ה-13 באוגוסט 2005: ההתנתקות מחבל עזה

בקיץ 2005 נאלצו 8,500 מתיישבים יהודים לפנות את בתיהם ויישוביהם מגוש קטיף בחבל עזה.[1] במהלך אותו הקיץ, ממשלת ישראל פינתה בנוסף ארבעה יישובים יהודים בצפון השומרון המונים כ-700 תושבים. מהלך זה היה חלק מתוכנית 'ההתנתקות', שמשמעותה פינוי כללי מחבל עזה, הן של צה"ל והן של האזרחים הישראלים. ההחלטה הממשלתית על יציאה לתוכנית זו לוותה במחלוקת עזה ויצרה קרע גדול בחברה.

ב-16 בפברואר 2005 הצביעה הכנסת על התוכנית. ההצבעה עברה ב-59 קולות בעד, 40 נגד, ו-5 נמנעים. אלפי ישראלים הצטרפו למאבק נגד החלטת הממשלה. לטענתם, היו תקלות רבות בתהליך קבלת ההחלטות. כמו כן, הועלתה דרישה לקיים משאל עם, ורבים ממפלגת השלטון תמכו בה, אך שרון סירב והחליט להמשיך עם התוכנית.

תושבי גוש קטיף קיבלו הודעה מוקדמת על הפינוי הצפוי, אך רבים מהם החליטו להישאר בבתיהם. חלקם אף לא ארזו את חפציהם. משימת פינוי התושבים המתבצרים בבתיהם הוטלה על כוחות הביטחון. ב-15 באוגוסט החל פינוי בכוח של יישובי גוש קטיף. הפינוי נמשך שבוע, וב-22 באוגוסט פונו התושבים האחרונים.

כל מבני הציבור, כמו גם מבנים תעשייתיים, מפעלים וחממות שלא ניתן היה לפרקם, נותרו על כנם. החממות בשיא תפוקתן ייצרו כ-320 טונות של ירקות, ושווי הייצוא שלהם נאמד בכחצי מיליארד שקלים. התוכנית המקורית הייתה "למכור" את החממות לפלסטינים, אך לבסוף הם ננטשו כפי שהן.

ב-28 באוגוסט החל צה"ל בפירוק והעברת בית העלמין של גוש קטיף הכולל 48 קברים. עבור על אחד מהנקברים, נערכו 'הלוויות חוזרות', והמשפחות שמרו על יום אחד של אבלות.

בהחלטת הממשלה המקורית סוכם שיש להרוס את כל בתי הכנסת של גוש קטיף. לבסוף נכנעה הממשלה ללחץ רבני שהופעל עליה, וההחלטה בוטלה. בפועל, מיד לאחר הפינוי, מרבית בתי הכנסת נהרסו על ידי מתפרעים פלסטינים.[2] אבו עביר, חבר בארגון הטרור של ועדות ההתנגדות העממית, הגיב: "ביזה ושריפת בתי הכנסת הייתה שמחה גדולה... הרגשנו מעין ביטוי של אושר מתפרץ כאשר הושמדו בתי הכנסת הללו."[3]

ב-12 בספטמבר 2005 תם המבצע עם נסיגתו של צה"ל מחבל עזה.

 

שאלות הלכתיות רבות הנוגעות להתנתקות נידונו באותו זמן על ידי רבנים. דיונים אלו נאספו ופורסמו על ידי הרב יהודה זולדן, תושב גוש קטיף בעצמו, בספר שכותרתו "שבות יהודה וישראל". כמו כן, ישיבת הר עציון פרסמה אוסף מאמרים בשם 'בסערת העקירה', העוסק בנושאים תיאולוגיים ואתיים הנוגעים לאירועי קיץ 2005.

היום בשיעור נתבונן בדיון ההלכתי בשאלה האם היה על הצבא לפרק ולהרוס את בתי הכנסת, או להשאיר אותם להריסה על ידי הפלסטינים. יש לציין כי בעוד שממשלת ישראל התעלמה מדעתם והתנגדותם הנחרצת של רבנים רבים לעצם המבצע, דווקא בנוגע לסוגיית בתי הכנסת הממשלה לקחה בחשבון את עמדתם ההלכתית.

הרב הראשי האשכנזי לשעבר, הרב אברהם שפירא, פרסם את הפסק שלו בנוגע לתוכנית הממשלה. בפסק שלו הוא חוזר ומדגיש את דעתו הידועה לפיה אסור על פי ההלכה למסור חלק כלשהו של ארץ ישראל לעמים אחרים. יחד עם התנגדותו הכללית, הוא מביע את התנגדותו הנקודתית לתוכנית הריסת בתי הכנסת במבצע:

ג. חייל או שוטר הפוגע בקדשי ישראל וח"ו משחית חפצי שמים ותשמישי קדושה כגון ספרי תורה תפילין ומזוזות בין אם נעשה תוך כדי עסק עבירת הפינוי ובין אם לאו הריהו מבזה את קדשי ישראל ועובר בלא ד"לא תעשון כן לה' אלוקיכם".

ד. הנותץ דבר מביהכנ"ס הריהו כנותץ אבן מן ההיכל (מרדכי פרק בני העיר ובמג"א קנ"ב סק"ו). חל איסור מוחלט על כל חייל או שוטר להשתתף בהריסת בית הכנסת ובית המדרש. ובכלל זה השחתת כלי ביהכנ"ס שהם כביהכנ"ס (ביאור הלכה סי' קנ"ב). אוי לו ואוי לנפשו של חייל או שוטר המשתתף בעוון זה.[4]

פסק זה מבוסס על ההבנה שיש איסור מדאורייתא להרוס בתי כנסת. מהו המקור לכך? ומה המעמד ההלכתי של בית כנסת?

בספר דברים נאמר:

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה: אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱ-לֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא: לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם: (יב, א-ד)

הפסוק האחרון בא בניגוד לציווי השמדת פולחן עבודה זרה, וממילא הוא מובן כאיסור השמדת הפולחן היהודי. עם זאת, הגמרא מבחינה בין שני סוגים שונים של חפצי פולחן קדושים. בקבוצה ששמה 'תשמישי קדושה' הגמרא כוללת פריטים כמו מזוזות, תפילין וספרי תורה. בקבוצה אחרת, ששמה 'תשמישי מצווה', הגמרא מפרטת דוגמאות כמו לולב, ציצית ושופר.

השלכה אפשרית להבחנה בין שתי הקבוצות הללו, נבחנת כאשר החפצים הללו יוצאים משימוש ויש רצון להיפטר מהם. ההלכה קובעת כי צריך לגנוז תשמישי קדושה באדמה, בעוד שניתן להשליך תשמישי מצווה לאשפה:

תנו רבנן: תשמישי מצוה - נזרקין, תשמישי קדושה - נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה: סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה: דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן. (מגילה כו ע"ב)

בהתבסס על שיעוריו של הרב סולובייצ'יק, מסביר הרב הרשל שכטר את העיקרון העומד מאחורי הלכה זו.[5] התפיסה ההלכתית של קדושה קשורה לתורה עצמה. הזיקה לתורה גורמת לכך שאנשים, מקומות וחפצים מסוימים זוכים למעמד של קדושה. לכל החפצים כמו מזוזות ותפילין שהוזכרו קודם יש קדושה משום שהם נושאים בחובם את מילות התורה על קלף.

מה אפוא המעמד ההלכתי של בית כנסת? הרמב"ן מבין שמעמדו של בית כנסת דומה לתשמישי מצווה, כמו לולב או שופר. הר"ן (רבינו ניסים מג'ירונה) חולק וקובע כי חז"ל משווים את קדושת בית הכנסת לתשמישי קדושה כמו תפילין או מזוזות.[6]

עם זאת, קיימת אפשרות שלישית: לקדושת בית כנסת יש תוקף מדאורייתא. בעל היראים (רבי אליעזר בן שמואל ממיץ) סובר כי דינים מדאורייתא מסוימים הנוגעים לבית המקדש חלים גם כן על בתי כנסת:

ויראת מא-להיך צוה בהכנס אדם למקדש או בבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד דכתיב בפרשת בהר סיני את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו [...] ומצינו בית הכנסת ובית המדרש שנקראו מקדש דתניא בת"כ והשימותי את מקדשיכם מקדש מקדשי מקדשיכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות. (ספר יראים, סימן תט)

נראה שזו גם דעת הרמב"ם. בהתייחסותו לאיסור להרוס את בית המקדש, הרמב"ם מבהיר כי הלכה זו אשר תוקפה מדאורייתא חלה אף על בתי כנסת:

שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות וכן אין מוחקין השמות המקודשין ואין מאבדין את כתבי הקדש שנ' אבד תאבדון וכו' ואשיריהם תשרפון לא תעשון כן לי"י א-להיכם. (מנין המצוות לרמב"ם, לא תעשה סה)

ברור משני המקורות שהרמב"ם מבין כי ישנם קווי דמיון מסוימים בין בית המקדש לבין בית הכנסת. בהתבסס על אותם מקורות, מסביר הרב סולובייצ'יק כי הקדושה קשורה באופן הדוק לתורה. הקדושה של בית המקדש ושל בית הכנסת נובעת ממקור זהה: העובדה כי שניהם משמשים בית לתורה.[7]

לפיכך, השאלה בדבר הריסת בית הכנסת היא מחלוקת ראשונים; בעוד שהרמב"ן והר"ן סוברים שהדבר אסור מדרבנן בלבד, הרמב"ם מבין שמדובר באיסור דאורייתא.

הרב אהרון ליכטנשטיין מטיל ספק בפסק הנ"ל של הרב שפירא. הוא מדגיש כי קיימות דעות הסוברות שמדובר באיסור מדרבנן בלבד. בהתבסס על כך עלינו לאפשר לקחת בחשבון גורמים נוספים:

כת"ר קובע כדבר פשוט כי הנותץ חלק מבנין בית כנסת או מאביזריו עובר איסור דאורייתא. זו כנראה דעת הרמב"ם, כמצויין במניין המצות (אם כי נקודה זו הושמטה ב"ספר המצות" וב"משנה תורה" גם יחד, וכבר רבו דיוני האחרונים בכך.) ברם, הרבה אחרונים שיערו כי לפי כמה ראשונים אין כאן אלא איסור דרבנן – במיוחד, לדעת הסוברים כי כל קדושת בית הכנסת אינה אלא מדרבנן, אך אולי גם לדעת הקובעים כי הינה מדאורייתא, שכן בגמרא רק מוזכר נותץ אבני היכל או עזרה או שורף עצי הקדש, ולא נתרבו מקדשי מעט. האם כת"ר מתעלם מדעות אלו מפני שהוא מקבל כדבר פשוט את שיטת היראים שקדושת ביהכ"נ מן התורה; או שלדעתו אף אם קדושת החפצא אינה אלא מדרבנן יתכן איסור נתיצה מדאורייתא היות והוא מיועד, סוף סוף, לעבודת ה', ויש בנתיצתו, אם כך, פגיעה, כביכול, בקב"ה, וזה מה שנאסר על פי דיוק בלשון הפסוק, "לא תעשון כן לה' אלוקיכם"?[8]

הרב ליכטנשטיין מסביר שמבחינה הלכתית יש סיבה טובה לסבור כי ההריסה צריכה להתבצע על ידי כוחות הביטחון. לדבריו, יש לחשוש מפני חילול השם שיתרחש כתוצאה מחילול הפלסטינים של בתי הכנסת הקדושים:

מבחינה הלכתית צרופה, אם לא תהיה ברירה שלישית (כגון התניה בהסכם לגבי יעוד בתי הכנסת אחרי שיעברו ידים, ומעין המבואר בסוגיה במגילה כז, ע"ב לגבי מכירת בית כנסת), ואם קיים סיכון סביר שאם יעמדו על תלם ייהפכו למסגדים, בהם יישמעו דברי הסתה ונאצה על ה' ועל משיחו, האם עדיף להורסם – ובפרט שלא יגידו בגת ולא תעלזנה בנות הערלים? או שמא, מתוך חשש לאיסור הנתיצה שציין כת"ר, עדיף לנקוט בשיטת שב ואל תעשה עדיף, חרף הקושי הרגשי בראיית כניסת פריצים המחללת, הדוחפת, בתחום זה במיוחד, להותרת אדמה חרוכה?

הרב יעקב אריאל, שהיה המייסד של ישיבת ההסדר בעיר ימית (שלימים הועברה לגוש קטיף) כתב תשובה בנוגע לשאלתנו וקבע כמו הרב שפירא כי בנסיבות אלה אסור להרוס את בתי הכנסת.[9]

בתשובתו הוא מסביר כי השאלה הנשאלת כאן היא האם מותר לחטוא כדי למנוע חטא חמור יותר. הרב אריאל מצטט פסק של הרב יעקב בן יוסף ריישר בנוגע לדילמה דומה. השאלה אשר הייתה מונחת לפניו הייתה לגבי כתבי יד יהודיים קדושים אשר נגנזו בבית קברות והגויים חפרו את אותם גניזות כדי להשתמש בנייר כבנייר טואלט. הרב ריישר טען כי במקרה זה מותר לשרוף את תשמישי קדושה (כאשר בדרך כלל אסור לעשות זאת), מכיוון שהדבר ימנע חילול גדול יותר.

השאלה העומדת בפנינו היא האם מקרים אלו ניתנים להשוואה. או במילים אחרות: מהי החילול הגדול יותר? הרס בתי כנסת על ידי גויים או שמא שיהודים בעצמם הורסים בתי הכנסת במקומם?

הגמרא דנה בדרכים לבטל קדושה של בית כנסת. לדוגמה: אם שבעת חברי המועצה של העיר מתאספים בפני הציבור ומחליטים למכור בית כנסת, הם רשאים לעשות זאת והקדושה מבוטלת.[10]

בתשובתו, דן הרב אריאל במעמד העיירות של גוש קטיף והאם למועצה המקומית סמכות ובעלות על בתי הכנסת אשר באזור. במסקנתו הוא מסביר כי גם אם ניתן יהיה להסיר את הקדושה של בתי הכנסת מבחינה טכנית, הרי שאם העולם יראה יהודים שהורסים את בתי הכנסת, הדבר עלול ליצור חילול השם גדול. לפיכך הוא מסיק כי יש להשאיר את בתי הכנסת כפי שהם, גם אם אנו יודעים שהפלסטינים ישמידו ואף יחללו אותם.

נסיים בנבואת עמוס:

וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ. (ט, טו)