זבחים דף סח – בין שחיטה למליקה

  • הרב אביהוד שורץ
הפרק השביעי בזבחים עוסק בקרבנות העוף. למרות הדימיון בין קרבנות העוף לקרבנות הבהמה, ישנה נקודת הבדל בולטת מאוד בין הקרבנות, והיא: פעולת השחיטה. בעוד ששחיטת בהמות נעשית כדת וכדין, כפי ששוחטים בהמות חולין, הרי שהעוף זקוק ל"מליקה" - הכהן חותך את הקנה והוושט בידיו, ובלי עזרת כלי.
לדעת רש"י (סה ע"ב ד"ה ת"ק סבר), ההבדל בין שחיטה ומליקה נובע מהבדל מציאותי בין בהמה ועוף:
"דטעמא דבהמה בעיא ב' סימנים משום דלא נפקא חיותא בסימן אחד, הילכך שם שחיטה על שניהם. אבל עוף בסימן אחד פסקא חיותא ועולת העוף מצות הבדלה בעלמא הוא דאיכא עלה אבל שם מליקה אינו חל אלא על הראשון".
רש"י מסביר שמעבר להבדלים הטכניים בין שחיטה ומליקה, קיים הבדל מהותי בין עוף לבהמה: בעוף ניתן להסתפק בפגיעה באחד הסימנים (דהיינו או בקנה או בוושט) כדי להוציאו מחיים למוות, בעוד שבבהמה יש צורך בחיתוך מלא של שני הסימנים גם יחד.
פעולת המליקה, אם היתה מתבצעת בעוף של חולין, היתה הופכת אותו לנבילה האסורה באכילה. עם זאת, בעופות קודשים נחוצה דווקא מליקה, ומכוחה יכול הכהן לאכול חטאת העוף. הרמב"ם (בפירוש המשניות למשנתנו, זבחים פ"ז מ"ג) הסביר:
"אבל אם מלק מליקה כשרה הרי זו כמו השחיטה הכשרה בחולין וכבר התיר ה' אכילתה לכהן כלומר חטאת העוף".
משפט קצר זה הוא בגדר מועט המחזיק את המרובה. הרמב"ם קובע שהמליקה היא "כמו השחיטה", אלא שיש להסתפק האם מדובר על שחיטה גמורה, או שמא אינה אלא "כמו" שחיטה. לשאלה זו השלכות רבות, הבאות לידי ביטוי בשתי המשניות החותמות את הפרק:
א. נבלת עוף טהור איננה מטמאת במגע ובמשא, אלא רק באכילה ("מטמאה בבית הבליעה"). במשנה נאמר שעוף שהיה פסולו בקודש אינו מטמא בבית הבליעה. כלומר – אף אם בפועל הקרבן פסול, הרי שהעובדה שהעוף נמלק במסגרת של דיני קודשים קובעת שאיננו מוגדר נבילה. מאידך – אם העוף נמלק במסגרת שאיננה מסגרת של מקדש (כגון אם מלקו עוף בעל מום, שכלל אינו ראוי להיות מוקרב כקרבן), הוא מטמא כנבילה.
המסקנה העולה מקביעה זו היא שהמליקה איננה מוגדרת כשחיטה, ולכן מליקה איננה מפקיעה איסור נבילה מעוף. רק מליקה בעולם הקודש, שהינה בעלת משמעות קרבנית, מפקיעה איסור נבילה.
ב. אך במשנה הבאה בפרק נראה שנחלקו בכך תנאים: כאשר בהמה נשחטת ונמצא שהיא טריפה היא אמנם נאסרת באכילה, אך אין דינה כנבילה. מה דין עוף שנמלק ונמצא טריפה? לדעת ר' יוסי מדובר על נבילה, ולכאורה זו פשטות הדברים: המליקה איננה שחיטה, אלא שהתחדש חידוש שבעולם המקדש יש למלוק. אם העוף נמצא טריפה, שוב אין כל אפשרות להקריבו, וממילא דינו כנבילה.
לעומת ר' יוסי, מחדש ר' מאיר שהמליקה איננה מנבלת אפילו בעוף שנמצא טריפה. נראה שלדעת ר' מאיר, במקומות שבהם יש צורך במליקה – מעמדה שווה לזה של השחיטה (יתכן שניתן להרחיב את חידושו של ר' מאיר אף למקומות שבהם אין צורך במליקה, כגון עופות שאינם עולים על גבי המזבח; וזהו שורש הדיון בסיום הפרק [ע ע"ב], יעויין שם). ובכן, בדיוק כפי ששחיטה מפקיעה איסור נבילה אפילו מטריפה, כך דינה של המליקה.
נראה שההבדל בין דברי ר' יוסי ובין דברי ר' מאיר מבוסס על ביאור אותו דמיון בין שחיטה למליקה. כאמור לעיל – ניתן לתלות מחלוקות נוספות בגמרא ובראשונים בהבנות השונות של אותו דמיון, ויש לתת את הדעת על כך במהלך לימוד סוגיות קרבנות העוף.