הסכך | 1

מרכזיות הסכך

עיון מדוקדק בדברי הגמרא ובפירושיה מצביע על מרכזיות הסכך במבנה הסוכה. הגמרא והראשונים לפעמים חלוקים בנוגע למידה שבה המחיצות נחשבות לחלק מהסוכה, אך חשיבות הסכך נותרת בעינה. למשל, כפי שדנו קודם לכן, הגמרא מציע פירושים שונים לקביעת המשנה כי "סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה – פסולה":

מינא הני מילי? אמר רבה: דאמר קרא: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" – עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יודע שדר בסוכה משום דלא שלטא בה עינא. רבי זירא אמר מהכא: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" – עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות... ורבא אמר מהכא: "בסוכות תשבו שבעת ימים" – ואמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי. עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי, למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע. (סוכה ב ע"א)

הן לפי רבא והן לפי ר' זירא, סוכה בגובה של יותר מעשרים אמות פסולה כיוון שלא ניתן ליהנות ולהפיק תועלת מן הסכך. אכן, רש"י מסביר כי לפי רבה הטעם לפסילת סוכה שכזו הוא "שאינו רואה את הסכך, ו'סוכה' – היינו סכך כשמה" [שמה של הסוכה נגזר מן השם 'סכך'] (רש"י סוכה ב ע"א ד"ה דלא שלטא בה עינא). גם לשיטת רבא, הגדרת הסוכה כדירת עראי או דירת קבע תלויה באיכות הסכך ובמיקומו, ולא של המחיצות.

באופן דומה, הגמרא מלמדת כי אין להפיק תועלת מעץ הסוכה במשך חג הסוכות:

מנין לעצי סוכה שאסורים כל שבעה? תלמוד לומר: "חג הסוכות שבעת ימים לה'" ותניא רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה שנאמר: "חג הסוכות שבעת ימים לה'" – מה חג לה' אף סוכה לה'. (סוכה ט ע"א)

כולם מסכימים שאיסור זה מתייחס לסכך, אך הראשונים חלוקים בנוגע לשאלה האם איסור זה חל גם על המחיצות. הרא"ש טוען כי האיסור ליהנות מעצי הסוכה חל רק על הסכך (רא"ש סוכה א, יג) ואילו הרמב"ם סובר שאיסור זה חל על אף המחיצות (רמב"ם הלכות סוכה ו, טו).

הרב סולובייצ'יק מסביר כי הרא"ש והרמב"ם חולקים לגבי הגדרה מהותית של הסוכה. הרא"ש טוען כי המחיצות אינן חלק מהותי מן הסוכה אלא רק תומכים בסכך; לכן, איסור ההנאה מהסוכה לא חל על מחיצות. לעומת זאת, הרמב"ם רואה הן את המחיצות והן את הסכך כחלק מהסוכה וממילא האיסור חל על שניהם. סבו של הרב סולובייצ'יק, הרב חיים סולובייצ'יק, הציע כי אפילו הרמב"ם מסכים לכך שהמחיצות אינן נחשבות כלל לחלק מן הסוכה. הסיבה לאיסור ההנאה שיש ביחס למחיצות הסוכה קשורה למצוות הישיבה בסוכה, שאותה ניתן לקיים כשנמצאים בתוכה (ר' צבי רייכמן, רשימות שיעורים סוכה עמ' 5).

יש המקשרים את שאלת חשיבות המחיצות לדיון מסקרן אחר. המשנה הראשונה של מסכת סוכה מלמדת כי אם המצב בסוכה הוא כזה ש'חמתה מרובה בצילתה' – יש יותר שמש מאשר צל – היא פסולה. הגמרא מביאה מחלוקת בנוגע לאופן שבו יש לאמוד את היחס שבין הצל והשמש:

תנו רבנן בברייתא: חמתה מרובה מצילתה, הכוונה שהחמה באה מחמת סיכוך, ולא מחמת הדפנות. ר' יאשיה אומר: אף מחמת דפנות. אמר רב יימר בר שלמיה משמיה של אביי: מאי טעמיה של ר' יאשיה? דכתיב: "וסכת על הארן את הפרכת". 'פרכת'? הלא מחיצה בלבד היא ולא כיסוי עליון, וקא קרייה רחמנא בלשון "סככה". אלמא מחיצה כסכך בעינן . ורבנן: ההוא דניכוף ביה פורתא דמחזי כסכך. (סוכה ז ע"ב)

הדעה הראשונה מגבילה בבירור את ענין ה'חמתה מרובה מצילתה' לסכך בלבד, אך ר' יאשיה מחיל את הלכה זו אף על מחיצות הסוכה – נובע מכך כי לדעתו המחיצות עצמן הן חלק מהותי מן הסוכה. בדומה לכך, האור זרוע מצטט את הירושלמי שלומד מאותו הפסוק כי אסור לבנות סוכה מחומרים המקבלים טומאה – כלומר, חומרים שאסור להשתמש בהם לסכך.[1] גם כאן, ניתן ללמוד מפסיקה זו שישנו דמיון בין הסכך לבין המחיצות.

למרות המחלוקת לגבי הגדרת הסוכה ותפקידי הסכך והמחיצות, ישנן מספר הלכות הנוגעות בבירור לסכך בלבד. למשל, הגמרא מציינת כי הסוכה חייבת להיבנות 'לשמה' – למען המצווה. דרישה זו – או לכל הפחות שהסוכה לא תהיה 'ישנה' – מתייחסת לסכך (סוכה ט ע"א). הגמרא אף לומדת זאת מן הפסוק "חג הסוכות תעשה לך" (דברים טז, יג) – "תעשה" – ולא מן העשוי; הסכך צריך להיות מונח על הסוכה באופן יזום. אין לבנות את הסוכה כך שהסכך, שכבר הונח עוד קודם לכן על הסוכה, ייהפך לכשר רק מאוחר יותר.

הלכות אלו ואחרות מדגישות עוד יותר את מרכזיות הסכך בבניית הסוכה. כשהתורה אומרת "תעשה לך" היא מתייחסת לסכך. לא משנה אם מתמקדים בהווייה הארעית של הסוכה מהפן הפיזי או הרוחני, כפי שדנו קודם לכן, החוויה המרכזית שאותה חווה מי ששוהה בסוכה נובעת בעיקרה מהסכך. מסיבה זו רש"י מדגיש כי שמה של הסוכה נגזר מן השם 'סכך'.

 

ההגדרה של סכך כשר וסכך פסול

בגמרא נאמר כי ניתן להשתמש בכל סוג של סכך כל עוד הוא עומד בשלושת התנאים הבאים: א) גדל באדמה ('גידולו מן הארץ'). ב) לא יכול לקבל טומאה ('אינו מקבל טומאה'). ג) שאינו מחובר לקרקע. ובלשון הגמרא:

זה הכלל: כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ – אין מסככין בו, וכל דבר שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ – מסככין בו... כי אתא רבין, אמר ר' יוחנן: אמר קרא – "באספך מגרנך ומיקבך" – בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. (סוכה יא ע"א-יב ע"א)

הגמרא מפרשת את הפסוק ככזה שמתייחס לעשיית סוכות מפסולת של גורן ויקב.

לגבי הדרישה שגידולו של הסכך יהיה מן הארץ, יש ראשונים שמציינים כי בעלי חיים שמזונם הוא מהאדמה נחשבים במקרים מסוימים גם לגידולי קרקע. המאירי דן בשאלה האם ניתן להשתמש ביריעות של עור לסכך (סוכה יא ע"א) אבל רוב הראשונים, וכן השולחן ערוך (תרכט, א), פוסקים כי עבור סכך יהיה מותר להשתמש רק בחומרים שצומחים מן האדמה (ענפים למיניהם).

חומרים שמקבלים טומאה כוללים כלי מתכת וחומרים שביסודם היה ניתן לעשות בהם שימוש לסכך, כמו למשל עצים, אך כיוון שהם עובדו בצורה כזו שנעשה בהם בית קיבול הפכו לכשירים לקבל טומאה ולכן נפסלו מלשמש כסכך לסוכה. בעקבות כך, אין להשתמש לסכך בקרטונים או קופסאות למיניהם.

מה לגבי קופסאות עץ שנשברו וכבר לא נחשבות לכלי? הגמרא מלמדת כי אם אדם מכסה את סוכתו באוסף של כלים שבורים – הסוכה תהיה פסולה (סוכה טו ע"ב). במילים אחרות, אפילו למרות שהכלי השבור כבר לא מקבל טומאה, אסור להשתמש בו עבור הסכך. הראשונים חולקים לגבי הסיבה של איסור זה. רש"י מסביר כי מכיוון שכלים שבורים אלו היו פעם כלים תקינים חכמים אסרו להשתמש בהם עבור הסכך (רש"י שם ד"ה בבלאי כלים). הרמב"ם מסביר כי חכמים אסרו להשתמש בכלים שבורים כסכך מחשש שמא יבואו להשתמש בכלים שעדיין יכולים לקבל טומאה (הלכות סוכה ה, לז).

ערוך השולחן כותב כי לפי הרמב"ם, אם אדם בכוונה תחילה שובר כלי כדי לטהר אותו יהיה מותר לו לעשות שימוש בשברים עבור הסכך (ערוך השולחן תרכט, ה). אמנם, שבט הלוי כותב כי ההלכה אינה כדעת השולחן ערוך (שבט הלוי ג, צה). מה יהיה הדין במצב שבו לא ניתן כלל להבחין אם חתיכות העץ שנמצאות לפני אדם היו בעבר כלים? ר' אליעזר יהודה וולדנברג מתייחס לזה בסיפור הבא:

עובדא הוה ברב אחד מחוץ לארץ שהיגר לארץ בפרוס חג הסוכות ופירק ארגזי העץ שחפציו היו ארוזים בהם ועשאן קנים דקים ושיפן ויפן וסיכן בהן את סוכתו, ולעזו עליו שכניו וטענו לעומתו כי סוכתו פסלה היות ועשה הסכף מכלי ארגזים ובאו מדבר המקבל טומאה. ובא אלי בבהלה בחול המועד סוכות לשאול אם אומנם הצדק עם המערערים. עניתי לו שכן, הצדק איתם, והראתי לו ההלכה הפסוקה בזה בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרכט, ב דכל הכלים אין מסככין בהם אפילו אם נשברו שלא נשאר בהם שיעור קבלת טומאה... ראיתיו שהוא בצער גדול וללכת כעת בחול המועד לפרק סכך זה ולשים סכך אחר הוא בושה גדולה לו. ואמרתי לו: אמנם כן הדבר בפשטות כפי שאמרתי לך אבל כדי להניח קצת את דעתך שהתווכחת נגדם ואמר להם שזה כן כשר, בוא ואראה לך פוסק אחרון מפורסם אחד שמכשיר על כגון דא... והראיתי לו בערוך השולחן [שמכשיר את הסוכה במקרה שבו שוברים את כלי העץ באופן יזום]. (ציץ אליעזר יג, סו)

באותו ערב הרב וודלנברג דן בנושא זה עם אדם אחר שסיפר כי למרות שהרב חיים ברלין אסר להשתמש באותן חתיכות עץ עבור סכך, ר' שמואל סלנט, הרב הראשי לשעבר של ירושלים, התיר להשתמש בחתיכות העץ אלו אם הן כבר לא נראו כאילו הן בעבר שימשו ככלי. בנוסף לכך, יש המציעים כי 'מעלית' – מיכל נע מעץ שנשבר לאחר השימוש בו – לא מקבל טומאה; לכן, יהיה אפשר להשתמש בחלקיו עבור סכך.[2]

לסיום, הראשונים מחפשים את המקור לדרישה שלפיה הסכך צריך להיות מנותק מן הקרקע ('תלוש מן הקרקע'). רש"י מסביר כי בפסוק נאמר 'באוספך', דבר שמרמז לכך כי יש לעשות שימוש בסכך רק לאחר שהוא נתלש מן הקרקע (רש"י סוכה יא ע"א ד"ה פסולה). הריטב"א סובר כי דרישה זו קשורה לעיקרון 'תעשה ולא מן העשוי'; סכך צריך להיות מונח באופן יזום על הסוכה (ריטב"א סוכה יא ע"א).

בנוסף לדרישות שראינו לעיל שהן בגדר של הכרח כדי שסכך יהיה כשר, חכמים גם אסרו סוגים מסוימים של סכך שבדרך כלל היו אמורים להיות כשרים. לדוגמא, אסור להשתמש בסכך שמדיף ריח רע או סכך שנופלים ממנו חתיכות לתוך הסוכה שכן הדבר עלול לגרום ליושבי הסוכה לצאת ממנה (סוכה יב ע"ב). כמו כן, מובא בגמרא כי חכמים גזרו גזירות נוספות שפוסלות סוגים מסוימים של סכך מסוגים שונים שכן עומדים בקריטריונים שציינו לעיל. נדון באחד מסוגי הסכך הללו שנפסלו משימוש בעקבות גזירת חכמים – דיון שיכול להיות רלוונטי במיוחד עבורנו.

 

גזירת תקרה

המשנה מביאה מחלוקת בנוגע לשימוש בקרשים עבור סכך: "מסככין בנסרים – דברי רבי יהודה, ורבי מאיר אוסר" (סוכה יד ע"א). הגמרא מביאה מחלוקת בנוגע למשנה זו:

אמר רב: מחלוקת בנסרין שיש בהן ארבעה, דרבי מאיר אית ליה גזרת תקרה, ורבי יהודה לית ליה גזרת תקרה. אבל בנסרין שאין בהן ארבעה - דברי הכל כשרה. ושמואל אמר: בשאין בהן ארבעה מחלוקת, אבל יש בהן ארבעה - דברי הכל פסולה. אין בהן ארבעה, ואפילו פחות משלשה - הא קנים בעלמא נינהו! אמר רב פפא, הכי קאמר: יש בהן ארבעה - דברי הכל פסולה, פחות משלשה - דברי הכל כשרה, מאי טעמא - קנים בעלמא נינהו. כי פליגי - משלשה עד ארבעה. מר סבר: כיון דליתנהו שעור מקום - לא גזרינן, ומר סבר: כיון דנפקי להו מתורת לבוד - גזרינן. תנן: נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים - כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו. בשלמא לשמואל דאמר בשאין בהן ארבעה מחלוקת, אבל יש בהן ארבעה - דברי הכל פסולה, משום הכי לא יישן תחתיו. אלא לרב, דאמר בשיש בהן ארבעה מחלוקת, אבל אין בהן ארבעה דברי הכל כשרה . (סוכה יד ע"א)

לדברי רב, כולם מסכימים כי יהיה אפשר להשתמש בקרשים דקים עבור סכך; ר' יהודה ור' מאיר חולקים בנוגע לקרשים שרוחבם עולה על ארבעה טפחים, שעשויים להיות אסורים בעקבות 'גזירת תקרה'. שמואל טוען שהם חולקים אפילו בנוגע לקרשים צרים שרוחבם נע בין שלושה וארבעה טפחים, ואילו כולם מסכימים כי אסור להשתמש בקרשים שרוחבם עולה על ארבעה טפחים כיוון שגזירת תקרה חלה במקרה שכזה.

הראשונים חלוקים בשאלה האם פוסקים בהתאם להבנתו של שמואל בדברי ר' יהודה (קרשים שרוחבם נע בין שלושה לארבעה טפחים כשרים, אבל אלה שרוחבם עולה על ארבעה טפחים פסולים), או לפי הבנתו של רב בדברי ר' מאיר (קרשים שרוחבם גדול מארבעה טפחים פסולים), למרות שמסקנת שתי הדעות זהה. השולחן ערוך פוסק כי אסור להשתמש בקרשים עבור סכך אם רוחבם עולה על ארבעה טפחים, גם אם הם מונחים על גבי הצד הצר שלהם (שולחן ערוך תרכט, יח).

מהו הטעם שעומד מאחורי גזירה זו, שמתוארת בגמרא כ'גזירת תקרה' [אמצעי מניעה מפני שימוש אפשרי בתקרות רגילות]? רש"י מסביר כי כיוון שרוב הגגות בנויים מקרשים ברוחב של ארבעה טפחים לפחות, יהיה לאדם פתח להצדיק ישיבה בבית במהלך סוכות, שהרי מה ההבדל בין ישיבה מתחת סכך של סוכה שעשוי מקרשים ובין תקרת הבית שגם היא עשויה מקרשים? (רש"י סוכה יד ע"א ד"ה רבי מאיר). במילים אחרות, אם מותר להשתמש בקרשים עבור סכך שדומה לתקרת בית, אנשים יוכלו לטעות ולהסיק כי אפשר לבנות סוכה תחת תקרות ביתם.

הריטב"א (שם ד"ה אמר) והר"ן (סוכה ז ע"ב) מטילים ספק בהנחותיו של רש"י. ראשית, הם טוענים כי הגמרא במקום אחר מספרת כי רוב תקרות הבתים בנויות מקורות עץ שרוחבן קטן מארבעה טפחים (ראו בבא מציעא קיז ע"א). שנית, הגזירה נועדה למנוע שגיאה אצל מי שמסתכל על הסוכה, ולא אצל מי שבונה אותה. הם מגיעים למסקנה כי כיוון שקורות ברוחב של ארבעה טפחים, או יותר, משמשות בדרך כלל רק עבור בתים (דירות קבע), מי שמסתכל על אדם אחר יושב בסוכה המכוסה בקורות שכאלה עלול להסיק בטעות כי אף בניית סוכה בתוך בית ושימוש בתקרת הבית כסכך תהיינה מותרות.

מעניין להעיר כי הר"ן מבהיר את הרקע לקביעת רש"י כי רוב גגות הבתים בנויים מקרשי עץ ברוחב של ארבעה טפחים לכל הפחות. הוא מסביר כי רש"י מתייחס לקרשים שעשויים מלוחות דקים המחוברים יחד כדי ליצור לוח או קרש רחבים יותר. רש"י סובר כי למרות שהקרשים מורכבים מלוחות צרים, עדיין לא יהיה ניתן להשתמש בקרשים מורכבים גדולים יותר עבור הסכך. לעומת זאת, הריטב"א מתמקד ככל הנראה בחתיכות עץ מקוריות (לא מורכבות) ולכן הוא אוסר רק קרשים העשויים מקשה אחת (ללא הרכבות) ושרוחבן עולה על ארבעה טפחים.

באופן דומה, הרשב"א דן בשאלה האם מותר להשתמש בלוח סרוג בצורה של שתי וערב עבור סכך, שמורכב מקורות עץ דקות שמוחזקות יחד במסמרי מתכת. הוא מספר כי לפי אחד מרבותיו (לא מציין את שמו) דבר זה אסור משום גזירת תקרה. הוא מגיע למסקנה כי נושא זה נתון למחלוקת ואין לבקר אדם שכן עושה שימוש בלוחות סרוגים מעין אלו: "הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן (שו"ת הרשב"א א, ריג). למרות שקשה להבין מהי עמדת הרשב"א בפועל, המגן אברהם פוסק כי רצועות עץ צרות שמחוברות זו לזו ובכך יוצרות קשר עץ שרוחבו עולה על ארבעה טפחים יהיו פסולות מלשמש כסכך (מגן אברהם תרלב, א). החיי אדם שואל גם כן האם יש לאסור את השימוש בקרש 'סרוג' גם במצב שבו רק מניחים עליו את הסכך. הוא מגיע למסקנה שאין לבקר את מי שפוסקים לקולא כיוון שהוא לא השתמש בקרשים סרוגים אלו עבור הסכך בעצמו אלא רק הניח עליהם את הסכך (חיי אדם קמו, לא).

למרות שהשולחן ערוך לא מתייחס למקרה הספציפי הזה, נראה כי אין היתר להשתמש בקרשים סרוגים עבור סכך אם רוחבם עולה על ארבעה טפחים. דיון זה רלוונטי לשימוש במחצלות עבור סכך וכפי שעוד נראה לקמן.

 

שימוש במחצלות קנים עבור סכך

המשנה מביאה מחלוקת בנוגע לשאלה האם מותר לעשות שימוש במחצלות קנים עבור סכך:

מחצלת קנים גדולה – עשאה לשכיבה, מקבלת טומאה ואין מסככין בה. סיכוך – מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. רבי אליעזר אומר: אחת קטנה ואחת גדולה, עשאה לשכיבה – מקבלת טומאה ואין מסככין בה. לסיכוך – מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. (סוכה יט ע"ב)

הגמרא מסבירה את פשר המחלוקת:

אלא אמר רב פפא: בקטנה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לשכיבה. כי פליגי - בגדולה. תנא קמא סבר: סתם גדולה לסיכוך, ורבי אליעזר סבר: סתם גדולה נמי לשכיבה. ומאי עשאה לשכיבה דקאמר - הכי קאמר: סתם עשייתה נמי לשכיבה, עד דעביד לסיכוך. . (סוכה כ ע"א)

במילים אחרות, למרות ששני התנאים מסכימים כי מחצלת קטנה מיועדת בדרך כלל לשכיבה ולכן היא מקבלת טומאה, הם חולקים בנוגע לשאלה האם ניתן להניח אותה הנחה במקרה של מחצלת גדולה (ר' אליעזר), או שמא אפשר להניח כי מחצלת גדולה נעשית בדרך כלל לכיסוי (תנא קמא) ולכן היא איננה מקבלת טומאה. ההלכה נפסקה בהתאם לדעת של תנא קמא.

מי מבין הפוסקים מכריע בשאלה האם יש להניח שמחצלת מיועדת ביסודה לשכיבה או לכיסוי? הרא"ש מצטט את ר' ישעיה די טיראני, מחבר התוספות רי"ד, שכותב את הדברים הבאים:

כתב הרב ר' ישעיה מטראני: אלו המחצלאות שמוכרים התגרים [הסוחרים], וסתמא לאו לשכיבה עבידי, שהן ממלאין אותן צמר וגם עושין מהן מחיצות, הלכך לאו בתר עשייתם אזלינן שהאומן אינו עושה אותן אלא למכרן למי שצריך להן כל אחד ואחד לפי צורכו. ואם כן – אין לילך אלא אחר קנייתה, שאם קנאו אדם לשכיבה מקבלת טומאה. ואם קנאו לצורך דבר אחר – אינה מקבלת טומאה. ואם כן, אדם יכול לקנות מחצלת חדשה לשם סוכה ולסכך בה...

הרא"ש חולק:

ולא מיסתבר לי, אלא בתר מנהג אנשי המקום אזלינן כדקאמר: לא נחלקו ר' דוסא וחכמים על מחצלת אושא שהן טמאות. הלכך, במקום שנהגו לשכב עליהןה– אפילו אמר לאומן לתקנו לו לסיכוך –האין מסככין בה. (רא"ש סוכה א, לו)

בעוד שהשולחן ערוך סובר שיש ללכת אחר כוונת האומן (שולחן ערוך תרכט, ו), הרמ"א סובר כדעת הרא"ש, לפיו דין המחצלת נקבע בהתאם למנהג אנשי המקום (רמ"א שם).

השאלה האם מותר להשתמש במחצלות שנרכשו בשווקים ציבוריים עבור סכך העסיקה פוסקים רבים במשך הדורות (ראו ביאור הלכה שם). המשנה ברורה פוסק כי באזורו רוב המחצלות נועדו לשכיבה ולכן לא יהיה ניתן להשתמש בהם לסכך (משנה ברורה שם יח).

כיום, וודאי אין היתר להשתמש במחצלות שנועדו לשכיבה עבור סכך, או אפילו בתריסים ונציאנים, כיוון שהם מקבלים טומאה גם לאחר שלא נעשה בהם עוד שימוש לתכליתם המקורית (אגרות משה אורח חיים א, קעז), אך מותר להשתמש במחצלות שמיוצרות מקנים, או אפילו בחתיכות עץ צרות שנמכרות כדי להשתמש בהן לסכך.

למרות זאת, הפוסקים מעלים שתי סוגיות שנוגעות לשימוש במחצלת לסכך: ראשית, אין לערב מחצלות שעשויות מקנים של במבוק או רצועות עץ עם חומרים אחרים שמקבלים טומאה או מחוברים לקרקע, שהרי אין להשתמש בחומרים אלו כסכך. עדיף לקשור את הקנים יחד בעזרת סיבי עץ, פשתן או חומרים טבעיים אחרים שלא עברו עיבוד. חלק מהפוסקים אף מתירים להשתמש בסיבים מעובדים שעשויים מגידולי קרקע כיוון שהאיסור להשתמש בהם לסכך הוא מדרבנן בלבד.[3]

סוגיה שנייה שעולה בפוסקים בהקשר של שימוש במחצלות עבור סכך היא החשש כי מחצלות במבוק מפירות את גזירת תקרה שקבעו חכמים. ר' בנימין זילבר (1917-2008) מצטט את הרב יוסף שלום אלישיב (1910-2012) שאוסר את השימוש במחצלות אלו כיוון שהקנים או רצועות העץ מהודקים יחד בצורה חזקה כך שמדובר בהפרה של גזירת תקרה שלפיה אין להשתמש לסכך בקרשים שרוחבם עולה על ארבעה טפחים. הוא מוצא לכך תקדים בדברי הרשב"א שהבאנו לעיל שלפיו יש פוסקים שאסרו להשתמש בקרשים צרים הממוסמרים האחד לשני כדי שרוחבם יעלה על ארבעה טפחים (שו"ת אז נדברו ב, סו). הרב אליעזר יהודה וולדנברג פוסק בהתאם (ציץ אליעזר י, כט).

למרות זאת, רוב הפוסקים לא מסכימים לדעה זו ומתירים את השימוש במחצלות שמיוצרות ונמכרות כדי לשמש כסכך.[4] יש הטוענים שמחצלות אלו דקות וגמישות ולכן הן אינן דומות לקרשים עליהם דיבר הרשב"א. פוסקים אחרים מציינים כי מחצלות אלה מיוצרות בדרך כלל מקני במבוק ולא מקרשי עץ ולכן אין להכליל אותן בתקנת גזירת תקרה.

 

ההשפעה של מרווחים וסכך פסול על הסוכה

קודם לכן עסקנו בהלכות הנוגעות הן לסכך פסול והן למרווחים שישנם בסכך עצמו. הגמרא דנה בשאלה באיזו מידה סכך פסול או מרווח אווירי משפיעים על כשרות הסוכה, והאם מותר או אסור לאכול בסוכה שכזו וכן לישון בה.

כבר למדנו כי אם יש סכך פסול באחד מצדדי הסוכה ורוחב הסכך קטן מארבע אמות, יהיה מותר להחיל את עיקרון דופן עקומה ולכן הסוכה תהיה כשרה. אמנם, כאשר רוחב הסכך הפסול גדול מארבע אמות (מצד הסוכה), הסוכה תהיה פסולה. מה בנוגע למצב שבו הסכך הפסול נמצא באמצע הסוכה? הגמרא מביאה מחלוקת בין רב לשמואל:

בסורא אמרי להא שמעתא בהאי לישנא. בנהרדעא מתנו, אמר רב יהודה אמר שמואל: סכך פסול, באמצע - פוסל בארבעה, מן הצד - פוסל בארבע אמות. ורב אמר: בין מן הצד בין באמצע בארבע אמות. (סוכה יז ע"ב)

רוב הראשונים, לרבות הרי"ף (סוכה ח ע"ב), הרמב"ם (הלכות סוכה ה, יד), הרא"ש (סוכה א, לב) והר"ן (סוכה ח ע"ב) פוסקים כשמואל ופוסלים את הסוכה גם אם חלקו של הסכך הפסול הוא ברוחב ארבע טפחים בלבד.

אמנם, רק סכך פסול שפרוש לכל אורך הסוכה פוסל את הסוכה. יתר על כן, פסילה זו חלה רק במקרה שבו הסוכה בנויה משלוש מחיצות כשהסכך הפסול מתחיל מן המחיצה האמצעית, ומשתרע על פני הסוכה אל עבר הצד של הסוכה שבה אין מחיצה; במקרה שכזה, לאף אחד מצדדי הסוכה אין מספיק מחיצות כדי לגרום לסוכה להיות כשרה. אמנם, אם חתיכת סכך פסול מתפרשת לאורך סוכה שעשויה מארבע מחיצות, זה פשוט יגרום לכך שהסוכה תתחלק לשני חלקים, כשכל חלק מהווה סוכה כשרה לכשעצמו. דבר זה חל כל עוד נותר שלוש מחיצות שלמות של לפחות שבעה על שבעה טפחים.

בגמרא נאמר כי למרות שאסור לישון מתחת לרווח שיש בסכך, אפילו לאדם שרוחבו קטן משלושה טפחים, יהיה מותר לישון תחת סכך פסול שרוחבו קטן מארבעה על ארבעה טפחים (סוכה יט ע"א). רוב הראשונים, לרבות בעל המאור (סוכה ז ע"א), מתירים לישון תחת סכך פסול שרוחבו הוא פחות מארבעה על ארבעה טפחים. לעומת זאת, הראב"ד והריטב"א (סוכה יט ע"א) טוענים כי אפשר לישון רק מתחת לסכך פסול שרוחבו קטן משלושה על שלושה טפחים. השולחן ערוך אינו מביא את הבחנה זו (שולחן ערוך תרלב) והמשנה ברורה מצטט את אותם אחרונים שפוסקים כי עדיף לנהוג כפי הדעה המחמירה (משנה ברורה תרלב, ג).

בנוגע למרווח אוויר שקיים בסכך, במשנה נאמר כי: "הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים – פסולה" (סוכה יז ע"א). הגמרא דנה בשאלה האם עיקרון זה, שלפיו אין להתייחס למרווח של פחות משלושה טפחים חל בכל המקרים:

והני מילי מן הצד, אבל באמצע, פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר: יש לבוד באמצע, וחד אמר: אין לבוד באמצע. (סוכה יח ע"א)

הרמב"ם (הלכות סוכה ה, כ), הרא"ש (סוכה א, לג) והשולחן ערוך (תרלא) פוסקים כי עיקרון לבוד חל הן על מרווחים שנמצאים בצד הסכך והן על מרווחים שנמצאים באמצעו.

מרווח בסכך שונה מסכך פסול בכך שסכך פסול מהווה בעיה הלכתית רק אם רוחבו עולה על ארבעה טפחים. בנוסף לכך, בעוד שמותר לישון תחת סכך פסול שרוחבו קטן מארבעה או שלושה טפחים, הגמרא מלמדת כי אסור לישון מתחת לרווח בסכך אפילו אם הוא ברוחב של פחות משלושה טפחים (סוכה יט ע"א).

מהי משמעות איסור זה? ברור שאין בכוונת הגמרא לומר כי סכך הסוכה יהיה דומה עד כמה שאפשר לגג של בית בכך שלא יהיו בו חורים\ מרווחים כלל וכלל. יש ראשונים שמסבירים כי אסור לישון תחת רווח בסכך שגודלו קטן משלושה טפחים כיוון שרוחב זה זהה לגודל ראש של אדם ממוצע או רוב גופו.[5] לעומת זאת, יש החולקים על פסיקה זו ופוסקים כי אסור לישון מתחת למרווח כזה שמתפרש לאורכה של כל הסוכה (רא"ש סוכה א, לו; רבינו ירוחם תולדות אדם וחווה ח, א). הרמ"א מביא את שתי הדעות (רמ"א תרלב, ב); לכן, אין לישון מתחת למרווח שמתפרש לאורך כל הסוכה או מתחת למרווח שגודלו זהה לראש של אדם או רוב גופו.[6]

הגמרא מגיעה למסקנה כי בסוכה שגודלה עולה על שבעה על שבעה טפחים, חלק של סכך פסול לא מתחבר עם חלק פסול אחר בסכך, בעזרת רווח שיש בסכך, כדי לפסול את הסוכה (סוכה יז ע"א). הראשונים דנים בשאלה האם סכך פסול ברוחב של ארבעה טפחים שמתחלק באמצעות מרווח אווירי של פחות משלושה טפחים פוסל את הסוכה. למרות שאוויר שנמצא בין שני חלקים נפרדים של סכך פסול לא גורם לכך שהסוכה תיפסל, האם במקרה שכזה, כמו בסכך כשר, המרווח האווירי הזה מפריד בין שני החלקים של הסכך הפסול?[7] השאלה נותרה לעת עתה ללא תשובה (ביכורי יעקב תרלב, ט; משנה ברורה שם יט).

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג