שיחה לראש השנה - שומע תפילה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

שומע תפילה*

"וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם.         
וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת. 
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ."
            (שמות י', כז-כט)
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר.                     
אֲ-דֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ.                                                                   
אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן.  
וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.       
עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.
וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה."      
            (דברים ג', כג-כח)
הן ה' והן פרעה משתמשים באותו ביטוי כלפי משה: 'אל תוסף'. ביטוי נחרץ, מוחלט. אולם, וודאי שמדובר בשתי תופעות שונות: לעומת פרעה, השליט העריץ הפונה בכעס למשה, ניצב ה', מלך רחום וחנון, אשר פונה אל משה ללא כעס, ואף מורה לו לעלות אל ראש הפסגה.
למרות פערים אלו, יש משהו מוחלט בדבריו של ה' למשה. אנו מכירים דיונים בין שליטים, הכוללים משא ומתן מתמשך, אך כאן מופיע ביטוי מוחלט, סופי, שאין לערער אחריו: 'אל תוסף'. ה' לא מוכן אפילו לשמוע את תפילתו של משה. נראה שיש לקשור אמירה חריפה זו עם הסתתרות השכינה מפני משה במשך 38 שנה, במדבר.

שמע קולנו

בתחילת הסליחות שאנו אומרים בימים אלו, אנו פותחים באמירה:
"שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו".
באמירה זו מופיעה הנחה שה' שומע את תפילתנו, ומכאן אנו ממשיכים לבקש דברים נוספים. אולם, האם עצם השמיעה כה מובנת מאליה? האם תמיד ה' שומע את תפילתנו – אף כשאיננו מקבלה?
בתפילת עמידה שבכל יום, אנו מתפללים ומבקשים את אותה שמיעה. את השמיעה, אף ללא קבלת הבקשה:
"שמע קולנו ה' א-להינו..."
מהי משמעותה של השמיעה? באופן הפשוט ביותר, היא מהווה מחסום בפני קבלת התפילה. אם ה' אינו שומע את התפילה, אין כל סיכוי שיענה לה. אולם ברמה עמוקה יותר, יש לשמיעה משמעות עצמית משמעותית.
האדם, ובתוכו האדם הדתי, רוצה שקולו יישמע. אם ה' לא שומע את האדם הדתי, הרי שקולו כלל לא נשמע. תפילתו חוזרת ריקם, לאחר שאמר מילים שלא נשמעו כלל. תחושה זו קשה לכל אדם, וקשה שבעתיים לאדם הדתי, השם מבטחו בה' אלוקיו. כאן המקום לשאול: במה תלויה אותה שמיעה? מה עלינו לעשות, בכדי שקולנו ישמע?

ה' שפתי תפתח

אנו פותחים את תפילת העמידה בפסוק מספר תהילים:
"ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ."                    
(תהילים נ"א, יז)
אמירה זו בפתח התפילה, שחז"ל אף ראו כחלק מן התפילה, משמעותית ביותר. ברמה ראשונה יש בה בקשה ליכולת המילולית לקראת התפילה. ברמה שנייה, יש כאן בקשה ליכולת הבעה אישית של המתפלל. השלב הראשון, אם כן, בכדי שקולנו ישמע הוא, באופן טבעי, השמעת קול.

הכנת הלבוש

במגילת אסתר מתואר האופן בו יש לבוא לפני המלך:
"וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק."     
(אסתר ד', ב)
הפסוק, המשמש לתיאור מציאות חברתית-פוליטית באותה בירה מושחתת, יכול לשמש עבורנו לאופן בו עלינו לעמוד לפני ה'.
אל לנו לבוא אל שער המלך בלבוש שק. על הרוצה לבוא בפני המלך להכין את עצמו כראוי, לבל ילבש לבוש שק. בין אם מדובר בלבוש שאינו מכסה את כל הגוף, ובין אם בלבוש מוכתם, הרי שלא ראוי לאדם לבוא בו לפני המלך.
יהושע הכהן הגדול היה לבוש בגדים צואים, והיה עומד לפני המלאך (זכריה ג', ג). הבגדים מוחלפים למחלצות טהורות. ברור שהכוונה ב'בגדים צואים' היא לעוונות, לדרכים רעות. בכדי לעמוד לפני הקב"ה, על יהושע להחליף את בגדיו, ולשנות את דרכיו.
הדברים אמורים גם כלפי הכנה פיזית, אך בעיקר, כמובן, להכנה הנפשית של האדם לקראת התפילה, לקראת הימים הנוראים. יש גישות המדגישות את מוגבלותו של האדם: האדם אינו מסוגל לחזור בתשובה גמורה, אלא לעשות השתדלות מעטה בלבד. מתפלל כזה טוען: אני עשיתי את שלי, ועתה עליך, ה' לעשות את שלך, ולקבל אותי חזרה לזרועותיך הפרושות. אדם זה אף מעז ופורש בפני ה' את רשימת בקשותיו בכל תחום בחייו, ללא שעשה את הצעד המינימלי לקראת ה'.
אכן, חז"ל התנגדו לגישה זו באופן נחרץ. זוהי גישה המתחמקת מעבודת ההכנה הקשה, בשל הקושי הרב הכרוך בה. לגישה זו, האדם לא עובר מסע משמעותי בהכנה לקראת עמידתו לפני ה', אלא מגיע כפי שהוא, ומצפה שה' יקבלו.
אולם, למעשה, אם אנו באמת רוצים שקולנו ישמע, עלינו לעמול קשות על הכנת כסותנו, לבל ידמה ללבוש שק. מדובר בעבודה קשה וארוכה של חשבון נפש ותיקון, אך אין להתחמק ממנה. יש לעשותה, יהא המחיר אשר יהא.
הגמרא בברכות מציגה הבדל בין קריאת שמע, לבין תפילת עמידה. בקריאת שמע האדם נדרש ללבוש מינימלי שמכסה אותו ממותניו ומטה, לעומת זאת בתפילה האדם נדרש ללבוש מלא. רש"י על אתר מסביר את הפער בין קריאת שמע לבין תפילת עמידה – הסבר אותו פיתח הגרי"ד ז"ל:
"לתפלה צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה, אבל קריאת שמע אינו מדבר לפני המלך."                                                                    
(בבלי ברכות כה ע"א)
בתפילת עמידה, עומד היהודי לפני ה', על כל המשתמע מכך, על ההכנה הפיזית והנפשית שהדבר כולל, עם כל הקושי הכרוך בכך.

האזנה

לדברינו עד כה, ישנם שני סוגים של תפילה: תפילה שנשמעת ואינה מתקבלת, לעומת תפילה שנשמעת ומתקבלת. לא נסביר כאן את הפער בין שני סוגים אלו, אך נציין שיש רמה נוספת, הניצבת אף מעבר לכך: האזנה.
בחתימת ברכת השופרות אנו אומרים:
"ומאזין תרועה ואין דומה לך".
מאזין – כביכול, ה' עומד ומצפה לשמוע את קול התרועה. הוא לא רק מקשיב לקולנו; הוא עומד ומחכה לשמוע את קולנו. הפער בין שמיעה לבין האזנה נעוץ בפער בין תקיעה לבין תרועה.
עלינו לעמול ככל יכולתנו, להכין את עצמנו לקראת ימים אלו. כך, ורק כך נוכל לצפות שהקב"ה ישמע את תפילתנו, ואולי אף יֵעַנה לה.
           
 
 
 
 
 
 
 
*
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 
 
* השיחה נאמרה בראש השנה ה'תשע"ב, סוכמה על ידי עמנואל מאייר ונערכה ע"י אלישע אורון. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.