העינויים ביום כיפור | 2

אכילה ושתייה ביום כיפור

המשנה דנה בכמות האוכל והשתייה שצריך לצרוך ביום כיפור כדי לעבור על איסור התורה לאכול ביום זה:

האוכל ככותבת הגסה [תמר גדול], כמוה וכגרעינתה [לאו דווקא תמר וגרעינו אלא כל דבר השווה בגודלו לגודל של תמר וגרעינו], והשותה מלא לוגמיו – חייב. כל האוכלים מצטרפין לככותבת וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו. האוכל ושותה אין מצטרפין. (יומא עג ע"ב)

המידות (ה'שיעורים') של יום כיפור שונות מאלו הנהוגות בדרך כלל בהקשרים אחרים – בדרך כלל אכילה מוגדרת בהתאם לנפח של זית ('כזית') ושתיה בהתאם לנפח בגודל 'רביעית' של נוזל. לגבי יום כיפור הגמרא מסבירה:

רב זביד אמר: בכותבת הגסה שאמרו – [גודלה הוא] חסרה [קצת פחות] מ'כביצה' דתנן... כביצה – משבעא [גודל של כביצה משביע], [אך גודל של] ככותבת – מיתבא דעתיה [אך לא משביעה]. (יומא עט ע"ב)

ככותבת, גודל של תמר רגיל, היא מידה קטנה מעט מגודל ביצה. פוסקים בני זמננו מעריכים כי מידת הנפח של 'ככותבת גסה' היא 40 מ"ל (ראו למשל בשמירת שבת כהלכתה לט, יח). באופן דומה, בנוגע לשתייה הגמרא מסבירה כי:

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאילו יסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו. (יומא פ ע"א).

הגמרא מודעת לאופי הסובייקטיבי של מידה זו ומסבירה את הכרעתה:

מאי שנא אכילה דכל חד וחד בככותבת ומאי שנא שתיה דכל חד וחד בדידיה? אמר ליה אביי: קים להו לרבנן [חכמים הסכימו למידת] ככותבת דבהכי מיתבא דעתיה [מכיוון שבמידה כזו של מאכל האדם מיישב את דעתו אך לא שובע]. בציר מהכי [פחות מכך] לא מיתבא [דעתו של האדם האוכל לא מתיישבת ובוודאי שהוא איננו שובע]. בשתייה – בדידיה מיתבא דעתיה [אך לא מרווה את צמאונו], בדחבריה לא מיתבא דעתיה [לא מיישב את דעתו ובוודאי שלא מרווה את צמאונו]. (יומא פ ע"ב)

לבסוף הגמרא מסיקה כי כמו שבנוגע למאכלות אסורות יש לצרוך פחות מנפח של כזית בזמן קצר מזה שלוקח לאכול חצי כיכר לחם (בכדי אכילת פרס) כדי להתחייב, כך יש לצרוך מזון בגודל של תמר בזמן זהה במהלך יום כיפור כדי להימנע מחיוב כרת שכן "קים להו לרבנן [חכמים הסכימו למידת] ככותבת דבהכי מיתבא דעתיה". הראשונים דנים בשאלה האם אמרה זו מתייחסת למשך הזמן שלוקח לאכול שלוש ביצים (רמב"ם שביתת עשור ב, ד) או ארבע (רש"י שם ד"ה חצי פרס; תוס' עירובין פג ע"ב ד"ה שבעת).

האחרונים מנסים להגדיר את מסגרת זמן זו. למשל, החתם סופר פוסק ש'כדי אכילת פרס' שוות ערך לתשע דקות (שו"ת חתם סופר ו, טז) והמשנה ברורה מצטט את עמדתו זאת (משנה ברורה תריח, כא). בשמו של ר' שניאור זלמן מלאדי, בעל שולחן ערוך הרב, מובא כי להערכתו מדובר במסגרת זמן של שמונה דקות, אך ערוך השולחן סובר שמדובר בשש עד שבע דקות (ערוך השולחן, אורח חיים תריח, יד). פוסקים אחרים סוברים שמדובר אפילו במסגרת זמן קצרה יותר – מארבע[1], שלוש (מרחשת יד) או אפילו שתי דקות (ראו חתם סופר ו, כג).

השולחן ערוך מביא שתי דעות בנוגע לשתייה. יש הסוברים כי מסגרת זמן השתייה זהה לזו של האכילה, דהיינו 'תוך כדי אכילת פרס', אך אחרים סוברים כי מסגרת זמן זו זהה למשך הזמן שלוקח לשתות רביעית (בערך ארבע אונקיות) של נוזל (שולחן ערוך אורח חיים תריב, י).

בזמן שפרטי גודל השיעור האסור לאכילה ומסגרת הזמן של האכילה משפיעים על הקביעה האם אדם ייענש בידי שמים או לא, כולם מסכימים שיש איסור לאכול כמות קטנה יותר של מזון בשיעור כזה או אחר במסגרת זמן ארוכה יותר. ואכן, הגמרא מביאה מחלוקת בנוגע לשאלה האם 'חצי שיעור', דהיינו אכילה של שיעור מזון שקטן מהשיעור האסור, נאסר מדאורייתא או מדרבנן:

גופא: חצי שיעור – רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, ריש לקיש אמר מותר מן התורה. "רבי יוחנן אמר אסור מן התורה" – כיון דחזי לאיצטרופי, איסורא קא אכיל. "ריש לקיש אמר מותר מן התורה" – אכילה אמר רחמנא, וליכא! (יומא עד ע"א)

אמנם, הגמרא מסיקה כי אפילו ריש לקיש מסכים כי קיים איסור מדרבנן לאכול חצי שיעור. מעניין להעיר כי הירושלמי סובר שריש לקיש, שבאופן כללי דוחה את הרעיון של חצי שיעור, היה מודה שזה אסור במהלך יום כיפור (ירושלמי תרומות ו, א). ככל הנראה, הירושלמי סבור כי ביום כיפור כל פעולה שמונעת צער תהיה אסורה, גם כשמדובר בפחות מ'שיעור'. דיון זה יכול להיות משמעותי עבור אדם שחייב לאכול במהלך יום כיפור בעקבות חוליו.

 

חולי, חולשה ואישה הרה ביום הכיפורים

בתוספתא נאמרים הדברים הבאים: "אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש" (תוספתא שבת טז, יד). למרות שהגמרא דנה בסייגים של עיקרון זה, ניתן להגיד באופן כללי כי פיקוח נפש עדיף על פני שאר כל המצוות והאיסורים. הגמרא מחפשת אחר מקור לעיקרון זה:

וכבר היה ר' ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם: "מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?"

לאחר שהביאה אפשרויות רבות הגמרא מביאה את הדעה האחרונה:

אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו [אם הייתי שם הייתי אומר שהמקור שלי עדיף מהמקור שלהם]: "וחי בהם" – ולא שימות בהם. (שבת פח ע"א-ע"ב)

הגמרא מתירה בפירוש למי שחולה מסוכן לאכול ולשתות במהלך יום כיפור (יומא לב ע"א). כמו שמחללים שבת או כל מצווה אחרת כדי לשמור על חיי אדם (פרט לשלושה חטאים מרכזיים שהם גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה), אדם רשאי, ואף נדרש, לאכול או לשתות ביום כיפור כדי לשמור על חייו. ואכן, הר"ן כותב את הדברים הבאים:

וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין [מומחים ברפואה] לחלל עליו שבת מדת חסידות לו שימנע עצמו? אינו אלא שופך דמים! והזריז [לעסוק בענייני הרפואה הדרושים] הרי זה משובח, והנשאל – מגונה, והשואל – שופך דמים, וכל שכן המונע עצמו [מלחלל את השבת ולהתרפאות] שמתחייב בנפשו. (ר"ן על הרי"ף יומא ג ע"ב ד"ה חוץ)

מהי הכמות המותרת לאכילה ושתייה ביום כיפור בכל הנוגע לחולה שזקוק לעשות זאת כדי לשמור על בריאותו? הגמרא במסכת כריתות (דף יג ע"א) קובעת כי לאישה הרה מותר לאכול קצת פחות מ'שיעור' בעקבות הסכנה שבדבר. במילים אחרות, היא רשאית לאכול פחות מנפח של תמר (ככותבת) בתוך זמן קצר מאכילת חצי כיכר לחם.

ראשונים רבים מחילים את עיקרון זה על כל האנשים המוגדרים כחולים (בה"ג; רמב"ן, תורת האדם; רא"ש יומא ח, יג). הם פוסקים כי אדם חולה צריך לנסות להגביל את האכילה, במידת האפשר, עד פחות מ'ככותבת הגסה תוך כדי אכילת פרס' או פחות ממלוא לוגמיו באותה מגבלת זמן (או, לפי חלקם, בפחות מכדי שתיית רביעית). הרא"ש פוסק שאם הרופא של האדם החולה מתעקש שהוא חייב לאכול יותר מכמות של ככותבת הגסה הוא יהיה צריך לאכול כרגיל.

השולחן ערוך (אורח חיים ריח, ז) פוסק בהתאם לדעת הר"ן (יומא ג ע"ב ד"ה ונמצאו) שכותב כי כשמאכילים חולה ביום כיפור צריך לתת לו כשני שליש ביצה, מעט פחות מנפח של ככותבת. לפי זה, חולה שחייב לאכול ביום כיפור צריך לצרוך בערך 30 מ"ל – בערך גודל של קופסת גפרורים קטנה – של מאכל בכל תשע דקות (ראו נשמת אברהם, אורח חיים תריב, ד). הרב משה פיינשטיין ממליץ להמתין ארבע וחצי דקות בין מנה למנה בעת הצורך (אגרות משה אורח חיים ד, מא). מי שחייב לשתות ביום כיפור צריך לשתות פחות מלחי מלאה בנוזל בכל תשע דקות (משנה ברורה תריח, כא). במידת הצורך, ניתן לשתות כל שש דקות (ערוך השולחן שם יד) או אפילו כל ארבע דקות או שתי דקות (ראה לעיל).

מעניין להעיר כי הנצי"ב כותב שהרי"ף והרמב"ם לא מקבלים את פסיקת הראשונים שהחילו את ההיתר של אישה הרה על חולים (העמק שאלה קסז, יז). הנצי"ב טוען שהגמרא הורתה רק לאישה בהיריון לאכול כמויות קטנות, שכן מטרתו של היתר זה היא להפחית את תחושת הרעב שלה ולהבטיח את שלום העובר. לעומת זאת, הגמרא מעולם לא התכוונה להגביל את האכילה של חולה מסוכן. חולים שכאלה יכולים לאכול ביום כיפור כרגיל.

גם ר' חיים סולובייצ'יק פוסק לקולא.[2] הוא מסביר כי אדם שחייב לאכול כדי למנוע התדרדרות במצבו הרפואי עד לחולי מסוכן צריך לאכול כמויות קטנות. עם זאת, מי שהוא כבר בגדר של חולה מסוכן צריך לאכול כרגיל. הוא מבסס את פסיקתו זו על הערת המגיד משנה על דברי הרמב"ם, שכותב כי ניתן לחלל את השבת אפילו כדי לדאוג לצרכים לא חיוניים במיוחד של חולה שיש בו סכנה (הלכות שבת ב, יד). ואכן, ר' חיים סולובייצ'יק פסק בהתאם לדעה זו כשכיהן כרבה של בריסק. כשהוא נשאל על עמדה זו, הוא לעיתים היה מגיב באמירה כי הוא איננו פוסק לקולא בהלכות יום כיפור אלא לחומרא בהלכות פיקוח נפש (ר' שלמה יוסף זווין, מועדים בהלכה).

ר' יוסף דב סולובייצ'יק (ראו R. Chaim Jachter, Gray Matter, volume 3 p. 43) והרב יחזקאל אברמסקי (ראו נשמת אדם, כרך א, עמ' 310) פוסקים בהתאם לדעתו של ר' חיים סולובייצ'יק (ראו גם כן ר' משה שטרנבוך, תשובות והנהגות ב, רפח) אך ערוך השולחן (אורח חיים תריח, טו), השמירת שבת כהלכתה (לט, ו) והרב עובדיה יוסף (יחווה דעת ו, לט) לא פוסקים כמותו. כל חולה צריך להתייעץ עם הרופא שלו ועם פוסק הלכה, במידת האפשר, לפני אכילה או שתייה ביום כיפור כדי להימנע מלהקל או להחמיר שלא לצורך.

'חולה שאין בו סכנה' – אדם חולה שחייו אינם עומדים בפני סכנה אך הוא חייב להמשיך וליטול תרופות שונות כגון אנטיביוטיקה, או מי שסובל ממצב כרוני אך אינו חולה ביום כיפור עצמו ולכן יהיה חייב לצום – צריך לנסות ולבלוע את התרופות שלו ללא מים. יש הסוברים כי מי שלא מסוגל לבלוע תרופות ללא מים צריך לערב במים מעט חומר מריר וליטול את התרופה יחד עם המים הללו (שמירת שבת כהלכתה לט, ח שם). בליעת כדור עם מעט מי פה יכולה להספיק לעניין זה. יש המציעים לעטוף כדורים, במיוחד כדורים בעלי טעם ערב, בנייר דק ואז לבלוע אותם (שם). הרב משה פיינשטיין מתיר למי שצריך ליטול תרופה כדי למנוע את התדרדרות מצבו הרפואי לכדי סכנה, וודאי מי שסובל ממצב רפואי חמור, לבלוע את הכדורים שלו עם מעט מים (אגרות משה אורח חיים ג, צא).

הרמ"א סובר כי אדם חולה יהיה רשאי להתקלח כרגיל ביום כיפור (רמ"א אורח חיים תריג, ט).

 

סיכה ביום כיפור

כפי שהוזכר קודם לכן התורה אף פעם לא מפרטת במפורש את המגבלות השונות של יום כיפור. למעשה, הראשונים מתלבטים בשאלה האם ארבעת האיסורים האחרים המופיעים במשנה (יומא לג ע"ב) – הימנעות מכביסה, משיחה\סיכה, נעילת נעלי עור וקיום יחסי אישות – הם מדאורייתא או מדרבנן. הגמרא מציעה שני מקורות לאיסור המשיחה:

רחיצה וסיכה מנא לן דאיקרי 'עינוי'? דכתיב: "לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי, וסוך לא סכתי". מאי 'לחם חמודות לא אכלתי'?... ומנא לן דחשיב כעינוי? דכתיב: "ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את ליבך להבין ולהתענות לפני אלוקיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך". (יומא עו ע"ב)

המשנה במסכת שבת מביאה מקור נוסף שאוסר את הסיכה ביום כיפור, באמצעות הקבלתו לאיסור השתייה:

מניין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכיפורים? אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר – שנאמר: "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו". (שבת פו ע"א)

התוספות מקשים על הצורך בשני המקורות שאוסרים את הסיכה ביום כיפור, ובמיוחד לאור העובדה שהגמרא בעצמה אומרת שאחד מהם הוא לא יותר מאשר 'זכר' – רמז (תוספות שם ד"ה אף על פי). הגר"א מציע כי המשנה בשבת באה למנוע מסקנה מוטעית והיא שהסיכה דומה לחלוטין לשתייה; הסיכה דומה אך איננה זהה, ולכן, לגבי יום כיפור, אדם שעובר על איסור הסיכה לא ייענש בכרת (שנות אליהו שבת ט, ד).

הרב סולובייצ'יק (כפי שמובא בספר הררי קדם, עמ' 50). הציע כי ייתכן שישנם שני סוגים של סיכה שאסורים ביום כיפור – סיכה שדומה לשתייה (סיכה כשתייה) וסיכה שנעשית לשם תענוג. לכן, נראה שאפילו סיכה שלא נעשתה לשם תענוג תהיה אסורה ביום כיפור! ואכן, הרמב"ם פוסק באופן הבא:

אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו, בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. ואם היה חולה – אף על פי שאין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. (הלכות שביתת עשור ג, ט)

הרמב"ם מתאר שלושה סוגים של סיכה: סיכה לשם הנאה, סיכה שלא לשם הנאה וסיכה של חולה. הוא אוסר את שני הסוגים הראשונים ומתיר את השלישי. התוספות חולקים ואוסרים רק את הסיכה לשם הנאה (תוספות יומא עז ע"ב ד"ה מניין). הבחנה זו עשויה להניב השלכה מעשית. השולחן ערוך כותב את הדברים הבאים:

אסור לסוך אפילו מקצת גופו ואפילו אינו אלא להעביר הזוהמא, אבל אם הוא חולה – אפילו אין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו – מותר. (שולחן ערוך אורח חיים תריח, א)

הביאור הלכה מציין כי בתשעה באב השולחן ערוך אוסר רק את הסיכה לצורך הנאה, אך ביום כיפור כל סוגי הסיכות אסורים (ביאור הלכה תקנד, טו). בעקבות כך, ישנם אחרונים שהגיעו למסקנה כי בתשעה באב יהיה מותר למרוח דיאודורנט שמטרתו היא 'הסרת זוהמה' אך לא ביום כיפור.[3] השימוש בבושם ועוד מוצרי קוסמטיקה הוא בוודאי אסור.

 

רחיצה ביום כיפור

הגמרא ממשיכה לחפש אחרי מקור לאיסור הרחצה ביום כיפור:

אשכחן סיכה [מצאנו את המקור לאיסור הסיכה], רחיצה מנא לן [מהו המקור לאיסור רחיצה]? ... אמר רב אשי: רחיצה מגופיה דקרא שמיע ליה דכתיב: "וסוך לא סכתי". (יומא עו ע"ב)

גמרא זו, וכן הגמרא במקום אחר (מועד קטן טו ע"א) תופסות את הרחיצה כסוג של סיכה. אמנם, שלא כמו בסיכה, נראה כי הגמרא אוסרת רק רחיצה לשם תענוג:

תנו רבנן: אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו, ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש. (יומא עז ע"ב)

הראשונים דנים בהיקף איסור זה ובהגדרת 'רחיצה לשם הנאה'. כפי שראינו לגבי הסיכה, עשויים להיות שלושה סוגים של רחצה: רחיצה לשם הנאה, רחיצה שלא לשם הנאה ורחיצה לשם הסרת לכלוך או לשם מטרות רפואיות. האם אדם יכול לרחוץ שלא לשם הנאה אך לא בהכרח לשם הסרת לכלוך בלבד?

לדוגמא, הראשונים דנים בשאלה האם מותר לרחוץ ידיים בהשכמה כפי שעושים מדי יום. הרמב"ם פוסק כי מכיוון שהרחצה ביום כיפור אסורה אין להגיד את ברכת 'על נטילת ידיים' בברכות השחר (הלכות תפילה ז, ח).

הר"ן (יומא ב ע"א ד"ה והווי) חולק ופוסק שלשם מצווה (ראו יומא פח), כמו נטילת ידיים לאחר השינה, יהיה ניתן ליטול בברכה. רבינו תם ואחרים מסכימים לדעתו (תוספות יומא עז ע"ב ד"ה משום). השולחן ערוך פוסק כי יש ליטול ידיים בבוקר רק עד לפרקי האצבעות ולברך כרגיל (שולחן ערוך אורח חיים תריג, ג). באופן דומה השולחן ערוך פוסק כי לאסטניס יהיה מותר לרחוץ את פניו (שם ד). הרמ"א כותב כי נוהגים להחמיר (שם).

בסיום דבריו, הרמ"א פוסק כי לא נוהגים לשטוף את הפה ביום כיפור (שם). מספר אחרונים (למשל משנה ברורה תריג, יא) מביעים חשש שמא מי שרוחץ את פניו בטעות יבלע חלק מאותם המים. חשש זה יכול לגרום לנו להסיק כי ניתן להשתמש ביום כיפור עבור רחיצת חלל הפה בנוזל שאינו ראוי לצריכה על ידי אדם. הרב משה פיינשטיין סבור כי רחיצת הפה בתשעה באב אסורה משום 'רחיצה' (ר' שמעון איידר, הלכות שלושת השבועות, עמ' 19). המנחת יצחק אוסר לרחוץ את הפה בתשעה באב אבל מתיר לצחצח שיניים באמצעות אבקה כדי למנוע צער (מנחת יצחק ד, קט). לכאורה אין מניעה מלשטוף את הפה בנוזל שלא ראוי לצריכת אדם כדוגמת חומץ, או אפילו מי פה, ביום כיפור. אולם הר' אפרים זלמן מרגוליות (1792-1828) בספרו מטה אפרים (ספר המוקדש להלכות שצריך לקיים מתחילת חודש אלול עד אחרי סוכות) כותב כי אין לשטוף את הפה ביום כיפור אפילו בנוזל שלא ראוי לצריכת אדם. לעומת זאת, צחצוח שיניים עם מברשת יבשה בהחלט יהיה מותר.

 

נעילת נעליים ביום כיפור

המשנה מונה את 'נעילת הסנדל', נעילת נעליים, כאחד מחמשת העינויים של יום כיפור (יומא עג ע"ב). איזה סוג של נעליים המשנה אוסרת? האם המשנה אוסרת נעליים מחומרים מסוימים או ברמת נוחות מסוימת (ללא תלות בחומר ממנו הם עשויות)? בגמרא מובא כי אמוראים רבים היו נועלים נעליים שאינן מעור ביום כיפור:

מהו לצאת בסנדל של שעם ביום הכפורים? עמד רבי יצחק בר נחמני על רגליו ואמר: אני ראיתי את רבי יהושע בן לוי שיצא בסנדל של שעם ביום הכיפורים... אמר ליה: לא שנא, רב יהודה נפיק ב[סנדלים העשויים מ]היטני. אביי נפיק ב[סנדלים העשויים מ] הוצי [עלי דקל], רבא נפיק בדיבלי [סנדלים העשויים מדשא], רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק [היה כורך מטפחת על כף רגלו ויוצא].

הגמרא שואלת על כך:

מתיב רמי בר חמא: הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר. ור' יוסי אוסר. ותני עלה: ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים! (יומא עח ע"ב)

במילים אחרות, המשנה אוסרת על קטוע רגל ללבוש את הרגל התותבת שלו שעשויה מעץ ביום כיפור למרות העובדה שהיא לא עשויה מעור. הגמרא מביאה את דעת רבא שמפריך את התשובה שהציע אביי ומסכם כי לדעת כולם רגל עץ נחשבת לנעל. הראשונים מתלבטים כיצד יש להבין את מסקנה זו של רבא. בעל המאור מסביר כי כל סוג של נעילה שמספקת הגנה תהיה אסורה ביום כיפור, למעט מטפחת שנכרכת סביב כף הרגל (בעל המאור יומא ב ע"א). רש"י חולק על כך ומסביר כי הגמרא אוסרת נעילת נעליים שעשויות מעור או עץ, בדומה לפרוטזה של קטוע הרגל, אך מאפשרת נעילה של נעליים שעשויות מחומרים אחרים כפי שמפורט בקורות האמוראים שצוינו לעיל.

הרי"ף (יומא ב ע"א) והרא"ש (ח, ז) פוסקים כי רק נעלי עור מהווים 'נעילת סנדל' ולכן לדעתם יהיה מותר ללבוש את כל סוגי המנעלים האחרים, אפילו נעליים שעשויות מחומרים נוחים אחרים. מן הראוי להביא בהקשר זה את דבריו של הרמב"ם:

אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת. ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא בהן. וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף. (הלכות שביתת עשור ג, ז)

לכאורה, נראה שהרמב"ם מתיר לנעול נעליים מחומרים שאינם עור רק אם עדיין מרגישים דרכן את קשיות הקרקע. השולחן ערוך פוסק לפי הרי"ף והרא"ש ומתיר את כל הנעליים שאינן עשויות מעור (שולחן ערוך אורח חיים תריד, ד). הרב משה שטרנבוך מבחין בין עור ובין חומרים אחרים. הוא טוען כי בימים עברו, כשאנשים הלכו על עפר ולא על אספלט, היה נהוג לנעול נעלי עור כל השנה. לכן, הוא טוען כי נעלי עור מייצגות את הנעליים הסטנדרטיות שאנשים נועלים בשגרת היומיום. כיום, רבים נועלים נעלי ספורט נוחות ולכן יש להימנע מלנעול אותן ביום כיפור למרות שהן לא עשויות מעור (מועדים וזמנים ו, כח).

באופן דומה, חלק מהאחרונים אוסרים ללבוש נעליים נוחות שאי אפשר להרגיש דרכן את קשיות הקרקע. למשל, הרב מאיר איזנשטאט (1670-1744) כותב בספרו פנים מאירות כי אדם ירא שמים לא ינעל נעליים נוחות שמגינות על כף הרגל ואינן עשויות מעור (פנים מאירות ב, כח). החתם סופר מסכים לדעה זו (חתם סופר הגהות לשולחן ערוך תריד). הב"ח כותב כי יש להימנע אפילו מללבוש בד סביב כף הרגל, במידת האפשר כמובן, והוא מספר כי רבותיו היו נוהגים ללכת יחפים ביום כיפור. המשנה ברורה מביא מספר אחרונים כדוגמת האליה רבה שפוסקים לחומרא וקובעים כי יש להחמיר וללבוש כפכף בד רך ולא נעל נוחה (משנה ברורה תריד, ה; ראו גם ערוך השולחן שם).

אולם, הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה ימים נוראים עמ' 31) והרב שלמה זלמן אוירבך (שלמי מועד עמ' 77) מתירים לנעול את כל סוגי הנעליים שאינן עשויות מעור כפי המנהג הנפוץ כיום.

מספר אחרונים מעירים כי נעליים רבות עשויות ממספר חומרי גלם ולא רק מסוג חומר אחד; גם אם העור משמש רק עבור הסוליות או עבור חלקים אחרים של הנעל הן עדיין יהיו אסורות (מטה אפרים תריד; מהר"ם שיק שטז). לעומת זאת, כף החיים מתיר לנעול נעליים שהחלק היחיד בהן שעשוי מעור הוא השרוכים (כף החיים תריד, י).

ישנם מצבים שבהם יהיה מותר לנעול נעלי עור. למשל, הגמרא (יומא לח ע"ב) מסבירה את המשנה (יומא לג ע"ב) שלפיה יולדת תהיה רשאית לנעול נעליים [בין מעור ובין מחומרים אחרים] בעקבות הקור. באופן דומה, הגמרא ממשיכה ואומרת משמו של שמואל שיהיה מותר לנעול נעלי עור במצב שבו ישנה סכנה של עקיצת עקרב.

ה'שפת אמת', מציין כי ההיתר של שמואל לא נוגע למצב של סכנת חיים, מצב שבו נעילת נעלי עור בוודאי תהיה מותרת, אלא כוונתו היא שיהיה מותר ללכת בתוך אזור שיכולים להיות בו עקרבים לכתחילה ולשם כך יהיה אף מותר לנעול נעלי עור; הוא לא דורש שנישאר בבית כדי שנימנע מנעילת נעלי עור (שפת אמת עח ע"ב).

הרמ"א כותב כי אדם אסטניס שרוצה ללכת לבית הכנסת או לחזור לביתו ביום גשום יהיה רשאי לנעול נעלי עור עד שיגיע ליעדו (רמ"א אורח חיים תריד, ד). המשנה ברורה כותב כי מי שיודע שרגליו יתלכלכו יהיה רשאי לצאת בנעליים אך יהיה עליו להסיר אותן מיד בעת הגעתו ליעד המבוקש (משנה ברורה שם יב).

 

יחסי אישות ביום כיפור

המשנה אוסרת על קיום יחסי אישות ביום כיפור (יומא עד ע"ב). ישנם ראשונים שכותבים שיש לשמור גם על איסורי הריחוק של הלכות נידה ('הרחקות'). לדוגמא, הבית יוסף (אורח חיים תריד) מצטט את דברי המרדכי (מועד קטן תתקלד) שכותב כי בתשעה באב וביום כיפור חל איסור על שינה במיטה משותפת של בני הזוג. באופן דומה, בספר אגודה נכתב כי יש להימנע מכל מגע פיזי של האחד בשני במהלך ליל יום כיפור.

השולחן ערוך כותב כי יש להימנע ממגע פיזי כזה או אחר במהלך יום כיפור וכן להימנע משינה במיטה משותפת (שולחן ערוך אורח חיים תרטו). הט"ז פוסק כי ההרחקות שנשמרות בדרך כלל בתקופת ימי הנידה, למעט שינה במיטה משותפת, חלות רק בלילה ולא במהלך היום (ט"ז שם). אמנם, המשנה ברורה (שם) מצטט את המהרי"ל שפוסק כי יש לשמור על כל ההרחקות של הלכות נידה (ראו שולחן ערוך יורה דעה קצה) למשך כל יום הכיפורים.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג