות. ברור ופשוט שישנה חובה על הכהנים לעבוד בבית המקדש. חובה זו אינה כתובה בפירוש בתורה כחובה על כל יחיד ויחיד, אלא היא מוצגת כתפקידם של 'בני אהרן הכהנים'. מוני המצוות לא מונים כמצווה מיוחדת את העבודה במקדש (כמו שהם לא מונים את מצוות המלחמה), אך הם כן מונים את פרטי דיני הקורבנות ואת העבודות המעשיות במקדש. גם כאן נראה פשוט שאכן אין חובה על כל כהן וכהן לעבוד בכל רגע במקדש, אלא ישנו צורך לאומי-רוחני של עם ישראל לכונן עבודה במקדש והציבור שאמון על כך בעם ישראל הוא בני אהרן – כאשר הם יכולים לכלכל את העבודה כרצונם וכראות עיניהם. ברור ופשוט שכהן שעובד במקדש מקיים מצווה, אך את ה'חיוב' שלו לעבוד במקדש מגדירים ציבור הכהנים או עם ישראל.
מצווה נוספת הדומה לכך מונה ספר החינוך במצווה תצא:
למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה בעל כרחם... וזאת אחת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן שבכל מקום ומקום, וצבור הראוי לקבוע ביניהם בית דין כמו שמבואר במסכת סנהדרין [ב' ע"ב] ולא קבעו להם ביטלו עשה זה, וענשן גדול מאד כי המצוה הזאת עמוד חזק בקיום הדת.
גם כאן ודאי שכל דיין ודיין היושב על כסא הדין מקיים מצווה גדולה בכך, אך עדיין אין כל אחד ואחד מישראל מחויב להיות דיין, אלא הציבור כולו מחוייב למנות דיינים.
כמצוות הדיינים והכהנים, ששניהם חלק מחובות הציבור של כלל ישראל כעם כך גם היציאה למלחמה חובה היא על כלל הציבור ובידו להגדיר מי המחויב בכך – ומהרגע שהציבור קבע מי המחויב להתגייס, הרי שהמצווה מחייבת אותו להישמע לכך, כפי שדיין מחויב לדון וכהן מחוייב לעבוד. הופעת מודל דומה גם בנוגע למינוי הכהנים והדיינים מתחברת לטעם שנתנו לעיל במצוות הגיוס, שהיא חלק מהגדרתו של עם ישראל כעם– עם צריך מנהיגות רוחנית הכוללת כהנים ודיינים וצריך גם צבא שיוכל לדאוג לצרכיו. כמו שהצורך בכהנים ודיינים הוא צורך רוחני שיש בו קיום מצווה אך אינו מוטל כחובה על כל העם, כך גם היציאה למלחמה שהיא מלחמת מצווה הינה צורך רוחני אך אין בה חובה על כל יחיד ויחיד אלא על העם כעם וכחלק מהגדרתו כעם.
להבנה זו מסתבר שחובת הגיוס אינה מוגבלת לגיל מסוים, כמו שביקש הרב ראטה לומר לעיל, אלא רשות מסורה ביד כל גורם המנהיג את כלל ישראל בכל דור ודור, שביכולתו להגדיר על מי מוטלת החובה לשאת במצווה זו.
אם נשוב לדברי ר' חיים דוד הלוי, נדמה שהגדרה זו שהצענו כאן הרואה במלחמה דין כללי שחל כחובה על כל מי שהציבור מטיל אותה עליו, בכוחה להסביר מדוע חובת הגיוס, על אף היותה ברורה מאליה, לא כתובה בתורה בשום מקום בפירוש – מכיוון שחובה זו אכן איננה מושתתת על מצווה כזו או אחרת אלא על הגדרה עם ישראל כעם על כל המשתמע מכך. לכן התורה אינה מחייבת בה אלא אך ורק מפרטת את דיניה.
סיכום
הצענו בשיעור זה כמה וכמה יסודות עליהם ניתן להשתית את חובת הגיוס לצבא בימינו ועסקנו בהשלכות של המקורות השונים על אופייה וגדריה של חובת הגיוס לצבא.
חילקנו את המקורות השונים לשני יסודות רוחניים עליהם ניתן לייסד את חובת הגיוס: האחד הוא היסוד המצוותי הקיים במצוות כיבוש הארץ או פיקוח נפש והשני הוא היסוד הלאומי הקיים במצוות מלוכה בדבריו של משה ואולי אף בדיני שכנים. הצענו לחבר בין השניים בכך שהגיוס והלחימה בוודאי מוגדרים כמצוות פיקוח נפש וכיבוש הארץ, אך ההחלטה על מי מוטלת החובה להשתתף ולשאת במצוות אלו מוטלת על הכלל, שכן הוא זה שצריך לדאוג לצרכים אלו שהם צרכים של הכלל ועל כן השאלה על מי מוטלת המצווה אינה צריכה להילמד מהמקורות השונים אלא מהצרכים וההחלטות של המדינה בשטח.
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד
[1] עיין בשיעורנו על הנושא, בפרט בנוגע לשאלת היחס בין איסור לא תעמוד על דם רעך והחיוב במלחמה לעזרת ישראל מיד צר.
[2] נגענו מעט בדברים בשיעור העוסק במלחמת רשות.
[3] ראה בהמשך הסוגייה בב"ב שם.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)