הגדרת חמץ | תערובת חמץ ושרויה

בפרק זה נדון במעמדה של תערובת שמכילה חמץ, האם יש לחשוש לכשרות ביצים וחלב בפסח וכן במנהג להימנע מאכילת שרויה.

החומרות המיוחדות שקיימות בנוגע לחמץ, שבאות לידי ביטוי במיוחד בהלכות תערובת חמץ, מדגישות עוד יותר את הצורך להיבדל בפסח מכל סוגי החמץ שישנם.

 

תערובת חמץ: איסור משהו

באופן כללי, כשמאכל אסור מתערבב עם מאכל מותר באופן כזה שבו הם מתערבבים האחד בשני לחלוטין ('לח בלח'), התערובת נאסרת, אלא אם כן המאכל האסור בטל ביחס של אחד לשישים במאכל השני (חולין צז ע"ב). אמנם, בנוגע לחמץ הגמרא מצטטת את רב שכותב כי כאשר חמץ מתערבב יחד עם מאכל מותר בפסח, כל התערובת נאסרת ללא תלות בגודל החמץ:

אמר רב: חמץ, בזמנו [במהלך הפסח] – בין [אם הוא מעורב] במינו בין שלא במינו – אסור; שלא בזמנו, [אם נתערב] במינו – אסור; [אם נתערב] שלא במינו – מותר. במאי עסקינן? ... ב[מקרה שנתערב רק] משהו [חמץ, דהיינו – כמות קטנה שאין בה כדי לתת טעם בתערובת].

הראשונים שואלים מדוע הלכות חמץ, לפי שיטת רב, חמורות יותר מאלה של תערובות רגילות – עד כדי כך שתערובות של מאכלים שונים (שבדרך כלל בטלים בשישים) לא מתבטלת כלל במקרה של חמץ.  

רש"י מציע כי חז"ל החילו את חומרות אלו רק בנוגע לחמץ ולא במקרה של מאכלות אסורות נוספות שהעונש על אכילתן הינו 'כרת' כדוגמת חלב (שומן שנאסר לאכילה) ודם, כיוון שבמקרים אלה 'בדילי מיניה' [רגילים להיבדל מהם במהלך כל השנה כולה], אבל חמץ לא 'בדילי מיניה' [לא רגיל לפרוש ממנו] כיוון שאוכלים אותו כל ימות השנה' (רש"י פסחים כט ע"ב ד"ה שלא).[1]

הרמב"ם מציע הסבר שונה וטוען כי חמץ איננו סוג מאכל ש'בטל' כיוון שזהו דבר ש'יש לו מתירין' – מאכל שאסור אך רק באופן זמני ושלבסוף יותר. בגמרא נאמר כי מאכלות לא כשרים שלבסוף יותרו כדוגמת 'חדש' (היבול החדש שנאסר עד לאחר היום הראשון של פסח) לא יכולים להתבטל בתערובת (ביצה ג ע"ב). יש המסבירים כי הסיבה לחומרה היא כי אין לסמוך על 'ביטול' כל עוד אפשר לחכות עד לזמן שבו המאכל האסור יותר. לכן, במקרה שלנו, כיוון שאפשר לחכות עד לאחר פסח על מנת לאכול את החמץ אין הצדקה להסתמך על דין 'ביטול'.[2]

האחרונים מציעים מספר נפקא מינות בין שיטת רש"י שמייחס את חומרה זו לחומרת החמץ ובין שיטת הרמב"ם המגדיר את החמץ כ'דבר שיש לו מתירין'. למשל, חמץ נאסר לחלוטין בערב פסח משעות הצהרים ועד צאת הכוכבים על אף כי בזמן זה מי שאוכל אותו איננו מתחייב בכרת. השולחן ערוך פוסק כי אם חמץ מצוי בתוך תערובת בערב פסח, ואפילו לאחר השעה השישית, החמץ עדיין בטל בשישים (שולחן ערוך תמז, ב). המשנה ברורה מסביר כי כיוון שהאיסור בערב פסח חמור פחות מאיסור החמץ שבמהלך הפסח עדיין יהיה ניתן לבטלו (משנה ברורה שם טו). קולא זו תחול בפועל רק לפי שיטת רש"י; אם חמץ לא בטל בגלל אופיו הזמני של האיסור, כפי שהרמב"ם טוען, אז אי-ביטולו של החמץ יחול גם בערב פסח.

באופן דומה, השולחן ערוך מציע כי 'חמץ נוקשה' צריך להיות בטל בשישים כיוון שאדם שאוכל חמץ מסוג זה לא מתחייב בכרת. כיוון שאיסור חמץ נוקשה פחות חמור, חז"ל לא החילו במקרה שלו את איסור התערובת כפי שמסביר רש"י. ערוך השולחן גם מציע הבדלים נוספים בין שתי השיטות לעיל (ערוך השולחן שם ג).

מעניין לציין כי בעל השאילתות (פרשת צו ג, פ) ורבינו תם (תוספות פסחים ל ע"א ד"ה אמר רב) לא מסכימים עם הדעות שהובאו לעיל וטוענים כי למעשה גם חמץ בטל בשישים במהלך חג הפסח. אמנם, תוספות מעירים כי רבינו תם לא נהג בפועל בהתאם לדעה זו. השולחן ערוך פוסק כי חמץ אינו בטל אם הוא מעורב בחומרי גלם אחרים המותרים לאכילה במהלך הפסח (שולחן ערוך תמז, א).

האם ישנו איסור ליהנות מתערובת שמכילה כמות זעירה ('כל שהוא') של חמץ? ישנם ראשונים שפוסקים כי יהיה מותר ליהנות מתערובת כזו; חז"ל אוסרים רק את אכילתו.[3] יחד עם זאת, רוב הראשונים חולקים ואוסרים ליהנות גם מתערובת שכזו. השולחן ערוך (תמז, א) פוסק בהתאם לדעה זו.

אלו סוגים של תערובת כלולים בחומרה זו? הראשונים חולקים בנוגע לשאלה האם חומרה זו חלה גם במקרה של תערובת חמץ מחומרי גלם יבשים (יבש ביבש). לדוגמא, אם חתיכה של חמץ התערבבה בחתיכת מצה ולא ניתן להבחין בין השתיים, מהו מעמדה של תערובת זו?

באופן כללי, מאכל אסור בתערובת של יבש ביבש בטל ברוב כאשר רוב התערובת עשויה מאוכל כשר. הרי"ף טוען כי החומרה בנוגע לחמץ חלה גם במקרים של תערובות יבשות; אפילו 'משהו', כמות זעירה, של חמץ בתערובת יבשה איננה בטלה ברוב (רי"ף עבודה זרה ל ע"א).

עם זאת, הרא"ש מגביל את חומרה זו לתערובת לחה בלבד (רא"ש עבודה זרה ה, ל). השולחן ערוך מביא את שתי הדעות בנוגע לשאלה זו (שולחן ערוך תמז, ט) והמשנה ברורה כותב כי הדעה המוסכמת בין האחרונים היא לקבל את הדעה הראשונה, המחמירה יותר (משנה ברורה שם ט).

כתוצאה מחומרה מיוחדת זו הנוגעת לתערובת חמץ, הבית יוסף מצטט פוסקים מוקדמים יותר שמזהירים מפני שתיית מים מבארות במהלך פסח, ובפרט מבארות מים שמשתמשים בהן בשותפות יהודים ושאינם יהודים, כשיש חשש שבקירות הבאר נשארו שאריות חמץ. בנוסף, הוא כותב כי יש לסנן בזהירות את גרגרי החיטה בעזרת מטלית, כיוון שהחמץ לא מתבטל בפני המים על אף כי הם תופסים את רוב הנפח (בית יוסף תסז). המשנה ברורה כותב כי נראה שניתן יהיה להקל בנוגע לזרעי חיטה, אך אם לחם נופל לתוך באר מים אז כל הבאר תהיה אסורה (משנה ברורה תסז, סב; סז).

באופן דומה, בשנים האחרונות מספר פוסקים הטילו ספק בנוגע לשאלה האם מים שבאים מהכינרת צריכים להיאסר, מחשש שמא פיסות לחם הושלכו לכינרת במהלך הפסח ובכך מי הכינרת כולה וכל היוצא ממנה נאסרים לשתייה.

הרב אשר וייס מביא מספר דעות שלפיהן אין לחשוש בנוגע לחמץ שנופל לתוך נהר – בניגוד למצב שבו חמץ נופל לתוך כלי קיבול מוגבל ומלא מים. לאחר דיון בדברי האחרונים הוא מעיר כי לטענת חברת מקורות (החברה האחראית לאספקת המים בישראל) כל המים שמובלים מהכינרת מועברים קודם כל לבריכות דגים המכילות חומרים אורגניים שונים. משם המים ממשיכים הלאה ועוברים תהליך כימי שמפרק את אותם חומרים אורגניים עד לתהליך הסופי של חיסול החיידקים וטיהור המים. הוא מסכם את הדברים באופן הבא:

אמנם לעניות דעתי נראה עיקר בשאלה זו דבאמת סברא עצומה לומר דנהר אינו נאסר במשהו. דאטו [מכיוון שאם נגיד שנהר נאסר במשהו אז] יאסר האוקיינוס הגדול על ידי פירור לחם שנפל בתוכו וכל המים שבעולם יאסרו – דבר זה אינו מתיישב על הלב ואין הדעת סובלתו. (הגדה של פסח מנחת אשר)

הפסקי תשובות גם דן בסוגיה זו ומביא חמש סיבות להקל בעניין זה (פסקי תשובות תסז, יד).

 

חוזר וניעור ונותן טעם לפגם

כפי שראינו קודם, חמץ – גם בכמות הקטנה ביותר – אוסר את כל התערובת. לא רק שהלכות ביטול לא חלות במקרה של חמץ, אלא שגם ההקלות שקיימות בנוגע לסוגי תערובות אחרות לא חלות במקרה של חמץ לפי חלק מהראשונים. לדוגמא, אם חמץ מתערבב עם חומרי גלם אחרים לפני פסח הוא אכן בטל בשישים. הרמב"ם כותב כי על אף שהחמץ אכן התבטל ברוב לפני פסח וכי ניתן להיות בעלים של תערובת כזו במהלך הפסח, אין לאכול את התערובת במהלך חג הפסח (הלכות חמץ ומצה ד, יב).

הרמב"ם וראשונים אחרים טוענים כי החמץ 'חוזר וניעור' (כפשוטו) במהלך חג הפסח ולכן אין לאכול את התערובת בפסח. אמנם, הרא"ש (פסחים ב, סה) חולק.

השולחן ערוך מביא את שתי הדעות (שולחן ערוך תמז, ד). הרמ"א, שפוסק בהתאם לדעת תרומת הדשן (קיד), קובע כי יהיה ניתן להקל במקרה של תערובת לח בלח, אך יש לקבל את הדעות המחמירות בנוגע לתערובת יבש ביבש (רמ"א תמז, ד). נראה כי במקרה של תערובת לח בלח חומר הגלם האסור 'נעלם' לחלוטין, אך במקרה של תערובת יבש ביבש חומר הגלם האסור נשאר בהווייתו ולא ניתן להבחין בו.

בשל חומרת איסור החמץ יש אנשים שנוהגים לקנות רק מוצרים שיוצרו לפני חג הפסח כשהחמץ היה עדיין בטל ברוב. בדומה לכך, מצות נעשות לפני הפסח כדי שיהיה ניתן לסמוך על ביטול חמץ שהתערבב במצות במקרה ואכן כך התרחש.

יש אנשים שנוהגים לרכוש מצות של 'ח"י רגעים' (שמונה עשרה דקות). נסביר: במהלך תהליך הכנת המצות, עוצרים את פעולת המכונות ומנקים אותן בכל שמונה עשרה דקות. עושים זאת כדי להבטיח כי בצק שנתקע באחד מחלקי המכונות ושהה שם במשך זמן שגרם לו להחמיץ לא יתערב בבצק המצות הכשרות, על אף כי כל חמץ מסוג כזה יתבטל בשישים.

הראשונים דנים גם בחלות עיקרון 'נותן טעם לפגם' במקרה של תערובת חמץ. הגמרא קובעת כי במקרה שבו חומר גלם אסור נפל לתוך מאכל שמותר באכילה ומשפיע לרעה על טעם מאכל זה – נותן טעם לפגם – התערובת תהיה מותרת. הגמרא מציגה שני אופנים של מימוש עיקרון זה. האופן הראשון כולל ערבוב של חומרי גלם שאינם כשרים עם מאכלים כשרים שזו פעולה המזיקה לתערובת. האופן השני, שהוא גם המקרה היותר נפוץ, כולל בישול בסיר שאיננו כשר ושלא נעשה בו שימוש עם מאכלים שאינם כשרים לפחות עשרים וארבע שעות לפני כן (אינו בן יומו).

בתורה נאמר כי לאחר כיבוש מדיין, אלעזר הכהן ציווה על העם להכשיר את כל כלי הבישול שנלקחו כשלל מהמלחמה (שמות לא, כא וכג). הגמרא מבארת כי התורה חוששת ל'גילולי נוכרים' – הטעם של מאכלים לא כשרים שנפלט מכלים אלו. אמנם, חשש זה חל רק במקרה שבו פליטת הטעם של המאכל האסור התרחשה בתוך עשרים וארבע שעות מזמן השימוש האחרון שנעשה בכלי (בן יומו). לאחר יום זה (אינו בן יומו), הטעם שנפלט מהכלי נחשב כנותן טעם לפגם (מקנה טעם שמזיק לתערובת) והאוכל שיכינו בעזרת כלי זה יהיה מותר לאכילה. לכן, מדאורייתא, כלים שלא באו במגע עם טעם המאכל האסור למשך יממה שלמה יהיו מותרים בשימוש. אמנם, הגמרא פוסקת כי מדרבנן יהיה אסור להשתמש בכלי שאיננו כשר גם לאחר יום שלם שמא דבר זה יגרום לבסוף לכך כי אנשים יבשלו אף בכלים שהם אכן בני יומם. בעקבות כך, כלי שאינו בן יומו עדיין יהיה אסור מדרבנן. עם זאת, בדיעבד, אם בישלו אוכל בכלי שאינו בן יומו ושאיננו כשר, האוכל יהיה מותר (עבודה זרה סה-סח).

הראשונים דנים בשאלה האם קולא זו חלה גם כן במקרה של חמץ. התוספות (סז ע"א, ד"ה מכלל), הרא"ש (עבודה זרה ה, ו) והמרדכי (עבודה זרה תקסז) פוסקים כי 'נותן טעם לפגם' חל בכל סוגי חומרי הגלם האסורים, כולל 'איסור במשהו' כדוגמת החמץ. לעומת זאת, היראים (נב) והרשב"א (שו"ת הרשב"א א, תצט) חולקים וכותבים כי כמויות זעירות של חמץ תמיד אוסרות את התערובת, גם במקרה של 'נותן טעם לפגם'.

השולחן ערוך מאמץ את עמדת המקילים (שולחן ערוך תמז, י) ואילו הרמ"א כותב כי נוהגים להחמיר (רמ"א שם). לפיכך, במקרה שבו אדם בישל בטעות אוכל בפסח בסיר שאינו בן יומו ושנעשה בו שימוש בחמץ לפני החג, השולחן ערוך היה מתיר את אוכל זה ואילו הרמ"א היה אוסר את אכילתו. מעניין לציין כי ערוך השולחן קובע כי למעשה ההלכה היא בהתאם לדעות המקילות. לכן, מי שפוסק לקולא עבור העניים 'לא הפסיד' (ערוך השולחן תמז, כא). הוא גם מביא את דברי החכם צבי שמתיר את האוכל אם לא נעשה שימוש בסיר לפחות במשך שנים עשר חודשים (חכם צבי עה).

 

בעלות על תערובת חמץ

האם מותר להחזיק במהלך הפסח תערובת חמץ? המשנה מלמדת:

ואלו עוברין בפסח [אלו חומרי הגלם שאסור להחזיק בימי חג הפסח]: כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעים, ועמילן של טבחים, וקולן של סופרים. רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים. (פסחים מב ע"א)

כל ארבעת הדוגמאות הראשונות הן תערובות חמץ. רבינו תם מבין את המושג 'ואלו עוברין' כהוראה להסיר את חומרי הגלם שהמשנה מציינת בהמשך, כיוון שהן לא ראויות למאכל, אולם מי שבכל זאת מחזיק ברשותו תערובת חמץ לא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא (תוספות פסחים מב ע"א ד"ה ואילו עוברין).

רש"י (שם ד"ה ואילו) והרמב"ם[4] מבינים את המושג 'ואלו עוברין' כהצהרה שמי שמחזיק באחד מחומרי הגלם האלו עובר על איסור. לפיכך, אדם שמחזיק ברשותו תערובת חמץ במהלך חג הפסח עובר על איסור בל יראה ובל ימצא.

השולחן ערוך פוסק כדעת רש"י והרמב"ם וסובר כי מי שמחזיק ברשותו תערובת חמץ במהלך חג הפסח עובר על איסור בל יראה ובל ימצא (שולחן ערוך תמב, א). המשנה ברורה (שם) וערוך השולחן (שם יב) סוברים כי ההלכה היא כדעת ר' משה הכהן שפוסק כי אדם עובר על איסור בעלות של חמץ גם אם יש ברשותו 'רק' תערובת חמץ שמכילה פחות מכזית של חמץ.

כל הפוסקים מסכימים כי אם החמץ אכן יהיה בטל בשישים, האיסור על החזקתו במהלך הפסח יהיה מדרבנן, שהרי אכילת תערובת שכזו תהיה גם היא מדרבנן. למעשה, יש להיפטר מכל סוג של חמץ לפני פסח, אך הכרעה באיסור בל יראה ובל ימצא בנוגע לתערובת חמץ בפסח יכולה להשפיע על השאלה האם תערובת שנרכשה על ידי יהודי במהלך חג הפסח תהיה אסורה מצד חמץ שעבר עליו הפסח. בנוסף לכך, גם אלה שמהססים למכור את החמץ שלהם במכירת החמץ המסורתית אכן מוכרים את תערובות החמץ שלהם כיוון שמי שמחזיק אותן לא עובר על איסור דאורייתא.  

 

תערובת חמץ שאיננה ראויה למאכל

האם מותר לאדם להחזיק ברשותו חמץ שאיננו ראוי למאכל אדם? בתוספתא (פסחים ג, ב) כתוב כי אין צורך להיפטר ממשחה ורטייה לעין או פלסטר או גבס שעשויים בין השאר מחמץ. לפיכך, יהיה מותר להחזיק בפסח תערובות כאלו שככל הנראה מכילות חמץ וחומרי גלם אחרים.

יש ראשונים[5] שמבינים את דברי התוספות הללו כמתייחסים לחומרי גלם שהפכו ללא ראויים למאכל כלב, ושמסיבה זו יהיה מותר להחזיק אותם בפסח. אמנם, הרמב"ם חולק וכותב את הדברים הבאים:

תערובת חמץ – עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא, כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח. וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים, אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה הרי זה מותר לקיימו בפסח.

דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריא"ק וכיוצא בו, אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח. ואף על פי שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו. (הלכות חמץ ומצה ד, ח; יב)

הרמב"ם מסביר כי יהיה מותר להחזיק בפסח תערובת חמץ שהפכה להיות לא ראויה למאכל אדם על אף שיהיה אסור לאכול אותה.

מה ההבדל בין חמץ גמור –שבו אדם עובר על איסור בל יראה ובל ימצא כל עוד לא הפך למאכל שאינו ראוי למאכל כלב – ובין תערובת חמץ שאותה כן יהיה ניתן להחזיק אם הפכה להיות לא ראויה למאכל אדם? הרב חיים סולובייצ'יק בספרו 'חידושים על הרמב"ם' (הלכות מאכלות אסורות טו, א) מבחין בין חמץ ותערובת חמץ. החמץ עצמו הוא חומר גלם אסור, וגם חמץ מקולקל יכול לגרום לחימוץ בבצקים אחרים. לכן, כדי שיהיה מותר להחזיק חמץ בפסח צריך לקלקל אותו עד כדי כך שהוא לא יהיה ראוי למאכל כלב. אמנם, בתערובת חמץ, שנאסרה רק בגלל טעם החמץ ('טעם כעיקר') יהיה מותר להחזיק מהרגע שבו היא הפכה להיות לא ראויה למאכל אדם. השולחן ערוך פוסק בהתאם לדעת הרמב"ם (שולחן ערוך תמב, ד).

בהתבסס על פסיקה זו נראה כי אפילו אדם שנמנע מלהשתמש בתרופות מסוימות ומוצרי קוסמטיקה בפסח לא יצטרך למכור אותם לגוי כיוון שהם בהחלט לא ראויים למאכל אדם.

 

חלב וביצים בפסח: זה וזה גורם

יש המקפידים לקנות לפני הפסח את כל כמות החלב והביצים הנדרשת להם עבור ימי החג. ישנן מספר סיבות לקיומו של מנהג זה. יש החוששים כי מרכיבים מסוימים של החמץ שמתווספים לחלב (ויטמין D למשל) יאסרו את החלב כולו. ויטמין D שהוסיפו אותו לחלב לפני פסח בטל בשישים, אך אם הוסיפו אותו במהלך הפסח ייתכן כי החלב יהיה אסור לשימוש. אחרים חוששים ממצב שבו דגנים נמצאים סמוך לפרה בזמן החליבה ואז ייתכן כי חלק מאותם הדגנים נפלו לתוך החלב ששאבו מפרה זו; אם הם התערבבו בחלב לפני הפסח הם בהחלט יהיו בטלים בשישים, אך אם הם נפלו לחלב במהלך הפסח ייתכן שהם יאסרו את כל כד החלב שאליו הם נפלו.

החשש המעניין יותר מתייחס לעיקרון הלכתי הנקרא 'זה וזה גורם'. בגמרא מובא:

והתניא: שדה שנזדבלה בזבל עבודת כוכבים, וכן פרה שנתפטמה בכרשיני עבודת כוכבים – תני חדא שדה תזרע פרה תשחט, ותניא אידך שדה תבור ופרה תרזה. (עבודה זרה מט ע"א)

חכמים דנים בשאלה האם מותר ליהנות משדה או פרה הניזונים הן ממאכלים אסורים והן ממאכלים מותרים.

הראשונים מציעים מספר הבנות שונות בנוגע לסוגיה זו. לדוגמא, רש"י (עבודה זרה מט ע"א ד"ה ואמר) והר"ן (עבודה זרה כא ע"ב) כותבים כי הדעות המקילות דנות את מקרה זה כסוג מסוים של תערובת; כיוון שיותר מגורם אחד תרם להזנת השדה\ הפרה, הגורם האסור 'בטל'.

אחרים מסבירים כי לפי המקלים, במצב שבו ניתן לייחס את הזנת הפרה\השדה לחומר אסור או לחומר מותר, אז יהיה ניתן לייחס את הזנת הפרה\השדה לחומר המותר (גורם) ולכן הפרה\השדה יהיו מותרים (תוספות רבינו דוד פסחים כו ע"ב).

השולחן ערוך פוסק בהתאם לדעות המקילות: 'זה וזה גורם – מותר' (שולחן ערוך יורה דעה קמב, יא). עם זאת האחרונים חלוקים בשאלה האם קולא זו חלה בפסח. האם כיוון שהלכות תערובת בפסח מחמירות מן הרגיל יהיה עלינו להחמיר גם בנוגע לעיקרון 'זה וזה גורם'.

מהו הדין, למשל, במצב שבו אדם אופה עוגות או מבשל בעזרת אש שמודלקת על ידי גחלים רגילות שנמצאות יחד עם פחם שנוצר מחמץ שנשרף רק לאחר חצות של ערב הפסח, שאסור בהנאה, האם אוכל זה יהיה אסור? המגן אברהם כותב שבמצב זה האוכל יהיה אסור (מגן אברהם אורח חיים תמה, ה; ראו גם ט"ז, יורה דעה קמב, ד). יחד עם זאת, אחרים חולקים (ראו שולחן ערוך יורה דעה קמב, ד; ז; ש"ך שם י ובחיבורו נקודת הכסף). האבני מילואים מגיע למסקנה זהה לזו של המגן אברהם בנוגע לחמץ.[6]

ר' אברהם דנציג כותב בספרו נשמת אדם כי שמע שיש האוסרים לשתות חלב מפרות שהאכילו אותן בחמץ בפסח, בהתבסס על פסיקת המגן אברהם. אמנם, הנשמת אדם פוסק כי חלב כזה, אפילו אם בעלי הפרות הוא יהודי, יהיה מותר (נשמת אדם הלכות פסח ט). השערי תשובה גם דן בסוגיה זו ומגיע למסקנה כי וודאי יהיה מותר לשתות חלב מפרה שבעליה אינם יהודים ושהאכילו אותה בחמץ (שערי תשובה תמח, טו). עם זאת, הקיצור שולחן ערוך מביא את שתי הדעות ופוסק כי עדיף להימנע משתיית חלב שכזה (קיצור שולחן ערוך קיז, יג). המשנה ברורה מצטט את שתי הדעות (משנה ברורה תמח, טו).

בתשובה ארוכה, הרב משה פיינשטיין פוסק כי חלב מפרה שאכלה חמץ בפסח יהיה מותר לשתייה. הוא מעיר כי ראוי ל'בעל נפש' להחמיר במקרה שבו בעליה של הפרה הינו יהודי, אך אין סיבה להחיל את חומרה זו במקרה שבו בעליה של הפרה איננו יהודי.[7] בעקבות כך, בארצות הגולה, שם אפשר לצאת מנקודת הנחה כי החלב מגיע מפרות שבעליהן אינם יהודים, יהיה מותר לרכוש חלב ולשתות אותו במהלך חג הפסח. בישראל, שבה רוב הפרות נמצאות בבעלות של יהודים, תנובה (היצרנית המובילה בישראל של מוצרי חלב) דורשת מכל בעלי הרפתות שנמצאים תחת חסותה לנקות את הרפתות מחמץ וכן לא להאכיל את הפרות בחמץ כשבוע לפני בואו של חג הפסח. בנוסף לכך, החלב מסונן זמן קצר לאחר חליבתו מהפרות ולכן אין מקום לחשוש כי אפילו מעט חמץ יימצא באחד ממוצרי החלב במהלך חג הפסח.[8]  

למרות הסיכויים הנמוכים להימצאות חמץ בתוך מוצרי חלב בישראל או באחת ממדינות העולם ישנם כאלה שעדיין ממשיכים להקפיד ולקנות את כל מוצרי החלב שלהם לפני פסח כדי לצאת ידי חובת הדעות המחמירות ביותר שצוטטו לעיל.

דיון זה רלוונטי גם לביצים שנולדו במהלך הפסח. ישנם אנשים שנוהגים לקנות ביצים לפני פסח מחשש שהם נלקטו יחד עם מזון התרנגולות, על אף כי הרב פיינשטיין דוחה את חומרה זו (אגרות משה, אורח חיים ג, סא).

אחרים חוששים כי החותמת שעל הביצים מכילה חמץ. מחלקת הכשרות של בית הדין בלונדון דיווחה כי הדיו שעושים בו שימוש בחותמות שקיימת על גבי קליפת הביצים מכיל שני מרכיבים, חומר צביעה וממיס. חומר הצביעה הינו סינטטי לחלוטין ולא מהווה בעיה בהקשר של חג הפסח, אך הממיסים הנפוצים ביותר הם איזופרופנול, אתנול או שילוב של שניהם והם אכן עלולים להכיל חמץ. עם זאת, הם מסבירים כי הממיס מתאדה לחלוטין שבריר שניה לאחר החתמת הביצה. חותמת לחה תוביל להיווצרות של כתמים לא רצויים ולכן ניתן להניח באופן וודאי כי לא נשאר זכר לממיס שתוך זמן קצר מתאדה מקליפת הביצה. בקצרה, הם מסכמים וקובעים כי לא בטוח שנעשה שימוש באתנול במהלך החתמת הביצה. גם אם אכן נעשה שימוש באתנול, לא בטוח שמדובר באתנול כזה שמקורו בחיטה, וגם אם כן, שום חלק מהאתנול לא נשאר לאחר שהחותמת מתייבשת ולכן הוא כבר לא מהווה למעשה חלק מן הדיו.[9]

 

שרויה

ישנם הרגילים להימנע מאכילת מצה שספוגה במים, 'שרויה', בפסח. מעניין לציין כי התלמוד מביא את דעת ר' יוסי שסובר כי יהיה ניתן לצאת ידי חובת אכילת מצה בלילה הראשון של פסח על ידי אכילת מצה שכזו (פסחים לא ע"א). השולחן ערוך פוסק בהתאם לדעה זו (שולחן ערוך תסא, ד). אם אדם יכול לצאת ידי חובה בעזרת מצה לחה אז וודאי שמצה ספוגה במים לא מהווה בעיה של חמץ!

נראה כי המקור לחשוש מאכילת שרויה היא דעתו של ר' שמואל בן ר' יוסף שמובאת בחיבורו עולת שבת. בחיבורו זה הוא מביע את דאגתו כי ישנה אפשרות שנשאר קמח על המצות ובמידה וירטיבו אותן הן ייהפכו לחמץ. מסיבה זו הוא כותב כי אין לאפות מצות במהלך חג הפסח.[10] המגן אברהם, יוצא כנגד הכרעתו זו ומתאר את דבריו כ'תמוהים' (מגן אברהם תנח, א).

מעניין לציין כי במהלך אותה המאה בטורקיה, ר' חיים בנבנישתי כותב בחיבורו על השולחן ערוך 'כנסת הגדולה' שהיה חוק קהילתי האוסר את השימוש בקמח מצה כתחליף לקמח רגיל מחשש שמא יתבלבלו ומתוך כך יבואו להשתמש בפסח בקמח רגיל:

שמעתי בימי ילדותי שפעם אחת אשת חבר הייתה מטגנת דגים בשמן במחבת. והמנהג היה לצפות את הדגים המטוגנים בקמח לפני הטיגון שלא ידבקו במחבת. ולפי שבפסח אין יכולין לעשות כן, לקחה האישה הנזכרת מצה אפויה וטחנה אותה עד אשר דק דק היטב ונעשית כקמח ואז ציפתה בקמח מצה זה את הדגים. ובעת ובעונה ההיא נכנסה השכנה וראתה לאשה הנזכרת שהייתה מצפה הדגים באותו הקמח וחשבה שאותו הקמח הוא קמח ממש. למחר הביאו לה דגים לטגן וציפתה אותם בקמח ממש. ביני וביני נכנס בעלה וראה את אשתו מצפה ומטגנת דגים בקמח ממש וגער בה. אף היא השיבה: 'אומרים כזאת וכזאת עשתה אשת החכם אתמול ומה יצעק עלי... וירץ אל בית החכם ושאל לאשת החכם אם כנים הדברים שאמרה לו אשתו. ותאמר לו: 'חס ושלום! מצה אפויה הייתה'. ונשמעו הדברים לחכמי העיר וגזרו שלא יעשו עוד כן מפני מראית העין וכן הוא המנהג עד היום. (כנסת הגדולה תסא; בית יוסף, ד"ה אנו)

למעלה ממאה שנה לאחר מכן, המגיד ממעזריטש אימץ את מנהג זה. תלמידו, רבו שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, הגן על עמדת העולת שבת בספרו שולחן ערוך הרב, בטענה שיש סיבה טובה לחומרה זו. אמנם, הוא כותב כי יהיה ניתן להקל ביום טוב האחרון של פסח (בחוץ לארץ) מטעם שמחת יום טוב (שולחן ערוך הרב תשובות סי' ו).

מקור נוסף הדן בחומרה זו הוא השערי תשובה (תס, י). האחרונים דנים בשאלה האם אדם שרגיל לא לאכול שרויה יכול לשנות את מנהגו וכן האם יהיה עליו לבצע התרת נדרים (חיי אדם קכז, ז; אגרות משה אורח חיים ג, סד).

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב