הלכות תשעה באב

 

המשנה מונה את הטרגדיות שאירעו לעם ישראל בתשעה באב, יום שבו המזל של ישראל חלש מהרגיל:

חמשה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב... נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. (תענית כו ע"א)

הלכות תשעה באב משקפות שני נושאים נפרדים ומובחנים. מצד אחד, תשעה באב הוא יום צום 'קלאסי' והחמור מבין ארבעת הצומות. התלמוד מדגיש את חומרת צום תשעה באב בהשוואה לימי הצום הציבוריים האחרים. בניגוד לשלושת הצומות הנוספים שנקבעו לאחר חורבן המקדש ושאינם מתקיימים בזמנים של 'שלום', תשעה באב התקיים תמיד כיוון שאסונות רבים פקדו את עם ישראל ביום זה (ראש השנה יח ע"ב). מסיבה זו, על פי המתואר בגמרא, נשלחים שליחים להודיע למי שמחוץ לירושלים על היום המדויק של ראש חודש אב כך שכולם ידעו מהו היום שבו יש לצום (ראש השנה יח ע"א). בנוסף לכך, בניגוד לשאר ימי הצום שמתקיימים באופן 'חלקי', הצום של תשעה באב מתחיל כבר בערב של היום, וחוץ מאיסור האכילה ישנם איסורים נוספים – כיבוס, סיכה, נעילת נעלי עור וקיום יחסי אישות. כמו כן, פרשת 'ויחל' (שמות לב, יא-יד; לד א-י) שנקראת בשאר ימי הצום במהלך תפילת המנחה, נקראת בתשעה באב גם בתפילת שחרית.

מצד שני, תשעה באב הוא יום של 'אבלות ישנה' (יבמות מג ע"ב). הברייתא המובאת בתלמוד קובעת כי "תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב" (תענית ל ע"א). אנו מבטאים היבט זה לאורך כל היום בתפילות ובמעשים. תופעה זו מצויה גם במקומות אחרים בהלכה. לדוגמא, יום כיפור הוא גם 'מועד' וגם 'תענית ציבור'.[1] באופן דומה, נראה כי גם האופי של תשעה באב מורכב משני נושאים נפרדים ומובחנים. תשעה באב הוא גם יום צום, בדומה לשאר הצומות שמתאר הנביא זכריה, וגם יום של אבל לאומי שתוקן בעקבות האירועים הטרגיים שאירעו לעם ישראל במהלך ההיסטוריה בכלל ובתאריך זה בפרט.

תוך כדי הלימוד שלנו אודות הלכות תשעה באב נעקוב אחרי ההיבטים השונים של יום ייחודי זה.

 

ערב תשעה באב: סעודה מפסקת

לפני תחילת הצום, בערב תשעה באב, אוכלים את הסעודה המפסקת – הארוחה האחרונה שלפני תחילת הצום. המשנה מתארת מה אין לכלול בארוחה זו: "ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה" (תענית כו ע"ב). יתר על כן, הגמרא מספרת לנו על מנהגו של ר' יהודה בר עילאי:

ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים ואוכל ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. (תענית ל ע"א-ע"ב)

על בסיס דברי הגמרא הללו הרמב"ם כותב את הדברים הבאים:

חסידים הראשונים כך היתה מדתן: ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח, ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו. כזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה, ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו של עדשים אלא אם כן היה בשבת. (הלכות תעניות ה, ט)

מה אפשר לאכול בסעודה זאת? כפי שראינו, המשנה אוסרת לאכול בשר ולשתות יין כיוון שמדובר במאכלים שעלולים להביא לכדי שמחה. כמו כן, המשנה קובעת כי אין לאכול שני תבשילים מבושלים. האחרונים דנים בהגדרתם של 'שני מאכלים מבושלים', אך השולחן ערוך כותב בפשטות כי כאשר הדבר מתאפשר, יש לאכול לחם יבש שטבול במלח וכן להסתפק בשתיית מים עבור הסעודה מפסקת. בנוסף, הוא כותב כי המנהג הוא לאכול עדשים שמעורבות בהן ביצים מבושלות שכן העדשים הם מאכל אבלים (שולחן ערוך תקנב, ה-ו). הרמ"א מעיר כי יש אנשים שנוהגים לאכול ביצים קשות, שהן גם מאכל אבלים, וכן שיש להטביל את הלחם בעפר (שם). המשנה ברורה מציע כי טרם הסעודה יש להכריז בקול כי זוהי סעודת תשעה באב (משנה ברורה שם, טז. דברים אלו מבוססים על מנהגו של רב כפי שמובא בתלמוד הירושלמי תענית ד, ו).

כיוון שאין די בארוחה פשוטה מעין זו כדי להשביע למשך הצום את הסועדים בה, מקדימים לסעודה המפסקת סעודה נוספת. הרמ"א כותב כי:

ומנהג בכל גלילות אשכנז לאכול סעודה קבועה קודם מנחה ואחר כך מתפללין מנחה ואוכלים סעודה מפסקת. ונוהגים להרבות קצת בסעודה ראשונה כדי שלא יזיק להם התענית, הואיל ופוסקים מבעוד יום כמו ביום כיפורים. (רמ"א תקנב, ט)

מעניין להעיר כי לפי המגן אברהם שורשו של המנהג לערוך סעודה קודם הסעודה המפסקת קשור בכלל לסיבה שונה מזו של אריכות הצום. הוא כותב כי כיוון שבתקופת בית שני תשעה באב היה יום חג שצוין בקיום סעודה חגיגית, המנהג לערוך סעודה נותר כזיכרון לאותם הימים וכן כהבעה של תקווה לעתיד לבוא בע"ה (מגן אברהם שם יא).

המגן אברהם מזכיר גם כי חלק מן האחרונים (הלבוש, הב"ח והשל"ה) דוחים את המנהג שהרמ"א כתב ומציעים, אם הדבר נחוץ, לערוך סעודה גדולה לפני חצות (מגן אברהם שם י). אמנם, האליה רבה (שם יב) שדבריו מובאים במשנה ברורה (שם כב) כותב כי אם כוונתו של האדם היא לשם שמים מותר לו להשתתף בסעודה גדולה במהלך אחר הצהרים, כל עוד הוא מותיר מקום למאכלים של הסעודה המפסקת.

השולחן ערוך פוסק כי יהיה ניתן לאכול או לשתות לאחר הסעודה מפסקת עד תחילת הצום, אלא אם כן אדם מקבל על עצמו בצורה מפורשת שלא לאכול יותר (שולחן ערוך תקנג, א). הרמ"א מעיר כי קבלת הצום על ידי מחשבה או כוונה בלבד איננה מספיקה על מנת להתחיל את הצום בפועל (רמ"א שם) אך המשנה ברורה כותב כי הב"ח והגר"א חולקים; מסיבה זו הוא ממליץ להצהיר באופן מילולי לאחר הסעודה מפסקת כי בכוונתו לאכול או לשתות עד לזמן השקיעה (משנה ברורה תקנג, ב).

הראשונים מביאים מספר מנהגים שקשורים לסעודה המפסקת. ההגהות מימוניות למשל כותב את הדברים הבאים:

יש מגדולי אשכנז שהנהיגו כשחל תשעה באב במוצאי שבת אחר סעודה שלישית בין מנחה למעריב עושים סעודה אחרת ואוכלים ביצים ושותים מים ואין מברכין 'נחמנו'. ומורי לא חשש על מנהג זה אך לא היה משנה מסעודותיו כשאר שבתות עד כאן. הנהיגו רבותינו וכן כתב רב שרירא גאון שנהגו שלא לזמן בג׳ בזו הסעודה אלא כל א׳ ישב לעצמו דכתיב 'ישב בדד וידום'. וכן נהגו ר״י ורבינו משולם לברך לעצמן כשאכלו עם ג׳ בני אדם ונכון הוא שלא ישבו ג׳ יחד כדי שלא יתחייבו בזימון עד כאן ועיים שם בטור. (הגהות מימוניות הלכות תעניות ה, ז, ל)

השולחן ערוך פוסק בהתאם ואומר כי יש להיזהר מכך ששלושה אנשים ישבו ביחד, כדי שלא להתחייב באמירת זימון (שולחן ערוך תקנב, ח). המשנה ברורה מוסיף ואומר כי גם אם לבסוף שלושה אנשים ישבו ביחד עדיין אין להגיד זימון (משנה ברורה שם יט).

באופן דומה, תרומת הדשן כותב כי יש לאכול את הסעודה המפסקת בישיבה על הקרקע, אם כי אין צורך להסיר את הנעליים (תרומת הדשן א, קנא). השולחן ערוך גם מביא את מנהג זה (שולחן ערוך תקנב, ז). מי שמתקשה לשבת על הרצפה יכול לשבת על כיסא, אך רצוי לשנות את מקום הישיבה הרגיל (כף החיים תקנב, לח).

כשתשעה באב חל ביום ראשון הסעודה לא מתקיימת בשבת וההגבלות השונות שהזכרנו לעיל אינן נשמרות. אדם יהיה רשאי במצב כזה לאכול בשר ולשתות יין לפני הצום. עם זאת, חייבים להפסיק לאכול לפני השקיעה (שולחן ערוך והרמ"א אורח חיים תקנב, י).

בנוסף להלכות הסעודה המפסקת הרמ"א כותב כי:

נהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כי אם בדברים המותרים בתשעה באב ולכן אם חל בשבת אין אומרים פרקי אבות. וכן לא יטייל ערב תשעה באב. (רמ"א תקנג, ב)

המגן אברהם תומך במנהג זה (מגן אברהם תקנג, ז) וכותב כי יש ללמוד רק את החלקים המותרים ללימוד בתשעה באב (לפי השולחן ערוך תקנד, א). אחרים מתנגדים למנהג זה ואף מעידים כי הם עצמם למדו תורה בשעות אחר הצהרים שלפני תשעה באב.[2] כשתשעה באב חל בשבת, ניתן לאכול בשר ולשתות יין, וגם ללמוד תורה עד זמן השקיעה (ט"ז תקנג, ב; משנה ברורה שם י).

לסיום, כמו שלא אומרים תחנון בתשעה באב (שולחן ערוך תקנט, א), שהרי תשעה באב קרוי 'מועד' (איכה א, טו), כך לא אומרים תחנון במנחה של ערב תשעה באב (שולחן ערוך תקנב, יב).

 

צום תשעה באב בהשוואה לשאר הצומות

כפי שציינו לעיל, צום תשעה באב שונה משלושת הצומות האחרים. הן מבחינה כמותית – אורך הצום והיקף האיסורים שלו – והן מבחינה איכותית. ציינו כי חולים פטורים מלקיים את ימי הצום הקטנים, בניגוד ליום כיפור. ראינו כי לא רק שההלכה פוטרת את מי שבגדר 'חולה שאין בו סכנה', גם אין צורך שאותו חולה יאכל במנות קטנות (חצי שיעור) כפי שיש לעשות ביום כיפור. בנוסף לכך, למדנו כי במהלך תקופת ההיריון או בתקופת הנקה, האישה תהיה פטורה לכתחילה מלצום, למרות שישנם נשים שבכל זאת נוהגות לצום. לעומת זאת, בתשעה באב רק חולים פטורים מן הצום. נשים בהריון וכן נשים מיניקות מחויבות לצום אלא אם כן הצום מהווה סכנה עבור האם או העובר (שולחן ערוך תקנד, ה). ערוך השולחן כותב כי נשים בהריון (וכן נשים מיניקות) שמרגישות חלשות או כאלו שיש חשש שהצום יגרום להן להיות חולות, יהיו פטורות מלצום בתשעה באב (ערוך השולחן שם ז). אם כך, אישה בהריון שסובלת מבחילות, אנמיה (רמת מוגלובין נמוכה), לחץ דם גבוה או נמוך וכן מזיהום אינה צריכה לצום. יתר על כן, אישה בהריון שחוששת כי הצום עלול לגרום לה להפלה, או אפילו לדימום או לצירים מוקדמים, תהיה רשאית לשבור את הצום.

יום צום עלול להיות קשה במיוחד עבור אישה מניקה כיוון שההנקה גורמת לאיבוד נוזלים רב; בכך שהיא לא שותה היא מסתכנת שלא תייצר מספיק חלב לתינוק. השערי תשובה כותב כי אם הצום ישפיע על איכות החלב או יגרום להפחתה בכמותו, ובכך יהווה סכנה בריאותית לתינוק, האם תוכל לאכול (שערי תשובה תקנד, ו). באופן דומה, החזון איש היה מורה לנשים מניקות לשבור את צומן אם הן חוששות שלא יוכלו לייצר מספיק חלב (ראו פסקי תשובות שם).

 

איסורי תשעה באב

רחיצה וסיכה

הגמרא מונה מספר איסורים שחלים בתשעה באב חוץ מאיסורי האכילה והשתייה:

תנו רבנן: כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב: אסור באכילה ובשתייה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. (תענית ל ע"א)

למרות שמפשט דברי הגמרא עולה כי ניתן לערוך השוואה בין הלכות תשעה באב להלכות אבלות, הרב סולובייצ'יק מעיר כי בתשעה באב אסור להטביל ולו אצבע אחת (שולחן ערוך תקנד, ז), בשונה מאבל שיכול לרחוץ את אברי גופו במים קרים (שולחן ערוך יורה דעה שפא, א). מכך עולה כי איסור 'רחיצה' חל בעקבות היותו של יום תשעה באב יום צום ציבורי ולא רק מצד היותו יום אבל לאומי.

רק רחיצה לשם הנאה אסורה; לכן, יהיה מותר לרחוץ את הגוף מלכלוך (שולחן ערוך תקנד, ט), לאחר שימוש בשירותים (קיצור שולחן ערוך קכד, ז) או למטרות רפואיות (שולחן ערוך תקנד, יד). בשעות הבוקר או בשעה אחרת בה אדם קם משנתו יהיה ניתן ליטול ידיים כרגיל ולשפוך מים עד למפרקים שבקצה האצבעות (שם י). אותו ההיתר לנטילת ידיים חל גם לפני התפילה (משנה ברורה שם כא). בזמנים שבהם מכינים אוכל גם יהיה מותר לרחוץ את הידיים (שם יט). אדם שנגרם לו צער גדול עקב איסור הרחצה (איסטניס) יהיה רשאי לשטוף את פניו (שם כב).

בדיוננו אודות צחצוח שיניים ביום צום ציבורי הגענו למסקנה כי ביום צום רגיל, מי שיש לו צער מאי צחצוח השיניים או שטיפת הפה יוכל לעשות זאת. לעומת זאת, בתשעה באב וביום כיפור, הפוסקים יותר מחמירים. הרב משה פיינשטיין אף טוען כי בתשעה באב שטיפת הפה עלולה להיות אסורה מצד איסור ה'רחיצה' (ראו הרב שמעון איידר, הלכות שלושת השבועות, עמ' 19).

המנחת יצחק אוסר את שטיפת הפה אך מתיר לצחצח שיניים בעזרת אבקה על מנת לצמצם את מידת הצער שנגרמת בעקבות איסור זה. בנוסף לכך, הוא טוען כי יהיה מותר לשטוף את הפה על מנת להתפלל ב'נקיות' (מנחת יצחק ד, קט). אמנם, המשנה ברורה כותב כי אפילו בתשעה באב, מי שחש צער רב יוכל לשטוף את פיו (משנה ברורה תקסז, יא).

ניתן לייבש את הידיים בעזרת מגבת ואז להשתמש במגבת לחה עבור העיניים והפנים, כיוון שהמגבת לא רטובה דיה כדי להרטיב כראוי אובייקט אחר (טופח על מנת להטפיח).[3] הרמ"א כותב כי ניתן להשרות בדים לפני תשעה באב, לסחוט אותם ואז להשתמש בהם כדי לרחוץ את הפנים, הידיים והרגליים (רמ"א תקנד, יד). פעולה זו תהיה מותרת גם אם כוונתו של האדם שעושה אותם היא לשם הנאה, כיוון שהוא כבר סחט את המים מן הבדים.

הגמרא גם כן אוסרת 'סיכה' לשם הנאה בתשעה באב ולכן לאדם יהיה אסור למרוח שמן, סבון או בושם על גבי עורו (ראו שולחן ערוך תקנד, טו). אמנם, מותרים מריחת שמן על גבי העור למטרה רפואית, פיזור ספריי להרחקת יתושים על גבי העור, מריחת משחת ווזלין על שפתיים סדוקות, שימוש בתכשירים לדחיית חרקים והתזת ספריי למניעת גירוד. בנוסף לכך, יהיה ניתן להשתמש בדיאודורנט בתשעה באב כיוון שתכלית השימוש בו הינה מניעת או הסרת ריח לא נעים (ביאור הלכה תקנד ד"ה סיכה).

 

נעילת נעלי עור

כפי שדנו קודם לכן בהקשר של הלכות יום הכיפורים, ישנה מחלוקת בנוגע לשאלה האם איסור 'נעילת הסנדל', נעילת נעליים, חל רק על נעלי עור או גם על חומרי גלם נוחים אחרים. יש ראשונים שפוסקים כי אסור ללבוש אפילו נעלי עץ נוחות במהלך תשעה באב (למשל, ראו בבעל המאור יומא ב ע"א ד"ה וסנדל), ויש האוסרים נעלי עץ אך מתירים לנעול נעליים העשויים מחומרים אחרים (רש"י ותוספות).

רוב הראשונים פוסקים כי האיסור חל רק לגבי נעלי עור (רי"ף יומא ב ע"א; ר"ן שם; רא"ש יומא ח, ז; טור תריד). הרמב"ם איננו אוסר במפורש נעילת נעליים שאינן מעור, אך ביום הכיפורים הוא מסביר את ההיתר לעטוף את כפות הרגליים בחתיכות בד, כיוון ש'קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף' (הלכות שביתת עשור ג, ז).

השולחן ערוך, שפוסק לקולא, כותב את הדברים הבאים:

נעילת הסנדל – דווקא של עור. אבל של בגד או של עץ או של שעם (פירוש: קליפי עץ) וגמי – מותר. ושל עץ מחופה עור – אסור. (שולחן ערוך תקנד, טז)

למרות שחלק מהאחרונים כותבים כי יש להקפיד ולנעול רק נעליים שיהיה אפשר להרגיש איתן את הקרקע (ראו למשל במשנה ברורה תריד, ה וכן בערוך השולחן שם ב-ה) – דבר שיכול להיות רלוונטי מאוד בימינו, כיוון שאנשים רבים לובשים נעליים נוחות העשויות מחומרים סינתטיים – המנהג הוא להתיר ללבוש כל סוג של נעליים שאינן עשויות מעור.

 

יחסי אישות בתשעה באב

הגמרא אוסרת קיום של יחסי אישות בתשעה באב כפי שהם אסורים לאדם אבל. ר' יוסף קארו מצטט את ההגהות מרדכי (מועד קטן) שפוסק כי אסור לאדם אף לישון באותה מיטה עם אשתו במהלך תשעה באב (בית יוסף תקנד ושולחן ערוך שם יח). המשנה ברורה, שמתבסס על המגן אברהם, כותב כי יש להימנע מכל מגע פיזי של בעל עם אשתו בשעות הערב, כפי שיש לעשות ביום כיפור, למרות שבמהלך שעות היום הדבר יהיה מותר (משנה ברורה שם כז).

יש שאוסרים על כל מגע פיזי גם במהלך שעות היום (קיצור שולחן ערוך קכד, יב). הט"ז חולק לחלוטין ומתיר מגע פיזי גם בליל תשעה באב וכן במהלך היום של יום כיפור (ט"ז תרטו, טז). לכאורה, כולם יסכימו כי יש להימנע ממגע של חיבה במשך כל היום של תשעה באב.

 

תלמוד תורה ושאילת שלום

בגמרא נאמר כי בנוסף לצום ולהימנעות מהנאות גופניות מסוימות, יש להימנע גם מלימוד תורה במהלך תשעה באב: "ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות" (תענית ל ע"א). האיסור ללמוד תורה נובע ככל הנראה מאיסור רחב יותר – להימנע מקיום של פעולות שמביאות לכדי הנאה ושמחה. הגמרא מעלה שני מקרים חריגים בנוגע לאיסור לימוד התורה. ראשית, בברייתא המובאת בהמשך דברי הגמרא דלעיל נאמר כי:

אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות, ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין משום שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

לימוד התורה אסור כיוון שהוא 'משמח את הלב'; אמנם, המקורות הספציפיים שהברייתא מפרטת מעציבים את הלב. במקום אחר, הגמרא לומדת מפסוק ביחזקאל כי לאדם אבל אסור ללמוד תורה. בפסוק זה הקב"ה אומר לנביא להישאר בשקט ('האנק דם') טרם פטירת אשתו (מועד קטן טו ע"א). מפסוק זה לומדים כי הגמרא דורשת מהאבל להיות ב'דממה', והיא איננה מציינת כי לאבל יהיה מותר ללמוד מקורות ספציפיים כאלה ואחרים כפי שהיא עושה במקרה של תשעה באב.

ייתכן שניתן להבחין בין איסור לימוד של אדם אבל – שמצוי באבלות חדשה ונדרש ממנו להפסיק לחלוטין את פעילותו השגרתית ולהרהר בשקט על אובדנו – ובין איסור תלמוד תורה של אדם שנמצא במצב של אבלות ישנה ושצריך להיות במצב של צער וכאב.

עם זאת, יש ראשונים שמשלבים בין שתי הקטגוריות הללו. לדוגמא, התוספות מעידים כי בימי בחרותו של רבינו תם הוא פסק לאדם אבל כי יהיה אסור לו ללמוד תורה (ללא קטעים יוצאים מן הכלל). אמנם, בשנותיו המבוגרות יותר הוא חזר בו והתיר לאבל ללמוד תורה אך רק את אותם הקטעים הספציפיים שמותרים ללימוד בתשעה באב (תוספות מועד קטן כא ע"א ד"ה ואסור). השולחן ערוך פוסק בצורה דומה וקובע כי אבל יוכל ללמוד במהלך אבלותו את קטעים אלו (שולחן ערוך יורה דעה תפד, ד).

אילו קטעים ונושאים יהיה מותר ללמוד בתשעה באב? הגמרא המובאת לעיל מתירה ללמוד את ספרי איכה ואיוב, וכן חלקים מספר ירמיהו שעוסקים בטרגדיה ובעונש של עם ישראל. בנוסף לכך, השולחן ערוך מתיר ללמוד את פירושי איכה ואיוב, מדרש איכה וכן את הפרק השלישי של מסכת מועד קטן שעוסק בהלכות אבלות (שולחן ערוך אורח חיים תקנד, ב). גם האחרונים מתירים ללמוד את קטעי הגמרא שבמסכת גיטין (דפים נה ע"ב-נח ע"א) שעוסקים בחורבן ירושלים והמקדש (קטע זה ידוע גם בשם 'קמצא ובר קמצא'), וכן את מסכת סנהדרין דף קד (למשל, ראו משנה ברורה תקנד, ב) כמו גם את סוף מסכת תענית בתלמוד הירושלמי (קיצור שולחן ערוך קכד, ה). יש שמזכירים גם את הקריאה מספר יוסיפון, ספר היסטורי שחובר בתחילת המאה ה-10 ושיוחס באופן שגוי להיסטוריון הרומי יוספוס. יהיה ניתן גם כן לקרוא עדויות היסטוריות של טרגדיות יהודיות אחרות כדוגמת השואה. לסיום, יהיה ניתן ללמוד גם כן את הלכות תשעה באב וכן את הלכות אבלות.

הרמב"ן (תורת האדם עניין אבלות ישנה), ולאחריו השולחן ערוך (תקנד, ד), מתירים להגיד 'קורבנות' (פרשת התמיד) וכן את 'ברייתא דרבי ישמעאל' שמצויים בסידור התפילה לפני פסוקי דזמרה. כשקטעים אלו נאמרים כחלק מהתפילה ולא באופן של תלמוד תורה הם לא גורמים לשמחה ולכן יהיו מותרים.

בנוסף לחמשת האיסורים של תשעה באב ואיסור תלמוד תורה, בתוספתא נאמר כי: "אין שאילת שלום לחברים בט' באב, ולהדיוט [משיבים] בשפה רפה" (תוספות תענית ג, יא). הראשונים[4] והשולחן ערוך (תקנד, כ) פוסקים בהתאם. המשנה ברורה כותב כי יש אף להימנע מאמירת 'בוקר טוב' (משנה ברורה שם מא). אמנם, מותר לאחל לאדם אחר 'מזל טוב' וכן ללחוץ ידיים (הר צבי יורה דעה רצ).

 

הלכות ומנהגים שנשמרים עד חצות היום

כל האיסורים שדיברנו עליהם עד כה חלים מרגע כניסת הצום ועד לסיומו. לעומתם, ישנם הלכות ומנהגים אחרים שחלים מכניסת הצום עד חצות היום שלמחרת בלבד. ההגהות מיימוניות מביא את המנהג של תושבי צרפת לשבת על הקרקע במהלך שבעת ימי האבלות (הגהות מיימוניות הלכות תעניות ה, יא). השולחן ערוך מביא גם כן את מנהג זה וכותב כי נוהגים לשבת על הקרקע עד תפילת המנחה (שולחן ערוך תקנט, ג). הרמ"א מעיר כי בימינו נוהגים לשבת על ספסלי ישיבה רגילים מיד לאחר שיוצאים מבית הכנסת בסיום תפילת שחרית, למרות שאת הקינות בדרך כלל אומרים עד קצת לפני חצות היום (רמ"א שם). המגן אברהם כותב כי מותר לשבת על כרית כיוון שמדובר רק במנהג (מגן אברהם שם ב). למעשה, רבים נוהגים לשבת על ספסלים או כיסאות נמוכים ועדיף שהם יהיו בגובה של פחות משלושה טפחים (בערך 30 ס"מ) עד חצות היום.

השולחן ערוך כותב כי ישנם אנשים שנוהגים לישון על הרצפה כשמונח סלע מתחת לראשם במהלך תשעה באב (שולחן ערוך תקנ, ב). הרמ"א מעיר כי יש לגרום לכך שהשינה בליל תשעה באב תהיה פחות נוחה מהרגיל בדרך כזו או אחרת. למשל, מי שרגיל לישון עם שתי כריות יישן עם אחת בלבד. יש כאלה שמניחים אבן מתחת לראשיהם במהלך הלילה כזכר ליעקב אבינו: "ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו" (בראשית כח, יא). על פי המדרש, לאחר מאורע זה יעקב חזה במראה נבואי את חורבן בית המקדש. נשים בהריון ואנשים שמנהג זה יגרום להם לצער גדול לא צריכים לקיים אותו (משנה ברורה תקנ, ז). באופן כללי, הרמ"א מציין כי יש להפחית את רמת הנוחות במהלך תשעה באב גם בדברים שאינם קשורים לשינה (רמ"א שם ב).

בנוסף למנהג ההימנעות מישיבה על ספסלים רגילים, הגמרא מלמדת אותנו כי:

מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב – עושין, מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה כל אדם עצמו כתלמיד חכם. תניא נמי הכי: רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה. תניא אידך: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל האוכל ושותה בט' באב כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים. רבי עקיבא אומר: כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בט' באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה שנאמר: "שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". (תענית ל ע"ב)

האחרונים מסבירים כי מפסקה זו אנו למדים כי על האדם להימנע מפעילויות שמסיחות את דעתו מהאבל (ראו למשל במשנה ברורה תנד, מג).

השולחן ערוך מביא את קטע זה ומוסיף ואומר כי אף במקום שבו לא עובדים כלל בתשעה באב, גוי יוכל לעבוד עבור אדם יהודי – ואפילו בביתו. בנוסף, הוא כותב כי מלאכת 'דבר האבד', סוג של עבודה שאם לא יעשו אותה ייגרם נזק ממוני, תהיה מותרת במהלך תשעה באב, אך רצוי לעשות אותה לאחר חצות היום (שולחן ערוך תקנד, כב-כד).

הרמ"א מעיר כי נוהגים להימנע עד אחרי חצות היום מכל סוג של עבודה שלוקח זמן להשלים אותה ('יש בה שיהוי קצת').[5] ערוך השולחן מדגיש כי התשובה לשאלה האם מותר או אסור לעבוד במהלך תשעה באב תלויה במנהג המקום. בזמנו, בעקבות קשיי הפרנסה, היה נהוג להתחיל לעבוד מיד לאחר תפילת שחרית. עם זאת, הוא ממליץ ליהודים יראי שמים לפתוח את חנויותיהם רק לאחר חצות (ערוך השולחן שם כא).

 

טלית ותפילין בתשעה באב

אחד מההיבטים המרתקים של תשעה באב הוא המנהג הנפוץ שלא להניח תפילין בתפילת שחרית. הגמרא מלמדת כי אדם אבל לא מניח תפילין ביום הראשון של אבלותו (מועד קטן טו ע"א וכן בדף כא ע"א).

כשהקב"ה ציווה על יחזקאל לא להתאבל על מות אשתו הוא אמר לו: "פארך חבוש עליך' (יחזקאל כד, יז). חכמים מסבירים כי הקב"ה הורה ליחזקאל להניח תפילין, פעולה שהוא לא היה עושה בלי ציווי זה. ייתכן שהסיבה לאי הנחת התפילין היא מצבו הגופני של האבל שלא מתאים להנחת תפילין (רש"י ברכות יא ע"א ד"ה אלמא), או שהנחת התפילין, 'פארך', סותרת מטבעה את צורת הופעתו של האדם האבל (רש"י סוכה כה ע"ב ד"ה מדאמר). למרות הדמיון לכאורה בין הלכות אבלות להלכות תשעה באב, הגמרא לא מציינת במקום כזה או אחר שאין להניח תפילין בתשעה באב.

הראשונים חלוקים בשאלה האם יש להניח תפילין בתשעה באב. האבודרהם מצטט את הראב"ד שפוסק כי אין להניח תפילין בתשעה באב ועדיף להניח אפר שרוף על הראש במקום זאת (אבודרהם סדר תפילת התעניות). בדומה לכך, הרוקח (שי) ור' אברהם הרופא (מבוא בשיבולי הלקט רע) גם כן כותבים כי אין להניח תפילין בתשעה באב. הרא"ש מצטט את רבו – המהר"ם מרוטנבורג:

ורבינו מאיר כתב: ונראה דבתשעה באב אין להניח תפילין כמו ביום ראשון דאבל, דאין יום מר יותר ממנו יום קבוע בכיה לדורות. (רא"ש תענית ד, לז)

פסיקה זו למעשה די מחמירה. לפי ראשונים אלה עלינו להימנע מקיום מצוות התפילין שהיא מדאורייתא כדי לקיים כראוי את תשעה באב! נראה כי לטענתם הנחת תפילין לא עולה בקנה אחד עם מצב האבלות שבו אדם שרוי בתשעה באב או לחילופין הנחת תפילין במצב של שכול היא פעולה אסורה. בעקבות כך, בדיוק כמו שלאבל אסור להניח תפילין כך גם לנו יהיה אסור לעשות בתשעה באב.

הרמב"ם כותב כי ישנם תלמידי חכמים שנוהגים שלא להניח תפילין של ראש במהלך תשעה באב.[6] מדוע תלמידי חכמים אלה נמנעו מלהניח דווקא את התפילין של ראש? המדרש מתאר את ייחודיות התפילין של ראש:

אמר ר' אליעזר הגדול: הוא דכתיב – "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך" – אלו תפילין של ראש.[7]

דברי מדרש זה קושרים באופן מפורש את ה'פאר', שהתלמוד קובע לגביו שאבל צריך להימנע מלהניחם, לתפילין של ראש. לכן, יש במקור זה כדי לחזק את המנהג שמובא ברמב"ם להימנע דווקא מהנחת תפילין של ראש בתשעה באב.

מצד שני, הגאונים כותבים שהיה נהוג ב'שתי ישיבות', סורא ופומבדיתא, להניח תפילין בתשעה באב (שערי תשובה קנה, רסו). הרשב"א כותב כי רב האי גאון מכריע בהתאם (שו"ת הרשב"א ה, ריד). הרמב"ן טוען כי ליום הראשון של האבלות יש מעמד מיוחד בהשוואה לשאר ימי האבלות ואין להשוות בינו לבין תשעה באב (תענית ל ע"א וכן בספרו תורת האדם, עניין אבלות ישנה). הרשב"א, הריטב"א (תענית ל ע"א), שיבולי הלקט (רע), האור זרוע (ב, תלט), המנהיג (הלכות תשעה באב) וראשונים נוספים מסכימים לדעת הרמב"ן.

הראשונים המאוחרים יותר מציעים פשרה מעניינת. המרדכי כותב את הדברים הבאים:

בט' באב מותר להניח תפילין משום דדמי לאבילות ישינה. אמנם, רבי מאיר לא היה מניח תפילין ולא היה מתעטף בטלית גדול בבוקר משום דאיתא באיכה רבתי: "השלך משמים ארץ תפארת ישראל" – זה טלית ותפילין, אבל בערב מניח תפילין ומתעטף בציצית. (מרדכי תענית תרלז)

ה'הגהות מיימוניות' מתאר באופן דומה כי רבו, המהר"ם מרוטנבורג, הניח תפילין בשעות אחר הצהריים. השולחן ערוך כותב כי זהו המנהג הנפוץ (שולחן ערוך תקנה, א). קהילות אשכנז נוהגות בהתאם לדעה זאת.[8] על מה מבוסס מנהג זה? החיד"א מסביר כי בבוקר של תשעה באב אנו מקיימים את ההלכות שנוגעות ליום הראשון של האבלות, ואילו בשעות אחר הצהריים אנו מתנהגים בהתאם להלכות שנוגעות לשאר ימי האבלות (ברכי יוסף תקנה, א). במילים אחרות, 'עוצמת' האבלות פוחתת ככל שהיום מתקדם.

לחילופין, נוכל להציע הבחנה שונה. ציינו קודם לכן כי תשעה באב מורכב משני היבטים שונים: הוא גם תענית ציבור וגם יום אבלות. למרות ששני היבטים אלו מתקיימים במקביל, נראה כי ההיבט של האבלות מודגש יותר בשעות הבוקר; בשעות אחר הצהרים האבילות העזה דועכת ואז בא לידי ביטוי המרכיב של תענית ציבור. לדוגמא, קריאת התורה של מנחה זהה לזו של יום צום ציבורי. כמו כן, נוהגים להתעטף בטלית עם ברכה בתפילת מנחה.

יש ששואלים האם מי שהסיר את הטלית קטן שלו ('ציצית') בלילה הקודם צריך ללבוש אותה עד תפילת מנחה ללא ברכה או שיצטרך להגיד את ברכתה כבר בשעות הבוקר (משנה ברורה תקנה, ב). יש שמציעים לישון עם הציצית כדי להימנע מדילמה זאת.

 

תשעה באב שחל במוצאי שבת

מתי וכיצד יש לערוך את ההבדלה, כשתשעה באב חל במוצאי שבת? הראשונים מציעים מספר אפשרויות. לדוגמא, הבה"ג, כפי שמצטט הרמב"ן (תורת האדם עניין אבלות ישנה), מציע     כי יש להגיד את ההבדלה עוד בשבת עצמה, על כוס של יין, לאחר פלג המנחה. הוא בסופו של דבר דוחה לחלוטין את דעה זו, שכן באמירת הבדלה הוא למעשה מקבל על עצמו את הצום של יום המחרת ואז יהיה אסור לו לשתות את היין.

לחילופין, ספר המנהיג כותב (ספר המנהיג, תשעה באב כא) כי יש להגיד את ההבדלה במוצאי שבת ולאחר מכן לתת לילד לשתות את היין. הרמב"ן (תורת האדם שם) דוחה זאת, בטענה שפעולה זו יכולה להוביל לתוצאות לא רצויות. התוספות (פסחים קז ע"א, ד"ה אמימר[9]) מביאים את רב עמרם גאון, שפוסק כי יש להגיד את ההבדלה ביום ראשון בלילה בשעת צאת הצום. מעניין לציין כי הרמב"ן[10] עצמו פוסק כי מאחר שלא היה ניתן להגיד הבדלה במוצאי שבת, החיוב של ההבדלה התבטל ולכן אין חובה להגיד את ההבדלה בצאת הצום.

השולחן ערוך[11] פוסק כי יש לומר הבדלה על כוס של יין בצאת הצום. הראשונים חלוקים בשאלה האם יש לברך את ברכת האש במוצאי שבת.[12] השולחן ערוך (תקנו, א) פוסק כי אכן יש לברך על האש בצאת השבת; ברכה זו בדרך כלל נאמרת לפני קריאת איכה (ט"ז שם, שמצטט את האובדרהם). הוא מוסיף ואומר כי אין להגיד את הברכה על הבשמים כלל וכלל. האחרונים חלוקים בשאלה האם הסיבה לכך היא המנהג שקיים, להימנע מכל סוג של הנאה מריחות טובים בביתו של אדם אבל, או כיוון שהברכה על הבשמים נתקנה במוצאי שבת כדי להקל על לכתה של ה'נשמה היתירה', דבר שאולי יהיה בלתי הולם לתשעה באב.[13]

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב