מצווה רכט | איסור גזלה

איסור גזלה בעבדים ובקרקעות

בסוגיה במסכת בבא קמא (קיז ע"ב) נחלקו רבי אליעזר וחכמים אם קרקע נגזלת בדומה למיטלטלין והגוזל חייב באחריותה. הלכה כחכמים שקרקע אינה נגזלת, והוא הדין לעבדים:

"...מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות".

אומנם המנחת חינוך (ס"ק א) עומד על מחלוקת בראשונים אם קרקע התמעטה רק מחיובי גזלן או שמא גם מאיסור גזל. התוספות במסכת בבא מציעא (סא ע"א ד"ה אלא) כתבו:

"דהא קרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא, אלא משום דאי אפשר לזוזה ממקומה, אבל עבדי דניידי אף על גב דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול".

בעלי התוספות טוענים שעל אף הדרשה הנזכרת, הסיבה לכך שקרקע אינה נגזלת מציאותית: גזלה היא הוצאת החפץ מרשות בעליו, והקרקע עומדת במקומה, וכל שהגזלן יכול לעשות הוא להוציא ממנה את בעליה, ואין בכך מעשה גזלה. בשונה מכך, עבדים ניתנים לגזלה מבחינה מציאותית, והם הופקעו מחיובי גזלה בשל היקשם לקרקע, אך היקש זה אינו נוגע אלא לחיובים הממוניים ולא לאיסור. על כן הגוזל עבד עובר ב"לא תגזול", ואילו הגוזל קרקע אינו עובר בלאו זה משום שאין כאן מעשה גזלה. לעומת זאת, הרמב"ם (גנבה ז, יא) כותב:

"המסיג גבול רעהו והכניס מתחום חבירו בתוך תחום שלו אפילו מלוא אצבע, אם בחזקה עשה הרי זה גזלן, ואם הסיג בסתר הרי זה גנב. ואם בארץ ישראל הסיג הגבול הרי זה עובר בשני לאוין: בלאו של גניבה או של גזילה ובלאו של 'לא תסיג גבול רעך'...".

בדברי הרמב"ם מבואר שלצד הלאו הייחודי על הסגת גבול בארץ ישראל, כל מסיג גבול עובר גם בלאו של גנבה או גזלה, בהתאם לדרך שבה עשה כן. אומנם אפשר שלא כל סילוק בכוח של אדם מאדמתו מוגדר כמעשה גזלה, אלא רק סיפוח של הקרקע לקרקעו של הגזלן באמצעות הסגת הגבול. כך גם עולה מהתוספות בבבא קמא (סב ע"ב ד"ה יצאו): "ואם תאמר וגניבה בקרקע היכי שייכא, ויש לומר במשיג גבול".

יש להעיר שהגמרא בסוכה (לא ע"א) הביאה את דעת חכמים, המכשירים סוכה גזולה במקרה של אדם שתקף את חברו והוציאו מסוכתו, משום שלשיטתם קרקע אינה נגזלת ולכן יש לסוכה זו דין סוכה שאולה, שהיא כשרה. לכאורה יש ללמוד מכאן שאין לאו של גזל בכהאי גוונא, ומכאן חיזוק לגישת התוספות בבבא מציעא, אך אפשר ליישב זאת בשני אופנים. האופן האחד הוא שגם אם יש לאו של "לא תגזול" בתוקף את חברו ומוציאו מסוכתו, לא די בכך כדי להגדיר את הסוכה כחפצא של סוכה גזולה, ורק אם הסוכה נגזלת ונקנית בקנייני גזלה חל בה שֵׁם סוכה גזולה. נקודה זו טעונה אריכות גדולה בנושאים שאינם מענייננו כאן. האופן השני הוא על דרך הצעתנו לעיל בדעת הרמב"ם בעקבות התוספות בבבא קמא, שעוברים על איסור גזל רק כאשר יש מעשה המשייך את הקרקע לנוטל, כמו בהסגת גבול. התוקף את חברו ומוציאו מסוכתו עשה מעשה אלים ופסול, אך אין בכך משום "לא תגזול", משום שהנכס הגזול נותר במקומו ולא עבר לרשותו.

והנה התוספות בסוכה (שם ד"ה אבל) ציינו מקרה שבו יהיה פסול של סוכה גזולה גם לשיטת חכמים:

"כגון בראובן שבנה סוכה בחצרו של שמעון מדעתו, ובא שמעון ותקף את ראובן והוציאו מסוכתו, דאין עליה תורת שאולה, כיון דלא קיימא ברשותו של ראובן, ולא דמיא לקרקע דבחזקת הבעלים עומדת ולכך אין קרקע נגזלת".

בעלי התוספות מבארים שאם אדם הרשה שיבנו בחצרו סוכה, נוצר מצב שבו קרקע יכולה להיות נגזלת, משום שלסוכה יש דין קרקע,[1] והיא בבעלותו של הבונה, ובכל זאת לקיחתה בידי בעלי הקרקע מוציאה אותה מרשות בעליה, משום שהקרקע עצמה שייכת לו. לשיטתם, הסברה לכך שקרקע אינה נגזלת היא שהיא עדיין נמצאת ברשות בעליה הקודמים, משום שאי אפשר לקחת אותה משם, ובמקרה המדובר הקרקע יצאה מרשות בעליה. לשיטה זו יוצא שגם הפקעתה של קרקע מקנייני גזלה נובעת מהנקודה המציאותית, שאין הוצאה של הנכס הנגזל מרשות בעליו, וכאשר נקודה מציאותית זו אינה מתקיימת – הקרקע נגזלת, וודאי שהגזלן גם עובר על "לא תגזול". רבי עקיבא איגר (בגליון הש"ס על אתר) הקשה על דברי התוספות, שהרי אף עבדים אינם נגזלים שכן הוקשו לקרקעות, ומסיבה זו אדם שגזל את עבדו של אחר והכניסו לביתו אינו חייב באחריותו, על אף שמציאותית הוא הוציא אותו מרשות בעליו והביאו לרשותו. על כן עלינו להעמיק עוד בביאור ההבדל בין קרקע למיטלטלין ובגדרם של עבדים בהקשר זה.

יש שתי נקודות, קשורות אך לא זהות, המבדילות בין קרקע למיטלטלין. נקודה אחת היא משקלה של ההחזקה הפיזית – אחיזה במיטלטלין היא שליטה מוחלטת בהם, המציבה אותם ברשותו של האוחז, בעוד אחיזה בקרקע היא רק התייצבות על גבי נכס העומד במקומו, שנכון לשעת האחיזה בעליו אינם עומדים עליו. הנקודה השנייה היא שכתחליף למשקלה הנמוך של האחיזה הפיזית, במקרקעין יש לנכס זהות ייחודית המבדילה אותו מנכסים דומים אחרים, וזהות זו קשורה בזהות בעליו של הנכס הייחודי. קרקע אינה נגזלת הן בשל כך שאחיזת הגנב בה משמעותית פחות מאשר במיטלטלין הן בשל כך שזיקתו של הבעלים לקרקע חזקה ונשמרת גם כאשר הוא אינו מחזיק ושולט בה. באשר לעבדים, בהחלט אפשר להוציא אותם באופן משמעותי מרשותו של הבעלים, הגם שאפשר לומר שהשתלטותו של הגזלן עליהם חלקית משום שמדובר בגורם תבוני בעל בחירה. אולם בדומה למקרקעין, גם לעבדים יש זהות ייחודית המבדילה אותם מאחרים, ושֵׁם האדון נקרא עליהם גם בהיותם רחוקים ממנו. ייתכן שלגישת התוספות בסוכה זיקת הבעלים למקרקעיו ולעבדיו היא שמונעת אותם מלהיחשב לגזולים, ורק במקרה שבו ראובן בנה את סוכתו ברשות בחצרו של שמעון יכול שמעון לגזול את סוכתו של ראובן.

עוד ייתכן שאכן יש הבדל בין רמת ההפקעה של עבדים מגזלה לרמת הפקעתה של קרקע. יעוין בדברי הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם (גזלה ט, א):

"הזקינו אומר לו הרי שלך לפניך, מיהו הני מילי לענין כחשה, אף על גב דלא הדרא, גזלה מיהא בעינה איתא, ואומר לו הרי שלך לפניך, אבל מכל מקום נגזלים הם ונקנים ביאוש... אלמא לאו כקרקע דמי, דהא קני נפשיה ביאוש, הילכך כשמת העבד או נשרף משלם את דמיו, שהרי משמת אין שלו לפניו, וכשמת – לגזלן מת".

הראב"ד נוקט שעבדים דומים לקרקע בכך שאפשר לקיים בהם את חובת ההשבה כל עוד הם קיימים, אך שונים ממנה בכך שייאוש חל בהם ובכך שחייבים לשלם את דמיהם כשהם אינם קיימים עוד. הגר"ח בספרו ביאר את שיטת הראב"ד והסביר שדין קרקע שונה מדין עבדים. בקרקע אין מעשה מציאותי של נטילת הקרקע מרשות הבעלים לרשות הגזלן. אילו חלו קנייני גזלה, הם עצמם היו יכולים ליצור אחיזה של הגזלן בקרקע באופן משפטי, אך משעה שלמדנו שקרקע הופקעה מקנייני גזלה אין כאן כל אחיזה מוכרת. בעבד, לעומת זאת, יש מעשה גזלה, אלא שהוא הופקע מקנייני גזלה, ודי במעשה הגזלה ליצור נתק חזק דיו בין הבעלים לנכס כדי שיחול ייאוש, וכאשר החפץ אינו קיים, מעשה הגזלה אף מקים חיוב תשלום מדין מזיק (נקודה שהגר"ח מאריך לבאר).

אם נצרף דברים אלו לדברי התוספות בסוכה, ייתכן שכדי להגדיר את הסוכה כסוכה גזולה די בכך שנעשה בה מעשה גזלה, ואין הכרח שיחולו בה קנייני גזלה ממש. במקרה של סוכת ראובן בחצר שמעון נוצר מצב שבו הקרקע דומה לעבדים – יש בה מעשה גזלה, אף שחלה בה ההפקעה מקנייני גזלה. ובאשר לאיסור "לא תגזול", מסתבר שהוא יחול בעבדים ובקרקע במקרה כגון זה.

מלקות בגזלת עבדים וקרקעות

כפי שראינו, לשיטת הרמב"ם אף שקרקע אינה נגזלת יש בה לאו של "לא תגזול", לכל הפחות בהסגת גבול, וגם לשיטת התוספות בבבא מציעא לאו זה מתקיים בעבדים אף שאינם נגזלים. וכאן מקשה המנחת חינוך (ס"ק ו) מדוע אפוא לא יהיה חיוב מלקות בגזלת קרקעות ועבדים, שהלוא כך כתב הרמב"ם בתחילת הלכות גזלה:

"כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תגזול'. ואין לוקין על לאו זה, שהרי הכתוב נתקו לעשה, שאם גזל חייב להחזיר, שנאמר 'והשיב את הגזלה אשר גזל' – זו מצות עשה. ואפילו שרף הגזלה אינו לוקה, שהרי הוא חייב לשלם דמיה, וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו".

הרמב"ם מבהיר שתאורטית היה מקום להלקות על איסור גזל, אלא שבפועל מדובר בלאו שניתק לעשה של השבה, ואף כאשר אי אפשר לקיים עשה זה הוא עדיין ניתן לתשלומין, ואף זו סיבה הפוטרת ממלקות. על כך מקשה המנחת חינוך שבעבדים ובקרקעות אין מצווה של "והשיב את הגזלה", ואף אם נאמר שהחובה להשיב את הקרקע ואת העבד כאשר הם קיימים נחשבת לדין תשלומין ומגדירה את הלאו כלאו שניתן לתשלומין (דבר שאינו פשוט, שהרי אין כאן חובת תשלום אלא שהם פשוט אינם שייכים לגזלן), מה נאמר ומה נדבר באשר למצב שבו הם כבר אינם קיימים? בקרקע דבר זה אינו מציאותי בדרך כלל, שכן גם אם שטפה נהר השטח עצמו קיים, אך כאשר העבד מת לא נותר עוד מה להשיב, ואף חובת התשלום איננה, ומדוע זה לא יהיה חיוב מלקות בכגון דא? המנחת חינוך האריך בגדרי לאו שניתק לעשה ולאו שניתן לתשלומין במקרים אחרים, ובסופו של הדיון הניח זאת בצריך עיון. אומנם אפשר לומר שאין הכי נמי ויש להלקות במצב זה, אך הדבר נראה מחודש, והיה לו לרמב"ם לומר כן.

יש שהציעו ששני דינים שונים נאמרו בלאו שניתן לתשלומין: בלאו שעצם מהותו היא הפגיעה הממונית בזולת כלל אין חיוב מלקות, שכן התורה ראתה את תוצאתו של לאו זה בחיוב תשלום ולא בחיוב מלקות, ואף אם בנסיבות מסוימות אין תשלום ואין חיוב תשלום, לא נקבעו מלקות בלאו זה. דין שונה קיים באיסור חובל, שבו אפשר להלקות את החובל בחברו פחות משווה פרוטה, משום שהאיסור ביסודו אינו ממוני גרידא אלא נוגע לפגיעה בגוף האדם שנברא בצלם, אלא שבחבלה יותר משווה פרוטה אין מלקות משום שניתנה לתשלומין, ואין מטילים על העובר שני חיובים בעקבות מעשהו. גזל שייך לסוג הראשון, ועל כן לא ייתכנו בו מלקות (ראו פני יהושע בבא מציעא סא ע"ב; אבן האזל גנבה ז, א). אולם לא כך משתמע מלשון הרמב"ם, שנצרך לחיוב התשלומין כדי לפטור ממלקות במקרה של גזלה שאינה בעין.

לחומר הקושיה נראה שעלינו להסביר זאת בדומה למה שראינו בשיעור הקודם, שלשיטת הרמב"ם באיסורי גנבה וגזלה, כמו בלאווים אחרים, יש איסור מרכזי שיש בו פוטנציאל לחיוב מלקות, ולצידו יש הרחבות דאורייתא ללאו האסורות מדין תורה אך אין בהן מלקות, כגון פחות משווה פרוטה, גנבה על מנת למיקט ועוד. לפי זה, הוא הדין בגזלת דברים שאינם נגזלים, כגון קרקעות ועבדים: גזלה כזאת שייכת בלאו ואסורה בנסיבות מסוימות מהתורה, אך חיוב מלקות לא נאמר לגביה, שכן אין היא מעיקרו של הלאו. הדבר אינו פשוט, שכן אין זו הרחבה של הלאו אלא יישום שלו במקרה שבו לא הייתה סיבה לומר שהוא הופקע. אך אם נבין שיש מערכת אחת שבה נקבעו האיסור והחיובים הממוניים הנגזרים ממנו, יש מקום לומר שמה שלא נכלל בחיובים הממוניים הוא בגדר איסור פריפריאלי שאינו מחייב מלקות. ועדיין הדברים טעונים עיון, ואשמח לשמוע הצעות מפי הלומדים.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.
 

[1] ויעוין בחזון איש (בבא קמא טז, יט), שסבר אחרת בנקודה זו: "דכיון דאין הקרקע שלו לא חשיב האי חיבור, דאי אפשר לסוכה ליבטל אגב קרקע כיון שהקרקע אינה שלו... דכיון דלמיעקר קאי אין דינו כקרקע".