דיני תרופות ומוצרי קוסמטיקה בפסח

מעמדן ההלכתי של תרופות ומוצרי קוסמטיקה בפסח הוא מקור לבלבול ולמחלוקות רבות. הרבה מהשאלות שנשאלות בכל שנה בנוגע לחמץ מתייחסות להיתר השימוש בתרופות ומוצרי טיפוח בפסח, כיוון שחלק מן התרופות וממוצרי הטיפוח השונים מכילים חמץ ממש או מרכיבים מסוימים של חמץ. בפרק זה נדון בשאלה האם מותר להשתמש במוצרים אלו במהלך חג הפסח.

 

תרופות בפסח

כשרותן של תרופות הוא נושא שרלוונטי גם לכל השנה כולה ולא רק לפסח. תרופות רבות מכילות מרכיבים לא כשרים שיכולים להיות מופקים הן ממקורות צמחיים והן מבעלי חיים שונים. תרופות נוזליות רבות מכילות גליצרין, שבדרך כלל מופק מחיות לא כשרות, וכן מג'לטין, שפוסקים רבים מתייחסים אליו כאל חומר גלם שאינו כשר. בנוסף לכך, תרופות וויטמינים רבים מכילים עמילן חיטה, גלוטן חיטה, תמצית מאלט או אבקות אחרות המכילות עמילנים שמופקים לעיתים קרובות מחיטה.

יש למעשה שתי שאלות שעלינו להתייחס אליהן בהקשר זה. ראשית, בהנחה כי התרופה אינה כשרה, האם בליעה של תרופה כזו נחשבת בכלל ל'אכילה'? שנית, האם תרופות מרות ובלתי ניתנות לאכילה אסורות בכלל?

תחילה, עלינו לציין כי אדם שסובל ממחלה מסכנת חיים יהיה חייב לקחת תרופה – לא משנה מה הן מרכיביה – כדי לשמור על חייו. פיקוח נפש גובר על כל האיסורים למעט עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולכן דיוננו רלוונטי רק למי שאיננו נמצא במצב מסכן חיים.

 

אכילה שלא כדרך אכילתן

תרופות בצורת גלולה בדרך כלל נבלעות בשלמותן ולא נלעסות או נאכלות באופן הרגיל. האם בליעת מזון לא כשר בצורה זאת תהיה בכל זאת אסורה? בתלמוד נאמר:

אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין שבתורה [כל איסורי האכילה שבתורה] אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן [לוקין עליהן רק כאשר צורכים אותם באופן הנורמלי והמקובל]. (פסחים כד ע"ב)

ר' אבהו פוסק שאדם עובר על איסור אכילה או הנאה ממאכלים אסורים כשנעשה בהם שימוש 'כדרכו', כלומר, באופן הרגיל והנפוץ. בהתבסס על עיקרון זה, הרמב"ם פוסק כי אדם חולה שאינו סובל ממחלה מסכנת חיים יהיה רשאי לבלוע חומר אסור למאכל בצורה כזו שלא מסיבה לו הנאה (שלא כדרך הנאתן). השולחן ערוך פוסק בהתאם (שולחן ערוך יורה דעה קנג, ג). אם כך, נצטרך כעת לקבוע האם בליעת גלולה או קפסולה נחשבת ל'אכילה כדרך הנאתן' או ש'לא כדרך הנאתן'.

אמנם, ר' יחזקאל לנדאו בספרו הנודע ביהודה חולק על עמדת הרמב"ם. הוא מביא ציטוט מהגמרא שנאמר בה "אמר רבא: בלע מצה יצא [ידי חובת אכילת מצה בליל פסח]" (פסחים קטו ע"ב). הנודע ביהודה טוען כי כיוון שאדם יכול לצאת ידי חובת אכילת מצה על ידי בליעה בלבד, אז נהיה חייבים לומר כי בליעה בלבד אכן נחשבת ל'כדרך הנאתן'. בעקבות כך, בליעת גלולה או קפסולה המכילה מרכיבים לא כשרים לא תהיה שונה מצריכת מאכלים לא כשרים באופן הרגיל (נודע ביהודה קמא יורה דעה לה). אמנם, ר' שלמה זלמן אויערבך חולק על כך. הוא טוען כי כיוון שבליעת אוכל, אפילו ללא לעיסה, יכולה להיחשב 'כדרך אכילתן', בליעת גלולה או קפסולה שלא מוגדרים כמאכל לא תיחשב ל'כדרך הנאתן' ולכן יהיה מותר לאדם חולה ליטול תרופות כאלו.[1]

רוב הפוסקים מסכימים עם דעתו של הרב אויערבך ולכן אדם חולה יהיה רשאי ליטול גלולה או קפסולה שמכילות מרכיבים לא כשרים. נימוק זה לא חל במקרה של אדם הסובל מ'מיחוש בעלמא' (כאב מזערי).

 

נפסל מאכילת כלב: תרופות שאינן ראויות לאכילה

תרופות שמכילות מרכיבים שאינם כשרים ושאינם ראויים למאכל אדם צריכות להיות מותרות מסיבה נוספת, המבוססת על העיקרון התלמודי הידוע:

דתניא: "לא תאכלו כל נבלה; לגר אשר בשעריך" – כל הראויה לגר קרויה נבילה, שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה. (עבודה זרה סז ע"ב-סח ע"א)

מפסקה זו עולה כי מוצרי מאכל שאינם ראויים למאכל אדם אינם אסורים. אמנם, למדנו לעיל בנוגע לפסח, כי כל עוד המאכל ראוי להיאכל על ידי כלב, יש לשרפו (פסחים כא ע"ב). עם זאת, מהרגע שבו מאכל נהפך להיות לא ראוי אף לאכילת כלב הוא יהיה מותר (שם. ראו גם תוספות שם ד"ה חרכו). כפי שהבאנו לעיל, ישנם ראשונים כדוגמת הר"ן הטוענים שיהיה ניתן להחזיק ולאכול חמץ שרוף זה (ריטב"א שם; ר"ן על הרי"ף פסחים ה ע"ב). יחד עם זאת, הרא"ש, שמובא בט"ז, אוסר לאכול חמץ מאוס ולכן מעמדו של החמץ הנ"ל 'הועלה' ומדרבנן הוא נחשב כראוי למאכל (ט"ז תמב, ח).

הפוסקים דנים בשאלה האם עיקרון 'אחשביה' שדנו קודם לכן חל ביחס לתרופות. ר' אריה לייב גינזבורג כותב בספרו שאגת אריה את הדברים הבאים:

ומסתברא לי דאוכלין ומשקין שאינן ראויין – אפילו לרפואה אסור, דכיוון דאכלן – אחשבינהו [הסטטוס שלו משתנה]. וכהאי גוונא כתב הרא"ש... הרי אף על גב דנפסל מאכילת כלב ועפרא בעלמא הוא – אפילו הכי אסור. (שו"ת שאגת אריה עה)

השאגת אריה מיישם את עקרון 'אחשביה' על תרופות ולכן הוא למעשה אוסר לצרוך גם תרופות שאינן ראויות להיאכל באופן הרגיל. אמנם, כמעט כל הפסוקים בדורות האחרונים, כולל החזון איש (אורח חיים קטז, ח), יד אברהם (יורה דעה פד, יז), ר' משה פיינשטיין (אגרות משה אורח חיים ב, צב), הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת ב, ס) ור' אליעזר וולדנברג (ציץ אליעזר י, כה) פוסקים כי עקרון 'אחשביה' לא חל על תרופות.

יש המסבירים כי 'אחשביה' לא חל כשכוונתו של האדם היא להפיק את התועלת הרפואית של חומר הגלם הנתון. חלקם (החזון איש למשל) מוסיפים ואומרים כי עקרון 'אחשביה' לא חל במקרה של תערובת חמץ אלא רק במקרה של חתיכת חמץ שנפגמה.

הפוסקים שצוטטו לעיל יוצאים מנקודת הנחה כי גלולות וקפסולות נחשבים כלא ראויים למאכל אדם, אך ר' שלמה זלמן אויערבך מאתגר את הנחות אלה בתשובה שכתב לרב חיים פנחס שיינברג (מנחת שלמה א, יז). הוא מציין כי הרמב"ם פוסק שאף שעוות אוזניים, נזלת ומי רגלים נחשבים כתולדות המים ולכן נחשבים כמשקים רגילים שאדם יכול לצרוך אותם (הלכות טומאת אוכלין י, ב). עם זאת, בתשובתו המקורית הוא מעיר שכי גם הוא אינו יודע מדוע רבים כל כך מחמירים בנוגע לסוגייה זו (מוריה עה).

פוסקים רבים, כולל הרב משה פיינשטיין, מבחינים בין גלולות וקפסולות חסרות טעם ובין נוזלים או כדורי לעיסה\ מציצה שמכילים חמץ (כמובן, כשחומרים אלו משמשים כתרופות בלבד ולא לדברים אחרים). לטענתם, בעקבות אופני הייצור של התרופות בדורות האחרונים, השימוש בתרופות בעלות טעמים מהנים יהיה אסור לפי כל הדעות.

לדעת פוסקים אחרים, למרות שלתרופות נוזליות ותרופות מציצה\לעיסה יש טעם מהנה, הן בהחלט לא נחשבות כ'מאכל' –גם בגלל הטעם שלהן וגם מכיוון שאם נוטלים כמות גדולה יותר מהמומלצת הן עלולות לגרם נזקים לנוטל אותן.

יש פוסקים שמבחינים גם בין גלולות של תרופות ובין גלולות של תוספי מזון וויטמינים אחרים. לטענתם, נטילת וויטמינים ותוספי מזון עשויה להיחשב כ'דרך אכילתן' ולכן יש להחיל במקרה זה את עקרון 'אחשביה'. אמנם, הרב צבי שכטר חולק. הוא איננו רואה סיבה להבחין בין כדורים שניטלים בעקבות סיבות רפואיות ובין כדורים המוגדרים כתוספי מזון; כיוון ששני הסוגים אינם ברי אכילה, שניהם צריכים להיות מותרים.[2]

במהלך העשורים האחרונים, צרכני הכשרות התרגלו לקבל רשימות שנתיות שבהן כתוב אילו תרופות מכילות חמץ ואילו תרופות לא. רשימות אלה בהחלט חיוניות בכל הנוגע לקביעה אילו נוזלים רפואיים, כדורי מציצה\לעיסה וויטמינים מכילים חמץ ואילו לא. אמנם, ישנם אנשים שמקפידים על כך כי גם גלולות וקפסולות תרופתיות רגילות לא יכילו חמץ, למרות העובדה כי מותר לצרוך אותן כפי שהתבאר לעיל.

אכן, הרב וולדנברג כותב את הדברים הבאים:

ובהיות כן בתרופות וכמוסות כאלה שמעורבין בדברים שאינן ראויים לאכילת אדם כנ"ל בחזון איש יש שפיר להתיר לבולען בפסח לרפואה וכנ"ל, ורק משום ישראל קדושים הם יש לחזר לכתחילה אחרי כל הדרכים שלא יהא בהם כל תערובות חמץ שהן. (ציץ אליעזר י, כה, כ)

אף על פי כן, בפסוקים הועלה חשש כי חלק מהאנשים יחמירו שלא לצורך ולכן יפסיקו להשתמש בתרופות הרגילות שלהם במהלך חג הפסח כתוצאה מהחמרה זו. אכן, כל מי שנוטל אנטיביוטיקה בעקבות לחץ דם גבוה, מחלות לב, סוכרת, הפרעות בכליות, התקפי אפילפסיה, בעיות בקרישת הדם, נשים בהיריון הסובלות מרעלת היריון או כאלה שיש להן צירים פעילים ואפילו אדם הסובל מדיכאון חמור – יהיו חייבים להמשיך וליטול את תרופותיהם בפסח. אדם מבוגר עם שפעת או תינוק עם חום חייבים גם הם לקחת תרופה ללא תלות במרכיביה.

לאחרונה, מספר ארגוני כשרות גדולים כדוגמת ה–OU[3] ומועצת הרבנים של שיקגו CRC[4] דחו את השימוש ברשימות כאלו ופסקו שמותר ליטול בפסח את כל סוגי הכדורים לבליעה שקיימים בשוק. למרות שאנשים שמקפידים יותר יכולים להחמיר בעניין זה, נראה כי הפסיקה לציבור הרחב צריכה להתיר את כל סוגי התרופות שמגיעות בצורה של גלולות או קפסולות.

 

קוסמטיקה בפסח

מוצרי קוסמטיקה הם מקור נוסף לבלבול בכל הנוגע להלכות חג הפסח. האם יהיה אסור להשתמש במוצרי קוסמטיקה המכילים חמץ במהלך חג הפסח? מוצרי הקוסמטיקה שאנו מדברים עליהם הם קרמים, אבקות, שפתונים, בשמים, דיאודורנטים הבאים בצורה של נוזל\שפופרת סטיק\ ספריי\ גלגלת עם נוזל למריחה, קרמים לגילוח, צלליות, איילנרים וסומק.

כפי שציינו לעיל לגבי תרופות, שאלת ה'כשרות' של מוצרים אלו רלוונטית לכל ימות השנה כולה. לכן, נדון קודם כל בשאלה הרחבה יותר – האם בכלל מותר להשתמש במוצרי קוסמטיקה שאינם כשרים. לאחר מכן נשאל האם נכון להסתכל על מוצרי הקוסמטיקה השונים כחמץ או שמא החמץ שנמצא בהם כבר נפגם עד כדי כך שהוא איננו ראוי למאכל כלב.

ניתן להשתמש במוצרי הקוסמטיקה שהוזכרו לעיל בשתי דרכים: באזור הפה או באופן מקומי על אחד מחלקי הגוף. יהיה אסור לאכול חומרים שאינם כשרים ושעדיין ברי אכילה – גם אם זה אומר רק להניח אותם בתוך הפה מתוך כוונה לירוק אותם החוצה בסיום השימוש (רמ"א יורה דעה קח, ה).

האם מותר למרוח חומרים שאינם כשרים על העור? מהגמרא עולה כי קיימים זמנים שבהם פעולת הסיכה (התמרחות בשמנים או חומרים אחרים) שווה מבחינה הלכתית לפעולת השתייה. דוגמא לכך – יום הכיפורים:

מנין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר: "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (שבת פו ע"א, הציטוט מתהלים קט, יט).

במקום אחר מלמדת הגמרא כי משיחה בשמן שהופק מפירות תרומה נחשבת לשתייה של שמן שאף הוא הופק מפירות תרומה (נידה לב ע"א). לפיכך, בנוגע להלכות מסוימות, ניתן להתייחס למשיחה בשמן כצורה של 'אכילה', דהיינו – אופן של צריכה. הראשונים דנים בשאלה האם עקרון זה של 'סיכה כשתייה' חל גם במקרה של איסורים אחרים. שאלה זו רלוונטית לנו, כיוון שסבונים מיוצרים בדרך כלל משומנים ומלחים של בעלי חיים שאינם כשרים.

רבינו תם פוסק כי סיכה דומה לשתייה רק בנוגע להלכות יום הכיפורים, תרומה ואיסורי הנאה נוספים. אמנם, יהיה ניתן למרוח על גבי העור מאכלים אסורים (תוספות נידה לב ע"א ד"ה וכשמן; תוספות יומא עז ע"ב ד"ה דתנן). יש ראשונים שפוסקים כי אסור למרוח את הקרמים והשמנים האלו לשם הנאה; עם זאת, הדבר יהיה מותר במקרה שבו השימוש בחומרים הללו נעשה מסיבות רפואיות (למשל, ראו ספר התרומה רלח).

תוך כדי דיון על שימוש בסבון בשבת, משתמע מדברי הרמ"א כי יהיה ניתן להשתמש בשומן מן החי כסבון במהלך ימות השבוע (רמ"א שכו, י). אמנם, הגר"א מצדד בעמדות המחמירות יותר שאוסרות להתמרח בחומרים שאינם כשרים (ביאור הגר"א ד"ה בשאר חלב). הביאור הלכה מציין כי המנהג המקובל הוא להתיר להשתמש בסבונים שעשויים מחיות שאינן כשרות אך אם יש בהישג יד סבון כשר, יהיה עדיף להשתמש דווקא בסבון זה (ביאור הגר"א שכו, י, ד"ה בשאר חלב).

בזמננו סבון גוף ושמפו אינם ראויים לצריכה. ערוך השולחן כותב כי דיון זה לא חל במקרה של סבונים שאינם ברי אכילה. בנוסף לכך, הוא מציין כי המנהג המקובל בכל רחבי העולם הינו להשתמש בסבונים שמכילים מרכיבים שאינם כשרים (ערוך השולחן יורה דעה קיז, כט). הרב עובדיה יוסף מקבל את הבחנה זו ופוסק כי יהיה ניתן להשתמש בכל סוג סבון שהוא, גם אם הוא מכיל מרכיבים שאינם כשרים (יחווה דעת ד, מג).

בהנחה כי איננו חוששים עוד ל'סיכה כשתייה' וכי אכן ניתן להשתמש בתנאים מסוימים במוצרים המכילים מרכיבים שאינם כשרים, נצטרך להכריע האם מוצרי קוסמטיקה ייחשבו כחמץ כך שיהיה אסור להחזיק אותם במהלך חג הפסח ולהפיק מהם תועלת (הנאה).

מוצרי קוסמטיקה רבים מכילים אלכוהול. אלכוהול איזופרופיל מיוצר מנפט, אך אלכוהול אתנול מיוצר מתסיסה של עמילן, סוכר ופחמימות מסוגים שונים. ניתן לייצר אלכוהול אתנול מדגנים, שיגרמו לו להיחשב כחמץ, מתירס או מחומרים אחרים. בנוסף לכך, חלק מן המוצרים מכילים מרכיבים שביסודם עשויים מחיטה.

כדי להבחין בין אלכוהול שמיועד לצריכה של בני אדם, שבדרך כלל מיוצר תחת תהליכי פיקוח והשגחה קפדניים למדי, ובין אלכוהול באיכות נמוכה שממנו מייצרים מוצרי קוסמטיקה וכן חומרי ניקוי שונים, כל סוגי האלכוהול שלא מיועדים לצריכה על ידי בני אדם עוברים תהליך של הוספת רעלנים שהופכים אותו ללא ראוי לצריכה ואף לרעיל. תהליך זה אינו משנה את המבנה הכימי של האלכוהול והתרכובת החדשה יכולה לחזור למצבה הראשוני, אם כי לעיתים קרובות עושים שימוש בתוספים כאלו ואחרים כדי למנוע את חזרת התרכובת למצבה הקודם.

לכאורה, יש לראות באתנול מפוגל (האלכוהול מהסוג הירוד שעבר תהליך של פירוק והרכבה) ככזה שלא ראוי למאכל כלב ולכן מוצרים המכילים את מרכיב זה צריכים להיות מותרים לשימוש והחזקה במהלך הפסח. אמנם, הפוסקים מעלים מספר חששות בנוגע להיתר זה. יש פוסקים שעומדים על כך כי אתנול מפוגל עדיין ראוי למאכל אדם. לדוגמא, הרב משה פיינשטיין כותב כי יש כאלה שאכן שותים את אלכוהול מסוג זה, כשהם מוסיפים לו מספר מועט של מרכיבים המשנים במעט את הרכבו (אגרות משה, אורח חיים ג, סב). אכן, רוב סוגי האלכוהול שעושים בהם שימוש במוצרי קוסמטיקה אינם 'מפוגלים' לחלוטין אלא באופן חלקי ולכן הם מסוכנים פחות. בשנים האחרונות, בתי כלא דיווחו כי אסירים שותים כמויות משמעותיות של חומרי חיטוי לידיים על מנת להשתכר. אחרים מציעים כי כיוון שתהליך הפיגול יכול 'לחזור לאחור', החמץ עצמו לא השתנה באופן כימיקלי וממילא האלכוהול בעצמו נחשב ככזה שראוי למאכל כלב. הרב צבי פסח פרנק מצטט את הדברי אליהו – שפוסק כי כיוון שאפשר לשחזר את מצבו הראשוני של האלכוהול, לא נחשיב את האלכוהול המפוגל, אפילו באופן זמני, ככזה שלא ראוי למאכל – ואת עצי הלבנון שפוסק לקולא. הרב פרנק מגיע למסקנה כי אין להשתמש באתנול מפוגל כחומר בערה לבישול וצלייה במהלך הפסח (מקראי קודש, פסח נד).

ר' חיים אלעזר שפירא, הרבי ממונקאטש, דוחה את שתי הסיבות דלעיל ופוסק כי אלכוהול מפוגל ביסודו יהיה מותר לשימוש. עם זאת, הוא מודה כי המנהג הנפוץ הוא שלא להשתמש באלכוהול מסוג זה. הרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף מועדים עמ' 360) גם מתיר את השימוש בכל סוגי האלכוהול המפוגלים במהלך חג הפסח.

ראוי לציין כי נעשה שימוש בכל עמילן או סוכר שנמצא בהישג יד במדינה מסוימת על מנת לייצר אתנול. באמריקה למשל תירס הוא המקור העיקרי לאתנול. בברזיל, האתנול בדרך כלל מיוצר מקני סוכר. באירופה אנו יוצאים מנקודת הנחה שבערך כחצי מהאתנול מיוצר מחמץ. לפיכך, 'כשרות' מוצרי הקוסמטיקה בכל הנוגע לחג הפסח תהיה בהתאם לארץ הייצור של המוצר הרלוונטי.

למרות כי הטיעון להתיר שימוש בבשמים ותרסיסים שלאחר הגילוח (אפטר שייב) שמכילים אלכוהול מפוגל, נראה די משכנע, במיוחד לאור העובדה שהרבה (אם לא רוב) האלכוהול המפוגל שמיוצר כיום לא נעשה מחמץ, רבים עדיין נוהגים למכור את המוצרים הללו לפני פסח.

ר' שמעון איידר פוסק כי יש לחשוש מהימצאות של אלכוהול מפוגל שנמצא בנוזלים שונים כדוגמת בשמים, קולונים, אפטר שייב, מי פה, דיאודורנט נוזלי, ספריי ורול-און. אמנם, קרמים וחומרים אחרים שמכילים אלכוהול מפוגל כדוגמת משחות, אבקות, לק, מסיר לק, קרמי ידיים, צבע נעליים וצבע רגיל יהיו מותרים לשימוש. בנוסף לכך, אבקות ומוצרי קוסמטיקה אחרים כגון דיאודורנט סטיק, צלליות עיניים, איילנרים, מסקרה, סומק ושפתון\אודם אינם נחשבים כראויים למאכל ולכן השימוש בהם יהיה מותר (הלכות פסח, עמ' 25-26).

ר' משה פיינשטיין כותב כי כל סוגי הסבונים לניקוי כלים אינם ברי אכילה ולכן יהיה מותר להשתמש בהם בכל ימות השנה גם אם הם מכילים מרכיבים שאינם כשרים (אגרות משה יורה דעה ב, ל). אמנם, הרב איידר כותב כי בפסח יש להשתמש רק בסבון כלים שיש עליו חותמת כשרות ספציפית של חג הפסח (הלכות פסח, עמ' 25-26).

בנוגע למשחת שיניים, שפתון ומי פה דרוש דיון נפרד, כיוון שקיימת אפשרות כי הם לא נפסלים מלהיות ראויים למאכל כלב, וכן בגלל שהשימוש שנעשה בהם הוא בתוך או בסמוך לחלל הפה.

הרב צבי פסח פרנק (הר צבי יורה דעה צה), הרב סולובייצ'יק והרב משה פיינשטיין (הלכות פסח, עמ' 27 הערה 108), מניחים כי משחת שיניים אינה ראויה למאכל ולכן אין לחשוש כי המשחה מכילה מרכיבים אסורים. כתוצאה מכך, המנהג הנפוץ הוא שלא לדרוש כשרות במשחות השיניים במהלך השנה, למרות העובדה כי רוב המשחות מכילות מרכיבים שאינם כשרים. אף על פי כן, הרב פיינשטיין פוסק כי למרות שמשחות שיניים אינן ראויות למאכל וכי עיקרון 'אחשביה' לא חל גם במקרה שבו אדם בלע בשוגג ממשחת השיניים שברשותו, בפסח יש לנסות ולהשיג משחת שיניים שאין בה כל חשש חמץ (שם).

ישנם פוסקים אחרים שעומדים על כך כי משחות שיניים, ובמיוחד משחות בעלות טעם, אכן נחשבות כראויות למאכל. לכן, גם במהלך השנה יש לרכוש משחות שיניים שאינן מכילות מרכיבים שאינם כשרים. בנוסף לכך, יש כאלה שמהססים יותר בכל הנוגע להכנסת מרכיבים שאינם כשרים לתוך חלל הפה – גם כאלה שכבר לא ראויים למאכל. נוהגים להשתמש בשפופרת חדשה של משחת שיניים וכן במברשת חדשה מחשש שנותרו שאריות של חמץ על גבי הפיה של שפופרת המשחה הישנה או על שערות המברשת המשומשת.

הרב איידר כולל גם את מי הפה בין הנוזלים שמכילים לעיתים אלכוהול מפוגל, שכפי שהובא לעיל הינו אסור לשימוש במהלך חג הפסח לפי דעתו (שם, עמ' 26). אמנם, הפסקי תשובות מניח כי כל סוג של חמץ שמצוי במי פה אינו ראוי למאכל ולכן יהיה ניתן להשתמש בפסח גם במי פה שאין להם חותמת כשרות (פסקי תשובות תמב, י). הרב הרשל שכטר גם כותב כי מי פה ומשחת שיניים אינם ראויים למאכל ולכן מותרים לשימוש (האיגוד האורתודכסי – OU – דף הכשרות יב, ב).

הפוסקים חלוקים ביניהם בכל הנוגע לשימוש בשפתון. הרב איידר מניח כי השפתון לא נחשב כראוי למאכל, למרות שהוא ממליץ להשתמש בשפתונים חדשים שלא נעשה בהם שימוש קודם החג ומזהיר מפני השימוש בשפתונים בעלי טעם. אחרים עומדים על כך כי יש להשתמש אך ורק בשפתונים שאין בהם חמץ כלל.

לסיכום: כל סוגי הסומק, סבוני הגוף, הקרמים, הצלליות, האיילנרים, אבקות הפנים, אבקות הרגליים, הדיו, המשחות, המסקרה, הלק, שמני הגוף, הצבע, השמפו ודיאודורנט הסטיק יהיו מותרים לשימוש בפסח. גם אם הם מכילים חמץ הם בהחלט בגדר 'נפסל מאכילת כלב'. רבים רגילים שלא להשתמש בדיאודורנט נוזלי, ספריי לשיער, בשמים, קולגנים ומשחות גילוח שמכילים אלכוהול מפוגל [שמופיע בתגיות המוצרים תחת השם 'Alcohol', 'SD' (special denatured) או SDA (special denatured alcohol)]. השימוש בליפסטיק, מי פה ומשחות שיניים שאינם בעלי חותמות כשרות לפסח הוא גם נושא השנוי במחלוקת ויש כאלה הנמנעים מלעשות בהם שימוש במהלך הפסח.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב