1286 (ה'מ"ו) | כליאתו של המהר"ם מרוטנבורג

תרגום: תני בדנרש.

עריכה: אורי שטרן.

***
 

מבוא

בשנת 1286 (ה'מ"ו), במהלך ניסיונו לעלות לארץ ישראל, נתפס המהר"ם ונכלא בטירה בעיר אנזיסהיים. הוא נאסר שם במשך שבע שנים, עד לפטירתו. גופתו שוחררה רק לאחר ששולם כופר כבד ונקברה בוורמייזא.

ישנן מספר התייחסויות למאסר בכתביו, כמו גם בכתבי תלמידיו.[1] תלמידו בעל ה"הגהות מיימוניות"[2] מביא בחיבוריו שאלות שהפנה לרבו, המעידות על כך שהביקור בבית המאסר היה אפשרי.[3] במהלך שנות המאסר, המהר"ם חיבר פירוש על המשנה, ובנוסף ענה תשובות הלכתיות לשאלות התקופה.

מקובל לומר שהקהילה היהודית גייסה סכום כסף רב לצורך שחרורו, אך המהר"ם התנגד לביצוע העיסקה. המהרש"ל הוא ככל הנראה המקור לטענה זו:[4]

שמעתי על מהר"ם מרוטנבר"ק זכרונו לברכה, שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים, והשר תבע מן הקהלות סך גדול, והקהלות היו רוצים לפדותו, ולא הניח, כי אמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם. ותמה אני, מאחר שהיה תלמיד חכם מופלג, ולא היה כמותו בדורו בתורה ובחסידות, ושרי לפדותו בכל ממון שבעולם, ואם מרוב ענותנותו לא רצה להחזיק עצמו כתלמיד חכם מופלג, מכל מקום היה לו לחוש על ביטול תורה, כאשר כתב בעצמו, שהוא היה יושב בחושך וצלמות, בלי תורה ואורה.

המהרש"ל מסביר בהמשך דבריו, שהמהר"ם חשש שפדייתו במחיר כבד תעודד חטיפת רבנים ומנהיגי קהילות יהודיים.[5] סירוב המהר"ם להיפדות שימש מקור הלכתי חשוב לאורך מאות שנים במקרים בהם יהודים נחטפו או נכלאו.

 

מצוות פדיון שבויים

מצוות פדיון שבויים נחשבת כמצווה גדולה, כמבואר ברמב"ם:[6]

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות... ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.

עם זאת, המשנה בגיטין (ד, ו) פוסקת ש"אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן". הנימוק המובא במשנה להלכה זו הוא "מפני תיקון העולם". במילים אחרות, עלינו לנהוג מתוך אחריות לקהילה ולעם ישראל כולו, ולא להתמקד בטובת השבוי.

הגמרא[7] על משנה זו מציעה שני טעמים אפשריים ל"תיקון העולם":

1. מניעת "דוחקא דציבורא", שכן גביית סכומי כסף גדולים בעבור שחרור שבוי עלולה לגרום לעומס כלכלי רב על הקהילה.

2. תשלום סכומי כסף מופקעים בתמורה לשחרור שבוי עלול לעודד חטיפות נוספות.

הראשונים דנים איזו משתי הסיבות היא העיקרית. יש הטוענים שאם השבוי נמצא במצב של סכנת חיים, אזי יש לשחררו בכל מחיר.[8] ייתכן שגישה זו נכונה דווקא אם שיקול הנגד הוא כלכלי, ולא אם המטרה היא מניעת חטיפות נוספות.

רש"י מסביר שנפקא מינה נוספת קיימת במקרה שיש לשבוי קרוב משפחה עשיר. במצב זה, מכיוון שהנטל אינו מוטל על הקהילה, החשש היחיד הוא התקדים המסוכן שהפדייה עלולה ליצור.

 

פדיון תלמיד חכם

הגמרא מספרת שרבי יהושע בן חנניה פגש ילד יהודי נאה בבית הכלא בעת ביקורו ברומא. רבי יהושע בחן את ידיעותיו התורניות והבין שהילד בקיא בתנ"ך. הוא הכריז: "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו". הגמרא מוסיפה שילד זה הוא רבי ישמעאל בן אלישע, שגדל להיות חכם וכהן גדול.[9]

כיצד מתיישבים מעשיו של רבי יהושע עם פסק ההלכה הנזכר לעיל?

התוספות מציעים שלאחר חורבן בית המקדש הפכו יהודים רבים למטרות חטיפה ממילא. לכן, תשלום כופר גבוה לא גרם להגברת החטיפות.[10] התוספות מעלים אפשרות נוספת, שמותר לפדות תלמיד חכם ביותר מכדי דמיו, ועל כן רבי ישמעאל בן אלישע אינו מייצג מקרים אחרים של חטיפה. דעה זו נפסקה על ידי השולחן ערוך.[11]

השולחן ערוך פוסק בנוסף שהאיסור חל דווקא על הקהילה, אך אדם הפודה את עצמו או את אשתו רשאי לשלם כל מחיר עבור השחרור.[12]

 

ההתנהלות בפועל

נראה שאין הלימה בין ההלכה הפסוקה במשנה לבין הנוהג בפועל של פדיון שבויים יהודים. ההיסטוריה היהודית מלאה בסיפורים על יהודים שפדו אחד את השני בסכומי כסף מופקעים. לדוגמה, הגמרא מספרת שלוי בר דרגא פדה את בתו בסכום של שלושה עשר אלף דינרי זהב.[13] כך גם במהלך המאה החמש עשרה גייס הרב יצחק אברבנאל סכום כסף גדול כדי לפדות מאתיים וחמישים יהודים שנפלו בשבי.[14] בדומה, במהלך המאה השמונה עשרה סיפר רבי נתן, תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב, כיצד נלקח רבו בשבי ונפדה על ידי קהילת יהודי רודוס.

המהרש"ל מעיד כי בתקופתו (המאה השש עשרה) יהודים פודים אסירים יהודים בהרבה יותר מכדי דמיהם. בהסבר לכך הוא כותב "דמוותרים על דוחקייהו דציבורא שלהם".[15] גם הרדב"ז[16] מנסה להצדיק את המנהג בזמנו, שמתעלם לחלוטין מפסיקת המשנה. תחילה הוא מעיד כי:

כבר נהגו כל ישראל לפדות את השבויים יותר מכדי דמיהן הנמכרי' בשוק שהרי זקן או קטן אין שוה בשוק יותר מעשר' דינרין ופודין אותו בק' או יותר...

בהמשך הוא מתאר מספר סברות שעליהן הקהילות מסתמכות. אחת הטענות היא שהחוטפים אינם מתנכלים דווקא ליהודים, שהרי הם חוטפים גם גויים. טענה זו מתייחסת לחשש של הגמרא שתשלום הכופר יגדיל את מספר החטיפות.

בנוגע לפדייה באופן מרוכז של קבוצות שבויים, הרדב"ז מסביר שהקהילות מניחות שבקרב הקבוצות ישנם תלמידי חכמים, וכן ישנם ילדים הנמצאים בסיכון להמרה.

 

סיפורו של הרב הוטנר

מקרה מודרני של חטיפת רב גדול ודיון הלכתי סביב שחרורו התרחש לפני כחמישים שנה. בקיץ 1970 (תש"ל) נחטפו מספר מטוסים על ידי מחבלים פלסטיניים והונחת בירדן. אחד הנוסעים באחת הטיסות היה הרב יצחק הוטנר. קבוצת רבנים גדולים אמריקאים דנה באפשרות לפדות את הרב הוטנר, בהתבסס על ההיתר לפדות תלמיד חכם בכל מחיר.

הרב יעקב קמינצקי הביע את דעתו כי בנסיבות אלו לא ניתן להשתמש בהיתר. הוא טען שהחטיפה נחשבת מבחינה הלכתית כמעשה מלחמה בתוך הקשר של מלחמת מצווה. הרב צבי שכטר מספר על האירועים, וכן על דעתו של הרב יעקב קמינצקי:

למרות שבדרך כלל במקרה של פדיון שבויים נאסר על הקהילה היהודית לפדות שבוי בסכום מופקע, במקרה של תלמיד חכם גדול ההלכה היא שיש לפדות אותו אפילו תמורת סכום העולה על ה"ערך" שלו. לפיכך, רבנים רבים סברו כי יש לעשות כל מאמץ כדי להבטיח את שחרורו של הרב הוטנר.

אולם הרב יעקב קמינצקי התנגד וטען כי מצוות פדיון שבויים חלה רק בימי שלום, אך בוודאי לא בזמן פעולות איבה, כאשר מסירת דמי כופר לאויב תחזק את מעמדם! הוא המשיך והסביר שלמרות שהייתה אז הפסקת אש, מלחמת העצמאות של 1948 מעולם לא הסתיימה באמת, שכן המטרה המוצהרת של הערבים לחסל את מדינת ישראל ולזרוק את היהודים לים מעולם לא נזנחה. לדעתו, על אף שישראל לא הייתה מעורבת אז במלחמה אקטיבית, בעיניי ההלכה היא נחשבה כמי שחווה רגיעה בלבד במלחמת העצמאות המקורית של 1948.[17]

ב־9 בספטמבר 1970 (ח' אלול תש"ל) פרסם הרב משה פיינשטיין פסק הלכה שהופנה לממשלת ישראל, הקובע שיש להיענות לדרישות המחבלים אם אין ברירה אחרת:

אסיפה דחופה של אגודת הרבנים דנה בכובד ראש על המצב המסוכן של שבויי החרב הנמצאים בירדן, ועל קושי הכרעה של מדינת ישראל בנידון. ומצאנו לנכון להביע חוות דעתנו דעת תורה בזה. על פי דין יש להצלת נפשות דין קדימה, ובאם אין ברירה על מדינת ישראל למלא דרישת המחבלים כדי להציל נפשות השבויים. ד' יגדור פרצות עמו וישראל ישכון לבטח.

למרות שהנוהג המקובל במשך מאות שנים היה לשלם מחיר גבוה, ואפילו מופקע, בעבור פדיית שבויים יהודים, ההחלטה האמיצה של המהר"ם להישאר בכלא עולה בקנה אחד עם רוח המקורות התלמודיים. החלטה זו מוסיפה למעמדו הייחודי בהיסטוריה היהודית כאחד מגדולי הפוסקים.