תרגום: תני בדנרש. עריכה: אורי שטרן.

***

מבוא

מעת שנוסדה הנצרות, היהודים סבלו רבות מיד הנוצרים. הנוצרים האשימו את היהודים בהריגת ישו, ובמשך מאות שנים "חונכו" איכרי אירופה להאמין שהיהודי הוא המנודה, הכופר והשטן. האשמות אלו הובילו לפרעות קשות במדינות בהן הייתה נוכחות נוצרית משמעותית. יהודים רבים עונו ונהרגו במהלך פוגרומים אלו, ולעתים אולצו לבחור בין המרת דתם ובין מוות.

 

מסעי הצלב

במהלך המאות האחת עשרה והשתיים עשרה, הובילו מלכים ומנהיגים דתיים את עמם במסעות עלייה לרגל לארץ ישראל. הם עודדו את אנשיהם "לשחרר" את ארץ הקודש מידי מי שבעיניהם נחשבו לכופרים. במהלך מאתיים השנים הבאות הפכו מסעות אלו למעשי טבח גדולים, שבהם החריבו הצלבנים קהילות יהודיות רבות שעמדו בדרכם, ורצחו את תושביהן.

מסע הצלב הראשון, "מסע ההמונים", תבע את קורבנותיו הראשונים במאי 1096. במסע זה התאספו בהמוניהם איכרים והדיוטות, אף לפני שהאצילים החלו במערכה הצבאית הרשמית. כאשר הכוחות שזה עתה התאגדו עברו דרך גרמניה, טבחו הצלבנים בקהילות היהודיות שפיירא, וורמייזא ומגנצא, המכונות 'קהילות שו"ם'.

במהלך אירועים קטסטרופליים אלו התרחשו מקרים רבים של מסירות נפש על קידוש השם. כאשר נאלצו לבחור בין התנצרות ובין מוות, יהודים רבים התאבדו, וחלקם אף השתתפו באופן פעיל בהריגת משפחותיהם.

 

טרגדיה מזעזעת

רבי יוסף קארו מתעד את הסיפור הנורא הבא:

ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד, שירא שיעבירום על דת. והיה עמו רב אחר, וכעס עליו, וקראו רוצח; והוא לא חש לדבריו. ואמר הרב המונע: "אם כדברי – יהרג אותו רב במיתה משונה", וכן היה –  שתפשוהו גוים, והיו פושטים עורו, ונותנין חול בין העור והבשר. ואח"כ נתבטלה הגזרה. ואם לא שחט אותם, אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם.[1]

מדובר ביישום קיצוני במיוחד של ההלכה הפוסקת שעדיף להיהרג מאשר לעבוד עבודה זרה (מסכת סנהדרין עד ע"א). אירועים טרגיים אלו מעוררים שאלות הלכתיות רבות: האם הנצרות באמת נחשבת לעבודה זרה? האם מותר לאדם להציל את חייו על ידי הסכמה כוזבת לקבל עליו דת אחרת? האם מצופה מאדם, בנסיבות נוראיות אלו, להקריב את חיי ילדיו על קידוש השם?

בשיעור זה נדון בתגובות הרגישות של רבותינו למעשי קידוש השם שבהם יהודים בחרו להרוג את עצמם ואת משפחותיהם על פני המרת דתם לנצרות.

 

האיסור על התאבדות[2]

התפיסה המקובלת הינה שהתאבדות אסורה בהלכה היהודית. עם זאת, ישנו ספק האם מדובר בתולדה של איסור הרציחה בעשרת הדיברות, "לא תרצח", או שמא מדובר באיסור עצמאי.

ישנם שני מקורות מהם ניתן ללמוד על איסור התאבדות. מקור אחד מבוסס על פסוק בתורה, כפי שמבאר הרמב"ם:

וכן ההורג את עצמו... שופך דמים הוא ועון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין. ומנין שכן הוא הדין, שהרי הוא אומר... "את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה) – זה ההורג עצמו.[3]

על פי דברים אלו, מדייק בעל המנחת חינוך כי התאבדות אינה נחשבת לרצח.[4] הוא מסביר שעל פי דרשה זו, רק ליהודים אסור לשלוח יד בנפשם. בעל המנחת חינוך מתבסס בדבריו על פסיקת הגמרא,[5] הקובעת שמצוות הנזכרות בספר בראשית ולא חוזרות בהר סיני חלות רק על יהודים. כך, על אף שהציווי הראשוני בענייננו מופנה לנח, הציווי לדורות חל רק על יהודים.

לעומת דברים אלו, המדרש לומד: "'לא תרצח' – לא תתרצח".[6] מדרשה זו עולה שהתאבדות הינה חלק מהאיסור הכללי על רצח. מכיוון שהאיסור לרצוח נאמר בשנית בהר סיני לאחר הופעתו בספר בראשית, איסור ההתאבדות על פי דרשה זו יחול אף על גויים.

 

גיבורים שמסרו את נפשם

אם כן, על פי דין התורה אסור ליהודי להתאבד (ואולי אף לגוי). עם זאת, ישנם סיפורים רבים, הן בתנ"ך והן בספרות הרבנית, מהם עולה לגיטימציה להתאבדות. שמשון ושאול המלך, שניהם גיבורי המקרא, גרמו ישירות למותם. בנוסף, הגמרא במסכת פסחים עוסקת במתואר בספר דניאל אודות הסירוב של חנניה, מישאל ועזריה להשתחוות לאליל זהב, וזריקתם לכבשן בשל כך. כאשר הגמרא מתייחסת לאירוע, היא מתנסחת בלשון: "מסרו עצמן לכבשן האש".[7]

ביחס לאירועים הטרגיים שהתרחשו בימי בית שני, הגמרא מספרת שני סיפורים על קידוש השם והתאבדות. סיפור אחד עוסק בחנה ובשבעת בניה. באירוע זה כל שבעת בני חנה נהרגו אחרי שסירבו לנטוש את אמונתם. לאחר שצפתה במותם, חנה שלחה יד בנפשה. סיפור נוסף המופיע בגמרא מתאר ארבע מאות ילדים יהודים שנפלו בשבי. במהלך לקיחתם לרומא, כולם התאבדו.[8]

במקום לגנות את מעשיהם, עולה באופן מובהק שהגמרא תופסת את אנשים אלו כגיבורים. כיצד ניתן ליישב את היחס החיובי למעשים עם האיסורים המפורשים שראינו? האם המקרים המתוארים יכולים להוות תקדים להתרת התאבדות במצבים מסוימים?

 

האם שאול צדק?

ישנן דעות שונות כיצד להתייחס להתאבדותו של שאול. המדרש שהבאנו לעיל בדברי הרמב"ם, המלמד על איסור התאבדות, דורש מהמילה הנוספת "אך" שישנם מצבים קיצוניים שבהם התאבדות מותרת. מדרש זה (בראשית רבה ל"ד, י"ג) מזכיר באופן חיובי את המקרים של שאול ושל גיבורים מקראיים נוספים כמו חנניה, מישאל ועזריה. אולם, לחלק מהראשונים קיימת גרסה אחרת, לפיה המדרש לומד מהמילה "אך" את ההפך, ולכן ראשונים אלו מגנים את שאול על מעשיו.[9]

הסברים שונים הוצעו כדי להצדיק את שאול, וליישב את האיסור הכללי עם מעשהו:

1. שמואל הנביא הודיע ​לשאול קודם לכן שהוא צפוי למות בקרב.[10]

2. שאול, כשהבין שאינו יכול להימלט מאויביו, חשב שעדיף שיהרוג את עצמו ולא יאפשר לאויב לענות אותו למוות.[11]

3. שאול היה מודע למשמעות הפוטנציאלית של נפילתו בשבי, והוא התאבד כדי למנוע את חילול השם שעלול להיגרם מכך.[12]

4. שאול חשש שאם ייפול בשבי אזי רבים מחייליו ייפלו בניסיון עקר לשחררו, והוא התאבד כדי להציל חיים של אחרים.[13]

 

משאול המלך ועד מסעי הצלב

הסברים אלו אינם פרשנות לסיפורי המקרא ותו לא; יש להם השלכות הלכתיות משמעותיות. במילים אחרות, פירושים אלו למעשה של שאול הובילו ישירות לפסקי הלכה, לפיהם במצבים מסוימים מותר ליהודים להרוג את עצמם או את משפחותיהם.

מספר רבנים צידדו בהתנהגותם של היהודים שמסרו את נפשם על קידוש השם במהלך מסעי הצלב, על בסיס הסיפורים שהבאנו מהגמרא:[14]

• רבינו תם (1100–1171), מהרבנים האשכנזים הנודעים ביותר שחיו בצרפת בתקופת מסעי הצלב, היה עד באופן אישי לאירועים הטרגיים. הוא פסק שבנסיבות קשות, אם אדם חושש שהוא יעונה עד שימיר את דתו, מותר לו להתאבד ואולי אף רצוי שיעשה כך.[15] דעה זו מבוססת על הסיפור בגמרא על ארבע מאות הנערים, וכן על מעשי שאול.[16]
• הריטב"א (1260–1320 בערך, חי בספרד) הביא את דעת רבינו תם המצדיקה מסירות נפש על קידוש השם וטען כי למרות ששאלות אלו דורשות התייחסות רחבה יותר, גדולי רבני צרפת כבר פסקו בעד התנהגות כזו.[17]
• המהרש"ל (1510–1573, חי בפולין) טוען נגד התאבדות במקרה שאדם נכפה לעבוד עבודה זרה. על בסיס פרשנותו למעשיו של שאול, הוא מסביר שלאדם מותר ליטול את חייו רק במצבים שבהם התאבדותו תציל חיים של אחרים.[18]

 

האם מותר להרוג אחרים?

המהר"ם מרוטנבורג (1215–1293 בערך, מגדולי רבני אשכנז במאה השלוש עשרה, נולד בוורמייזא ופעל בגרמניה) דן בשאלה טרגית שהגיעה אליו בעקבות טבח שהתרחש בשנת 1265:[19]

אם צריך כפרה על ששחט אשתו וד' בניו ביום הרג רב בקופלינש עיר הדמים?

שואל השאלה ניסה אף ליטול את חיי עצמו, אך ברגע האחרון נעצר.

המהר"ם פותח בהודאה בכך שהוא אובד עצות כיצד לפסוק בשאלה זו. אולם, בדומה לרבינו תם, הוא מסתמך על פרשות ארבע מאות הילדים ושאול המלך, וטוען כי:

ודאי ההורג את עצמו על ייחוד השם רשאי לחבול בעצמו.

לגבי הריגת אחרים, הוא עוסק בשאלה ומסכם:[20]

מיהא דבר זה פשוט התירו, כי שמענו ומצא[נו] שהרבה גדולים שחטו את בניהם ואת בנותיהם... ונראה לי להביא ראייה להתיר. דכי היכי דאמרינן יכול כשאול ת"ל אך, הכי נמי נימר דההורג את חבירו על קידוש השם מותר... ומי שמטעינו כפרה הוא מוציא לעז על חסידים הראשונים, ואחרי שכוונת יצרו היה לטובה, מרוב אהבת יוצרינו יתברך שמו פגע ונגע במחמד עיניו, גם הם חלו פניו על ככה... אין להחמיר עליו כלל.

המהר"ם מחדש שלא רק שהוא מתיר התאבדות, הוא אף מתיר להרוג ילדים בנסיבות אלה.

 

פוסקים מודרניים

הרב יהודה גרשוני נשאל האם מותר למרגל ישראלי להתאבד במקרה שבו הוא חושש שתחת עינויים יחשוף סודות מדינה. בתשובתו, הוא מתיר למרגל להתאבד, אולם אוסר על אחרים להרוג אותו. עם זאת, לאור פסיקת המהרש"ל הוא מציע שאם הודאת המרגל מהווה איום על חיי אנשים נוספים, ייתכן שגם לאחרים יהיה מותר להורגו.[21]

בשנת 73 לספירה החליטו תושבי מצדה בצר להם להרוג זה את זה, ושהנותר אחרון ישלח יד בנפשו. הרב שלמה גורן, הרב הראשי לישראל לשעבר, טוען שהתאבדותם הייתה מותרת על פי ההלכה.[22] גם במקרה זה השאלה ההלכתית עולה הן ביחס להתאבדות והן ביחס לרציחת אחרים. הרב גורן מוסיף ומציע כי על פי שיטת המנחת חינוך שראינו לעיל, יש מקום לטעון כי במצב זה הותרה דווקא התאבדות, אך רציחת אחרים תהיה אסורה.[23]

 

המסקנה ההלכתית

הבית יוסף מסכם את הנושא:

פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון... ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד.

עם זאת, הוא גם מזכיר שחלק מהפוסקים חולקים, וסוברים שאסור לאדם להתאבד במצב כזה, ומצטט בשמם:

וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה.

פסקי ההלכה המפתיעים של רבני אשכנז מוסברים על ידי פרופ' חיים סולובייצ'יק, שטוען:[24]

הם עשו זאת על ידי נבירה בכל הספרות הקנונית והקנונית־למחצה, אחרי סיפורים מסייעים ואגדות תומכות, כולם בעלי ערך משפטי מפוקפק. אולם, על ידי קיבוצם יחד, חוקרים אשכנזים הפיקו, באמצעות כמה פיתולים מיומנים, טענה ברת קיימא, אם לא משכנעת לגמרי, להיתר התאבדות בתקופות של רדיפות דתיות.

 

בשיעור הבא נדון בברכה שיהודים בירכו כאשר הם התאבדו.